ציירו לכם עולם. עולם שבו מותר לעשות הכל, לומר הכל ולהיות כל מי שאתם רוצים. העולם הזה קיים, רק צריך להרים את הראש ולהתסכל - הכתובת על הקיר.
עולם הגרפיטי היה פעם מחוץ לתחום האמנות ונחשב לתחום מחתרתי ונושך, שיוצא נגד פוליטיקאים, תופעות ותפיסות חיים. אבל כיום הגרפיטי הוא נחלת הכלל ונחשב כאמנות רחוב - שם שמסתדר הרבה יותר טוב עם הלגיטימציה שלה זוכים ציורי הקיר ברחבי העולם המודרני.
עוד טיולים מיוחדים בוואלה! תיירות:
באה מנוחה ליגע: סיור בבית הקברות שבו נקבר אסי דיין
הסיפורים שמחוץ לחומות: טיול אחר בירושלים
טיול מגניב לעצלנים: דו-שיח בנחל שיח
אותה אמנות רחוב החלה כבר בימי האדם הקדמון, שנהג לצייר על קירות מערות את אורחות חייו ואמונותיו, אבל משם עברה מסע ארוך דרך ימי יוון העתיקה והאימפריה הרומית ומשם לשנות ה-60 וה-70 בארה"ב, עת תרבות ה"פופ-ארט" של אנדי וורהול, קית' הרינג וז'אן מישל בסקיאט ביטלה את האליטיזם האומנותי, ועד לימינו אנו, כשהגרפיטי הפך נגיש לנחלת הכלל. ציורי הקיר כיום הפכו לתחום הרבה יותר ממוסד, שנלמד בבתי ספר לאמנות, כמו "בצלאל" בירושלים, והיצירות מוצגות במוזיאונים של עיריות שונות, שאף מעלימות עין "מהאמנות האסורה" ומאפשרות לאמנים לקשט את חלקי העיר המוזנחים.
החזרת הצבע ללחיים האפורות של תל אביב, למשל, מתקיימת במעין איזון או הסכמה שבשתיקה, שבאזורים נידחים בדרום העיר או על-גבי מחסנים ישנים וקירות מוזנחים, ניתן לצייר. כך הופכת היצירה או המחאה לסוג של אמנות, שמייפה את המקום.
אילו הקירות היו יכולים לדבר
האמנים, המחולקים מחד ל"רייטרים", שעסוקים במאבקי טריטוריה ונוכחות, ומתכתבים בינם לבין עצמם, ומאידך "ארטיסטים", שמתכתבים איתנו, עוברי האורח ברחוב, על-ידי רעיונות ורגשות שיוצרים איתנו דו שיח. כך הם הפכו את הגרפיטי למיין-סטרים ועל-ידי האינטרנט לקהילה שהולכת וגדלה. ברחוב לא צריך להיות קדישמן או גוטמן כדי שישימו לב ליצירות שלך. כאן אפשר ליצור ולצמוח מכלום, מבלי שידעו את שמך, ובטח לא את שמך האמיתי.
ניצן מינץ, משוררת גרפיטי בת 26 שהחלה את פעילותה האמנותית בגיל 18, כתבה פעם שהמוזיאונים פונים אך ורק לאמנות אליטיסטית ולא לאמנים מתחילים, ואילו הרחוב פתוח לכולם ומאפשר חופש. מינץ, שבדמה זורם דם אמנים, היא נכדתה של לאה מג'רו מינץ, ציירת ופסלת בעצמה, ומי שהיתה נכדתו של שמעון רוקח - מראשי נווה צדק. שיריה מעטרים את רחוב שלו?ש ושאר רחובות בדרומה של תל אביב, אם זה על פחונים גליליים, קרשים מעץ ושאר פריטים שלפתע מקבלים חיים.
אמנים כמו, Dede, לצ?י, קייזר, עדי סנד, foma, klone ו-know hope הם מהמוכרים שיש באומנות הרחוב בדרום תל אביב, וכמו גיבורי-על בעלי כוח סודי, כך גם אמני הגרפיטי אימצו לעצמם כינוי שמאפיין אותם ואיתו הם חותמים את יצירותיהם. למשל, סימן ההיכר של dede הוא פלסטר, המאחה פצעי לב, וסדקים בקירות וגם סדקים ביחסים בין אנשים. גם לאמן האמריקני-ישראלי, know hope, יש דמות קבועה שהוא מצייר, חסרת מין גזע או גיל, שליבה מצוייר הרחק ממקומו, עקב תלאות החיים.
איפה נמצא המוזיאון? בכל מקום
בכל מקום. רחוב אברבנאל בדרום תל אביב, למשל, הוא רחוב אחד שלם של מוזיאון צבעוני וללא תשלום. פשוט צריך להגיע אליו מרחוב אילת, והמוזיאון פתוח 24/7. גם שאר הרחובות באזור זה, בואכה שכונת פלורנטין, כמו הרבי מבכרך, הנגרים, המחוגה מכילים צבע במקומות הכי לא צפויים שיש. רק תפתחו את הראש ואת העיניים.
מי שמעוניין בסיור עמוק יותר, מוזמן ליצור קשר עם החברה להגנת הטבע, שלמרות שמקושרת לנו יותר עם הטבע, פולשת גם לתחום העירוני - הכל כדי שתצאו מהבית ותעשו עם עצמכם משהו. את הסיורים (בתשלום) מדריכה דינה שגב, פריקית של הדבר אם תרצו, שמכירה כל ציור, מריחת מכחול וכתם שעל קירות העיר. דינה מספרת על ההיסטוריה של הציורים ועל האמנים עצמם שהיא פוגשת מדי פעם בתערוכות או בשעת עבודה. "לא תמיד האמן גורם לך לחשוב", אומרת שגב, "לפעמים הוא פשוט רוצה שתעבורו ברחוב, תראו את ה-piece (יצירה - ז.ר) שלו ותחייכו, מבלי לשלוח מסר גבוה".
ואכן, כל מה שצריך זה פשוט לצאת להליכה ברחובות העיר ולהכניס קצת צבע לחיים.