מטולה איז בק: כך נראית היום המושבה שחזרה מההריסות

תקשיבו, מטולה השתקמה!

זוכרים את התמונות של רחובות הרוסים וטילים שפגעו בבתים - אז תשכחו מזה. מטולה איז בק! ונראה ששלוש שנים אחרי פרוץ המלחמה עם חיזבאללה, המושבה הצפונית בארץ עשתה לעצמה "תמ"א 38" כללי, מייק אובר ועל הדרך גם פייס ליפט.

וזה לא שהכל דבש ומטולה חזרה לדהור על סוס התיירות. היא עדיין מלקקת את פצעיה, שיקום של עסקיה, שיקום התדמית של "מקום מסוכן" וכמובן חמישה חיילים ושני אזרחים שנהרגו בה במלחמה ו-24 פצועים. אחד ההרוגים היה החקלאי עומר ויינשטיין ז"ל, שסיפורו עורר צער רב ברחבי המדינה.

עם זאת, שיקום התשתיות שלה, הרחבת הבנייה בה (כמו שכונת "הר צפייה" שעליה יוקמו 76 בתים חדשים) ושיקום העסקים שלה - נוטעים תקווה שהמושבה הצפונית בארץ מוכנה לקבל את הישראלים בחזרה.

קחו למשל את "בית שלום", אחד מהמוסדות הוותיקים במושבה, שהוא מלון מוכר שספג לא מעט פגיעות במלחמה, כולל הבית של הבעלים, מרים וחיים פיין, שהיה הראשון שנפגע מטיל של חיזבאללה. "אחרי שלוש שנים שהיינו סגורים, כולל בשנה וחצי האחרונות שפינו אותנו (לטבריה - ז.ר), חזרנו ומצאנו את הגינה שרופה לגמרי, חלונות נעקרו מהמקום מהמסגרות, נכנסו חיות - עכברושים, ינשופים וחתולים - ועשיתי שלוש פעמים הדברה, והוצאנו 30 עגלות עם טרקטור למזבלה", מספרת מרים כשאני יושב במסעדת המלון.

לדבריה, השיקום היה כרוך בעבודה רבה ובהוצאות כבדות. "כמעט הכל חדש, כולל הבית שלנו שנגרם לו נזק גדול". במרץ 2025 הודיעו לתושבים שאפשר לחזור לבתיהם לאחר הפינוי. אלא שהחזרה לא היתה פשוטה מבחינה כלכלית. "מס רכוש נתן רק 40 אחוזים על העסק והבית, כשהנזק היה רב מאוד ולאחר מכן גילינו עוד נזקים עם הזמן", מוסיפה מרים.

בני הזוג הקדישו שנה לשיפוץ, ולפני כחודשיים פתחו מחדש את המלון. "יש תנועה נחמדה והתחיל לזרום חמצן", מוסיפה מרים. במקביל, המטעים של הנשירים שלהם התייבשו ומתו משום שלא יכלו לטפל בהם בזמן המלחמה. "נשארנו עם המלון וזו הפרנסה היחידה שלנו".

חיים ומרים בני יותר מ-70. מרים בת ה-76, אישה מרשימה ונמרצת, מעוטרת בקעקועים בצוואר, ברגליים ובידיים. לבני הזוג ארבעה ילדים ותשעה נכדים, ו"העשירי בדרך", היא מציינת בגאווה. לדברי בתה, עירית הוד, המלחמה גם שינתה את הרכב המבקרים בצפון: "הציונית הדתית הצילה פה את כל הקיץ של הצפון. הם הגיעו ב'בין הזמנים' ואחרי תשעה באב, וחוסכים לחופש משפחתי. ואילו החילונים חושבים שמסוכן פה, ששכוח-אל שמדבר פה ואנו זקוקים גם להם".

בבית שלום שמונה חדרי בוטיק וחמש סוויטות. המחירים לא השתנו מאז שלפני המלחמה: החל מ-1,300 שקל ללילה, כולל ארוחת בוקר, ומ-1,100 שקל באמצע השבוע. הסוויטות עולות החל מ-1,750 שקל, והן מאובזרות בכל טוב ובעיצוב בוטיקי עם טאץ' אישי של מרים. אפשר להגיע גם לבראנץ' ולארוחת בוקר, ובצוהריים מוגש תפריט של שף לבנוני.

מטולה בדיוק חגגה השנה 130 להיווסדה (17 במאי 1896). אדמותיה של המושבה שהוקמה על חורבותיו של הכפר הדרוזי "אל-מֻטַ֫לַּה" או "אומטללה", שפירושו "התצפית", נגאלו על ידי הברון רוטשילד, שיישב בה 59 משפחות, בעיקר מזיכרון יעקב ומראשון לציון, שאותן הקים 14 שנה לפני.

יום ההולדת ה-130 צוין במספר אירועים, ובכלל נראה שיש בה כל הזמן אירועים בסופ"שים, זאת לפי השלטים בכניסה לישוב. מי שאחראי לא מעט על ענייני התרבות, התיירות והחזרת המושבה הזו למה שהיא כיום הוא דוד אזולאי, ראש המועצה מ-2015, שמוכר בזכות הופעותיו הרבות בטלוויזייה ודרישתו "לגמור את העסק" אחת ולתמיד כשהוא מתכוון לחיזבאללה.

בבית המועצה, בניין יפהפה לשימור ברחוב המייסדים, אני פוגש אותו בלשכתו. "המבנה הזה בן 129 שנים ושימש בעבר בית לפקידי הברון, והוא מבנה המועצה הוותיק בארץ", אומר אזולאי. הוא מראה לי כמה סרטונים של טילים שנורו מהגבול והרסו את בתי המושבה. לאחר מכן אנחנו יוצאים לסיור בקלאב קאר במושבה לראות את שיקומה ועל מה עוד עובדים.

לצד השיקום הפיזי, המושבה מתמודדת גם עם שאלות על אופייה ועל השינויים באוכלוסייה. מתוך כ-2,400 איש שרשומים כתושבי מטולה - רק כ-60 אחוזים מתגוררים בה פיזית בעקבות המלחמה. אל הוואקום הזה נכנסו תושבים מהציונות הדתית, שלדידו של אזולאי הם כיום כבר כ-20 אחוזים מהתושבים. הדעות לגבי שילובם של חובשי הכיפות שהגיעו מהשומרון ושאר מקומות - חלוקות. התושבים שדיברתי איתם חושבים שמדובר באנשים מקסימים, שתורמים לישוב, שפעילים ושלא מורגשת כפייה דתית. אזולאי מצידו, רואה בהם חזית נוספת שעלולה לאיים על אופי המושבה. "הם באו עם הרבה ילדים וחושבים שמותר להם הכל", הוא מסביר, "מתנגדים לאירועים בשבת, חלקם הולכים למילואים ומקבלים שכר על כלום. מנסים להשתלט". לדבריו, רוב המושבה מזוהה עם השמאל-מרכז, אולם החבר'ה מהציונות הדתית יצביעו לסמוטריץ'. ואכן, על אחד הבתים מתנוססת תמונתו של בצלאל שלנו (בית שקשור לאחיו של שר האוצר).

אזולאי הוא דמות שנויה במחלוקת במושבה. לא כולם איתו ומאמינים בדרכו הלוחמנית (כסגן אלוף בדימוס של חיל ההנדסה), אבל על דבר אחד לא היה עוררין: הוא ביצועיסט שהרים את מטולה מהריסותיה ושיקם אותה מחדש. לאו דווקא מכספי מדינה שמגיעים אט-אט, אלא בעיקר מתרומות או יזמויות שידע להביא למושבה.

אחד האתרים שחטף חזק הוא מלון "אלסקה", שעל קירותיו גרפיטי נהדר בעל ערך היסטורי, מתקופות שונות - מביקורה של גולדה מאיר במושבה ועד לטילים שנורו מלבנון. המלון פעל משנות ה-50 בניהולה של משפחת ויינברג, ובהמשך הושכר ליוסי סוויסה, בעלי רשת מלונות פרימה ומתחמי ספא. המלון שופץ עוד לפני המלחמה ועמד להיפתח, ואילו עתה מושקעים בשיפוצו כמה עשרות מיליוני שקלים.

ממול נמצא בית הכנסת המקומי. אזולאי מספר כי במשך שנה נאבק להסיר קיר שחסם את הקיר המקורי של בית הכנסת. "תושבים דתיים הביאו פסק דין מרב, שלפיו אסור להרוס את הקיר, אך לאחר ששברי יירוט נפלו על הגג נוצרה הזדמנות להסירו והחזרתי את המבנה למצבו המקורי", הוא אומר. בכלל, השימור הוא נר לרגליו של אזולאי, וטוב שכך כי רק במזל לא נהרסו בתיה הראשונים והיפים של המושבה הישנה.

מזה שנים עורך אזולאי סיורי חינם בסופ"שים לבאים למטולה. "זה עוד מלפני הקורונה. בכל שישי ושבת אני מוציא קבוצות של יותר מעשרה אנשים, במטרה לעודד את התיירות", הוא מסביר, "אני לא מרוויח מזה כלום". מטולה מוקפת משלושה כיוונים בגבול (270 מעלות) - מצב שאזולאי רואה בו גם יתרון. "אין פה כמעט פשיעה או פרוטקשן והמושבה מרושתת במצלמות מנוטרות. בסופו של התהליך צפויות לפעול כאן 160 מצלמות", הוא אומר.

אחד ממיזמי השיקום הוא השקעה בשטחים הפתוחים. לדבריו של אזולאי, המועצה קיבלה מהקרן לשטחים פתוחים 12 מיליון שקלים לפיתוח שטחים ירוקים, גינות ועצי פרי לקטיף עצמי. זה יהיה פתוח לכולם ואנשים יוכלו לקטוף", מסביר אזולאי. פארק המעיין, שבו נובע המעיין הישן של המושבה, הוא אחד מאותן פינות ירוקות שאמורות להשתדרג. "במקום מתוכנן אמפי להופעות, שכבר התקיימו בעבר באתר, עם במה שתתחבר לעץ התות העתיק שבמקום", הוא אומר.

למעלה, במעלה המדשאה הגדולה, בגבול שכונת החצבים, ניצבת עגלת הקפה המקסימה של התאומות עופר וליאון פיין, "דור חמישי במטולה", הן אומרות בגאווה. בינואר 2025 חזרו השתיים מהפינוי של המושבה לטבריה, ופתחו את "גולדי", על-שם כלבתן האהובה שמתה לאחר 15 שנה. "הרגשנו שם בחוסר של קפה איכותי וחיינו על קפה של תחנות דלק", הן מספרות, "ואמרנו 'למה אין עגלת קפה במטולה?' והחלטנו שברגע הראשון שנחזור, נשדרג את תרבות הקפה במושבה".

הן הציעו להורים להשקיע בעגלה, ומזה יותר משנה פועלת עגלת הקפה היחידה במטולה, ולפי האחיות זוכה לפרגון גדול מהמועצה והתושבים. "הקפה שלנו הוא תערובת של מאורו, הכוללת 70 אחוזים ערביקה ו-30 אחוזים רובוסטה", הן אומרות.

עם הזמן והביקוש הורחב התפריט. "לאחרונה נוספו תה, שלושה כריכים - סלמון מעושן, כריך איטלקי עם מוצרלה וכריך יווני עם גבינה בולגרית וזיתי קלמטה - וגם קפה בטעמים כמו אגוזי לוז וקרמל". מחיר קפה שחור הוא 10 שקלים, וקפה בטעמים עולה עד 18 שקל. ויש גם מיזם מקסים ומרגש: לרכוש שובר לחייל הכולל קפה ומאפה ב-30 שקל, שאותו החיילים מקבלים בחינם, כשהם נכנסים או חוזרים מלבנון.

גולדי פתוחה בכל ימות השבוע למעט יום ראשון.

מעבר ליזמויות פרטיות, זה אומנם קשה לומר, אבל המלחמה גם "עשתה טוב" למטולה. אזולאי סבור שלמלחמה היו השלכות שאפשרו פיתוח, כשבין התוכניות: רכישת "סופר המושבה" והפיכתו למתחם עסקים ועגלות קפה, הטמנת עמודי חשמל ברחובות ואולי הפרויקט הכי גדול שבפתח :הפיכת מצודת הטיגארט, הנטושה מאז שנת 2000, למוזיאון המערכה בלבנון. "במצודה מתוכננים גם תצפית ובית קפה על הגג, שאמורים להיפתח באוגוסט 2028", הוא אומר.

אזולאי מסביר ש-70 אחוזים מהכסף למושבה מגיע מתרומות של יהודים וגם של מי שאינם יהודים. עם זאת, הוא מבקר את קצב העברת הכספים הממשלתיים. "למרות שהתקבלה החלטת ממשלה לשיקום הצפון בחמש השנים הבאות, התושבים זקוקים לשיקום כבר עכשיו, והדחיות גורמות לעיכוב בהעברת הכסף", הוא מסביר.

בין העסקים שמנסים להחזיר את מטולה למפת התיירות נמצא מלון "לישנסקי מאז 1936", מלון היסטורי ששופץ ונפתח מחדש על ידי ישראל לישנסקי, דור רביעי למשפחה. הוא פתח את המקום באוגוסט 2025, והוא פעל עד פברואר, אז הגיע מבצע "שאגת הארי". "בזמנו הגיעו למקום תיירים מכל העולם שביקשו לציין אירועים משפחתיים הקשורים לשנת 1936, למשל שנת הלידה של סבא, מעין 'יורצייט חשוב למשפחה'" אומר ישראל כשאנו ישובים בחדר הקבלה של המלון, לוגמים ליקר בכוסות שוט קטנות ומסוגננות שרק 12 מהן נשארו מאותם הימים.

המלון, שהוקם בסגנון הבינלאומי, תוכנן מלכתחילה כבית מלון עם אגף מגורים למשפחה ובכל חדר נשמרו הארוניות המקוריות של סבו של ישראל. "הפריטים שבמבואה ובחדרים שייכים לתקופת המלון של סבא ישראל ויוסף היה אחיו המאומץ", אומר ישראל ובכך מתכוון כמובן ליוסף לישנסקי ז"ל, איש מחתרת ניל"י, שנתפס ונתלה בדמשק בשנת 1917. כיום במלון ארבעה חדרים זוגיים ועוד שני חדרים משפחתיים, שאחד מהם הוא סוויטה. ואפשר לישון גם בחדר של יוסף לישנסקי עצמו עם הארון שלו שעדיין קיים, זאת לצד המודרניות של מקלחון נהדר, טלוויזיה בכבלים וכל מה שצריך לשהייה טובה, אבל בסטייל של פעם. אפילו מרפסות באוהאוס עגולות בכמה מהחדרים.

בימים אלה משפצים ארבעה חדרים נוספים, כך שבסך הכול יהיו במלון עשרה חדרים. לצד הפריטים הווינטג'יים, השיפוץ כלל שחזור של 12 חלונות כחולים בני 90 שנה. "רק למצוא אותם חרשתי את כל הארץ ורק בחברון מצאתי משהו דומה", אומר ישראל. הוא החליף צנרת וריצוף, טיפל בתברואה ובהדברה ושיקם את הגינה הקדמית. לאחר שהתקשה למצוא עובדים, פתח את המלון שוב ביולי 2026.

המחירים נעים בין 850 ל-1,000 שקלים לזוג באמצע השבוע ובין 1,000 ל-1,200 שקלים בסופי שבוע, וכוללים את ארוחת בוקר הנהדרת שעליה אמונה אימו של ישראל, קלרי, "צעירונת" בת 87 עם רוח חיה ונפש עליזה. האוכל הוא חלק מרכזי מהחוויה. קלרי מכינה במקום ממרחים, ריבות, דגים כמו הרינג ומטיאס, זיתים, לאבנה, עוגות וסלטים. "בשבת מגישים גם סלט תפוחי אדמה אוקראיני עם שמיר ובצל", מדגיש ישראל כדי לסכם את מאכלי הדליקטס במקום, שחוויית הלינה בו היא באמת כמו לבוא לישון בבית של סבתא אי-שם בשנות ה-70. "לישון פה זה להיות במלון היסטורי. אין הרבה מלונות שנשארו כמו שהם מימי המנדט, אולי המלך דוד בירושלים", אומר ישראל.

גם בתי הקפה במושבה מנסים להחזיר את התנועה. "קפה בלה" (על שם סבתו של יונתן דיוויס, אחד משני השותפים) נפתח בבית העם של מטולה, במקום שבו פעל בית קפה בעבר ובמלחמה האחרונה שימש כמפקדה צבאית עד שצה"ל התפנה מהמקום בפברואר 2025.

מירי מנשה, השותפה של יונתן, גדלה בנהריה וחיה במטולה מזה ארבע שנים. "יונתן פתח את המקום במרץ 2023 ואז החלה המלחמה באוקטובר", היא מספרת על הקמת הקפה. "תכננו לפתוח מחדש, אך בעלי ואני היינו במילואים, והפתיחה נדחתה לאוקטובר 2025". גם במהלך מבצע "שאגת הארי" עבד המקום ללא הפסקה ושירת חיילים ומקומיים. "עם דעיכת רוחות המלחמה החלה להגיע גם תיירות מקומית, ובחודשים האחרונים נוספו אורחים מצימרים בסביבה", מוסיפה מירי.

התפריט שהיה במקום לפני המלחמה התפתח עם הזמן, והצוות משתדל לגוון ולהחליף מנות. "יונתן אומר לי מה בא לו לאכול ואני ממציאה משהו טעים", מסבירה מירי על המנות בתפריט. אחת המנות החדשות היא סלט שוק. "רצינו מגוון סלטים אבל שיש בו חלבון ואין בהרבה מקומות. כך נוצר סלט העדשים עם גבינה, רוטב וחסה". בימי שישי מגישים שניצל בחלה שמכינים במקום, לצד מטבוחה ש"שמה כבר יצא למרחוק", אומרת מירי. פתוח בימים שני עד חמישי, בין השעות 10:00 ל-18:00.

ממש מאחורי הקפה נמצאת סמטת האומנים של ה"מטולתים" (כן, כך יש לקרוא למקומיים, ולא מטולאים שמזכיר תולעים). בסטודיו האמנות "מרי ארט" של מרב (מרי) נקש אמסלם, היא מעבירה סדנאות ועובדת בצבעי מים ובאקריליק על קנבס. מרב למדה משפטים, וכשניגשה ללמוד למבחני הלשכה החלה לצייר כדי להתרכז. "פתאום התחלתי יותר לצייר מאשר ללמוד ונכשלתי במבחנים, אבל הצטיינתי באמנות", היא נזכרת.

מרב מספרת שלא אהבה שיעורי אמנות בבית הספר, ולמעשה למדה לצייר בעצמה. "במאי 2026 שכרתי סטודיו בסמטת האמנים כי הייתי צריכה גלריה לעבוד בה ולהציג את הציורים שלי למכירה", היא אומרת.

כיום היא מעבירה בעיקר סדנאות ציור למבוגרים, הן סדרות של כמה מפגשים והן סדנאות חד-פעמיות בנות כשעתיים (300-250 שקלים לסדנה, עד 12 משתתפים), ביניהן סדנה המתמקדת בציור בצבעי מים על נייר אקוורל.

פיצה "עיוני" היא המקום הכשר היחיד במושבה. השם עיוני מגיע מנחל עיון, וגם משקף את האווירה החופשית במקום. "זה דיינר, זה פיצה, זה בר? לא ברור ויש תחושה שהכל קורה פה. זה מקום מפגש לתושבי מטולה וגם לאחרים וכולם מתחילים לדבר", אומר דניאל דורפמן הבעלים.

העסק נפתח על שרידיהן של שתי מסעדות, בהן מסעדת "בת האיכר" המפורסמת. בעל הנכס משכיר אותו לדניאל, תושב מטולה מאז 2014, שמאכיל את תושביה הדתיים והפחות דתיים של מטולה. "עזרתי להקים המקום ב-2015 ואחרי ה-7 באוקטובר הפכתי לבעלים", הוא מספר. בתחילת הדרך פעל המקום כמעדנייה של נקניקים וגבינות, ובמקביל הוגשו בו נרגילות. ב-2022 הפך העסק לכשר, גם מתוך רצון לנוח בשבת וגם כדי לשרת את כלל המבקרים, ובהם קבוצות רבות ששומרות כשרות.

התפריט כולל חמש-שש פיצות, חמישה סלטים ופוקאצ'ה, לצד כרוב, מאפה בוראטה ופילה פורל בתנור. "הכל מכינים במקום, לא קונים רטבים, הכל מכינים פה במקום", הוא אומר. בעבר היה התפריט גדול יותר, אך כיום הוא מצומצם כדי לאפשר לדורפמן להתמודד עם העבודה גם כשהוא עובד לבדו, ללא עזרה. בנוסף, יש ספיישלים המתחלפים מדי שבועיים, למשל פיצה סגולה, ניוקי עם דג פורל, פרנה שמכינים במקום וגם מרק. פיצה מרגריטה ב-60 שקל, והיא פשוט טעימה לאללה.

שעת ערב יורדת על המושבה, ובאור כמעט אחרון של יום, לפני שאשים פעמיי למנוחה במלון לישנסקי, אוסף אותי ליאור בז, בן לאחת המשפחות הראשונות והשורשיות במטולה, לטובת סיור גיאופוליטי וחקלאי במושבה וסביבותיה.

בז, שבעברו שירות בבשב"כ בגזרת ביתו, מכיר כל שעל וענף של עץ במטעים שבימים אלה כבר מתחילים את השלכת הכתומה שצובעת את הנשירים בנובמבר-דצמבר. למשפחתו של בז, כמו לאחרים, עדיין יש שטחים הרשומים בטאבו בעמק עיון שכיום בלבנון, אך כל שנותר לו הוא להשקיף עליהם מאחת מנקודות התצפית שאליהן הוא לוקח מטיילים. "פעם היה שם גם שדה תעופה בריטי, ממש באמצע העמק", הוא מצביע ומראה, כשהוא מתרפק על השטח שהיה של סבו וכיום נותר בעיקר על המפה.

"מטולה תמיד היה עניין ביטחוני ונתפסה כרחוקה, אז אמרתי בוא ניקח את זה ונהפוך ליתרון", הוא מסביר על אופי הסיורים שהוא עורך לקבוצות, שבהן הוא מדבר על המצב בגבול, על חיזבאללה והמנהרות שמצאו ממש בלב המטעים. "מה שהיה פעם - קורה גם היום", הוא מספר. "בעבר, לפני קום המדינה, תושבי מטולה פונו לכפר השיעי עדייסה, כשהיה חשש מפרעות של הערבים בחלסה (כפר ערבי בעמק החולה, היכן שקריית שמונה היום - ז.ר), וסבי נשאר להגן על האיכרים בזמנו, ממש כמוני וכמו כיתת הכוננות של מטולה במלחמה". אבל מעבר למצב הפוליטי, ליאור ייקח אתכם לראות בסוף הסתיו משהו שיחמם לכם את הלב - העצים שמתכסים בצהוב-כתום. "השלכת פה היא מחזה מדהים", הוא אומר. לתיאום סיור: ⁦052-2465410⁩.

מטולה חזרה לעצמה אבל היא חזרה להיות בדיוק אותה מושבה שהייתה לפני המלחמה. יש בה משהו אחר עכשיו: יותר צלקות, יותר כיפות, לא מעט יוזמות וגם מאבק על השאלה מי תהיה מטולה של מחר. אבל כשעצי הפרי מתחילים להיצבע בכתום, בתי הקפה מתמלאים והאור נדלק שוב בחלונות בתי הארחה - קל להבין למה יש מי שמתעקשים להישאר כאן, ולמה כדאי גם לנו לחזור. לא רק כדי לראות מה נבנה מחדש, אלא כדי לתת למקום הזה סיבה להמשיך להיבנות.