יש באזור ים המלח אירוניה לא קטנה: דווקא במקום שהולך ונעלם מהמפה - מנסים להרים את התיירות.
כך למשל, צעדת ים המלח שתתקיים בסופ"ש הקרוב (24-23 באוקטובר 2026, 50 שקל לראש) היא הזדמנות להכיר מקרוב את "ארץ המנזרים" - אחד האזורים המרתקים והפחות מוכרים בארץ, שנמצא באזור המועצה האזורית מגילות, סמוך לנהר הירדן.
חיכינו לה לא מעט - לצעדה הזו. היא נדחתה ממרץ האחרון עקב המלחמה, ובכלל היא "משחקת אותה קשה להשגה" ומתקיימת אחת לשנה, כך שהמנזרים המרתקים שאליהם מגיעים בצעדה, כמו גם הישוב בית הערבה הישן שלא שרד - לא ממש זמינים למטיילים. אבל הנה היא שבה, בטיימינג נהדר, מזג בכלל פגז - הזדמנות להתוודע לכמה מהעסקים המיוחדים, שחלקם חדשים, שמנסים להרים את צפון ים המלח.
"נפרדנו מתמר ונשארנו עם האתגרים"
המועצה האזורית מגילות ים המלח מונה כיום כ-3,000 תושבים. היא הוקמה כמועצה עצמאית ב-1993, לאחר שנפרדה מהמועצה האזורית תמר. "נפרדנו מתמר והפכנו למועצה אזורית עצמאית. הם נשארו עם הכסף ואנחנו עם האתגרים", אומר בחיוך ראש המועצה אריה כהן.
שטחה של המועצה עצום - כ-750 אלף דונם - ובשנים האחרונות היא מנסה לפתח בו תיירות לצד החקלאות והיישובים הקיימים. גם בתחום המלונאות יש תוכניות גדולות. מדיניות הבנייה באזור מאפשרת הקמת מלונות בגובה של עד שלוש קומות, ובאזור קליה וגלריה 430- (מינוס) פועלים או מתוכננים בסך הכול כעשרה מלונות ברמות שונות. במצפה שלם מתוכננת התרחבות משמעותית של תשתית הלינה, עם יעד של כ-1,000 חדרי מלון במספר פרויקטים, מהיישוב ועד נחל דרגה.
פרויקט נוסף שמתוכנן הוא "שער ים המלח", בצומת הלידו. לפי כהן, המתחם אמור להציע למבקרים חוויות הקשורות לנוף הייחודי של ים המלח - ובהן הליכה סביב בולען, ציפה בים המלח, חוויית שיטפון ועוד. "לפי התכנון שהוצג, הוא אמור להיפתח בתוך כשנה", הוא אומר.
חקלאות לפני כולם
לצד התיירות, מגילות היא גם אזור חקלאי משמעותי. כאן מגדלים כמעט הכול - פלפלים, עגבניות, בצל, שום ובעיקר הרבה תמרים. החקלאים באזור נחשבים למקדימים את השוק הכללי, והגידולים מגיעים לעיתים לשוק לפני שאר חלקי הארץ.
הגידולים מושקים במים שפירים, בעוד שמטעי התמרים מושקים במים מושבים. וזה לא רק נתון חקלאי. מי שמטייל באזור ייתקל שוב ושוב בתוצרת המקומית גם בצלחת - ובעיקר בתמרים, שהפכו לחלק משמעותי מהמטבח המקומי.
אחת הדוגמאות לכך היא קפה 430-, בצומת הלידו. "על העסקים שלי אני לא רושם מינוס", אומר שמשון חן מקליה, בהתייחס לשם המקום. חן הגיע לאזור ב-1974, כשלטענתו "הים הגיע לפה", כלומר עד לעגלת הקפה שלו. מזה שנים הוא פעיל שנים בענף התיירות. בעבר היה מסעדן בקומראן, פתח מסעדה בהר ציון ובחוף קליה, ובשלב מסוים עסק גם בדיג - כולל דיג בפשחה (היא עינות צוקים).
"ראיתי את הלידו המקורי ב-74', פזלתי על השטח הזה שנים ובאתי לראש המועצה עם רעיון והוא הסכים", הוא מספר על פתיחת העגלה. ב-19 ביוני 2025 נפתח המקום, שהמטרה שלו, לדבריו, הייתה פשוטה: "לעשות פינת חמד".
את המאפים שהוא מוכר אופים בצומת באלמוג, וגם כאן יש חיבור ישיר לסביבה ולחקלאות המקומית. ואם כבר מדברים על הסביבה, אי אפשר להתעלם מהים שנמצא כאן - גם אם הוא הולך ומתרחק.
ים המלח הולך ונעלם, אבל אפשר עדיין לשוט בו
ים המלח הוא אגם סופי, כלומר אין ממנו יציאה של מים לים או לאגם אחר. המים עוזבים אותו בעיקר באמצעות אידוי, ובשל האידוי ורמת המליחות הגבוהה - כ-37% - הוא מאבד כמויות עצומות של מים. ההערכה המקובלת היא שגובה פני הים יורד בכ-1.5-1.2 מטר בשנה, בקצב שממחיש עד כמה הנוף שאנחנו מכירים היום אינו בהכרח הנוף שיישאר כאן בעתיד.
גם המינרלים שבמים מספרים את הסיפור. כאשר הטמפרטורה משתנה, חלק מהמינרלים מתגבשים ושוקעים לקרקעית, מה שתורם למראה הייחודי של האגם ולמשקעי המלח והמינרלים שבו.
את אלו ועוד נפלאות הים אפשר לראות מקרוב באחד ממיזמי שיט וקיאקים במקום. חברת "נופי מלח" של אורית וג'קי בן זקן ממצפה שלם, מפעילה סיורי סירות כבר מ-2014. לצד טיולי תיירים בסירה של ג'קי, הוא מבצע גם סיורי מחקר עבור המכון לחקר ימים ואגמים וגופים נוספים. הסיור שלו נמשך כשעה וחצי וכולל הסברים על ים המלח והסביבה, ובעונה החמה קיימת גם אפשרות לרחצה. במהלך השיט עוצרים באזור הארובות (ארובות מלח שנוצרו במים), רואים בולענים בתוך המים ומגיעים לנקודות שבהן אפשר לראות "יהלומים" גדולים - גבישי מלח ומינרלים. הסירה יכולה להכיל עד 12 איש (2,500 שקל לסירה).
את סיור הקיאקים מוביל איתי ישראלי והוא נמשך כשלוש שעות, כשעתיים מתוכן נמצאים במים, וגם בו רואים דברים דומים אבל באופן אישי עם חוויית השיט בים הרגוע. ניתן לצאת בקבוצה של עד 24 איש, והמחיר הוא 450 שקל לקיאק זוגי.
ארץ המנזרים: 3,000 מוקשים וסיפור אחד גדול
ואז מגיעים לארץ המנזרים. זו לא הפעם הראשונה שלי במקום שכוח-האל הזה, אבל כל פעם מרגשת כראשונה. לכתבה על המקום מ-2021.
ארץ המנזרים הוא אחד המקומות שבהם קשה להאמין כמה היסטוריה מרוכזת בשטח קטן יחסית. באזור פעלו במשך השנים מנזרים של זרמים נוצריים שונים, שנבנו החל משנות ה-30 של המאה הקודמת. רעידת האדמה של 1965 ערערה את המבנים, אבל הנזירים המשיכו לשהות באזור גם לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967. במשך השנתיים שלאחר מכן האזור הפך לנקודת חדירה מירדן ולמוקד של פיגועים וחדירות.
בדצמבר 1968 חדרו מחבלים לאזור, ובאחד המקרים אחד המנזרים סיפק מחסה למחבל. בעקבות האירועים הוחלט להניח מוקשים באזור כדי למנוע חדירות נוספות. כ-3,000 מוקשים הונחו בשטח, והאזור הפך למעשה למקום שאי אפשר היה להיכנס אליו במשך עשרות שנים. רק בשנים האחרונות החלו עבודות פינוי המוקשים. המנזר הרומני, אולי היפה והמבוקר שבהם, היה האחרון מבין המנזרים באזור שפונה ממוקשים, והעבודות הסתיימו ב-2019.
כיום הכניסה לאזור נעשית בתיאום ובהתאם להנחיות הצבא, ובמסגרת הצעדה שתתקיים בסופ"ש הקרוב, אפשר להגיע למקום ולהכיר את אחד האתרים המסקרנים באזור ים המלח. לא תוכלו אמנם להיכנס אליהם, אבל בהחלט להתפעל מיופיים מבחוץ של הכנסיות השונות שהיו עדות לסטגנציה של האזור, שאולי בעתיד הקרוב יופשר ויחזור לחיים.
מהאופניים ועד ההמבורגר
מול הישוב אבנת (אחד משניים וחצי הישובים הדתיים במועצה, ביחד עם בית חגלה וקדם ערבה שחציו חילוני) פועל מתחם "תיירות ים המלח", שהקים נתנאל שלזינגר ב-2020. "העסק התחיל עם ארבעה זוגות אופניים בלבד, ומאז התרחב למרכז תיירות שמציע כמה סוגי פעילות", הוא מספר.
במתחם הענק שלו אפשר לשכור אופניים לטיול עצמאי, כאשר המסלול נעזר במפה דיגיטלית שמותקנת על האופניים, לצאת לטיולי ריידרים או ג'יפים, לשוט בקיאקים, לאכול במסעדת "אסאדו" וללון בשני קרוואנים עם ג'קוזי ושכשוכית. המחירים: 100 שקל לאופניים, 65 שקל לילד, 250 שקל לריידר, החל מ-1,200 שקל לטיול ג'יפים ו-400 שקל לקיאק זוגי. במסעדה המחירים מתחילים בכ-50 שקל לאדם.
עוד במקום - קפה ברקאי (ע"ש האור הראשון שעלה במזרח), שפועל במתחם בשיתוף בית ספר שנותן מענה בסיסי של אוכל, הוא עוד נקודת עצירה למטיילים.
משבצת האוכל
כמה דקות משם נמצאת גם "מי קאסה", מסעדה שהפכה לאחת מנקודות העצירה באזור, ובעצם "פותחת" את הבוקר (אבל גם צוהריים וערב) למי שמתחיל/מסיים לטייל בצפון ים המלח. רוב העסקים כאן, מספר גל חצור, בעל המקום, חיים מתיירות נכנסת - אבל זו כמעט לא קיימת כיום. לכן בסופי שבוע מגיעים בעיקר משפחות וקבוצות גמלאים.
גל מכין בעצמו חלק גדול מהאוכל, מהבצק לפיצה ועד טחינת הבשר להמבורגרים. "רוכבי אופנוע, למשל, מגיעים במיוחד בשביל האסאדו והסטייקים", הוא אומר בגאווה, "והירקות מגיעים מחקלאי מקומי, כך שגם כאן התוצרת המקומית נכנסת לצלחת". ויש גם גלידות, אבל לא בדיוק מה שתמצאו בכל גלידרייה: וניל עם זעתר, רימונים, בייגלה עם ריבת חלב וחלווה.
המקום מוכר לחלק מהמבקרים בשם "בית הדמקה", בגלל הלוח שמופיע בו, אבל גל מתקן: "זה בכלל שחמט", משום שהוא שיחק שחמט במשך שנים. בשבתות המקום פתוח כבר בשעות הבוקר ונותן מענה למי שמחפש ארוחת בוקר באזור.
הגלידה שהגיעה מצפון
ואם נגענו בגלידות, בצומת הלידו נפתחה השנה גלידריית "בוזה", שהוקמה על ידי מיטל ולירון דבורי, תושבי בית הערבה. זהו הסניף ה-11 של המיזם המתוק של עלאא ואדם מתרשיחא וסאסא (בהתאמה), וטוב שהוא נחת גם בצפון הימה.
"הגלידה מיוצרת בסאסא שבגליל, אבל הטעמים כבר התחילו לקבל אופי מקומי", מסבירים הדבוריים. בתפריט אפשר למצוא "לילות ביירות" - גלידה בהשראת הקינוח המזרח-תיכוני עם פיסטוק, מי ורדים וסולת; "קשיופיאה" עם קשיו וטופי מלוח; יוגורט עם שמן זית; קפה שחור עם הל; "ראס אל חנות" ואפילו טעם של "צמר גפן מתוק", שמסתבר שהוא להיט בקרב הילדים.
המקום פתוח מדי יום מ-10:00 עד 20:00. לקו על זה.
והתחנה האחרונה - הצ'אנס האחרון
אם יש מקום שמספר את הסיפור של האזור דרך האוכל, הרי שזו מסעדת ה"צ'אנס", ממש מול צומת אלמוג, שאתם אולי מכירים כ"צ'אנס האחרון". המקום "הוא קיים כי אי אפשר להיפטר ממנו, וגם הלקוחות לא מסכימים שנוותר עליו", אומרת ורד סיני, שמפעילה את המקום עם משפחתה.
אביה, דני, בן 84, היה חקלאי תמרים ופתח את המקום ב-1994, אף שהוא עוסק במסעדנות כבר מסוף שנות ה-80. "הסיפור התחיל בכלל באוטו אוכל לחיילים בנבי מוסא, שנקרא 'הצ'אנס האחרון'" מספרת ורד. "משם העסק התגלגל למקום אוכל בכניסה לוורד יריחו, וכל מי שעבר בדרך עצר". בהמשך עברה המשפחה למקום הנוכחי על כביש 1, כשהקרוואן המקורי הפך למסעדה של ממש.
כיום המסעדה המשפחתית כבר אינה הצ'אנס האחרון לאכול משהו באזור - ולכן גם שם המקום עודכן וגם מה שקורה בה קיבל עדכון או מתיחת פנים, ולא מדובר רק במקום לאכול בו, אלא מקום של הופעות ואירועים. המקום מחובר לסביבה גם בעיצוב: עמודי התמך עשויים מחלוקי נחל, התאורה היא מסאג' של פיתות, והשנדלירים עשויים מספלי קפה בדואי.
המשפחה מגיעה מתוניסיה, וההשפעה שלה מורגשת היטב באוכל. "זה מורגש בכל פינה ובכל מנה", אומרת ורד. אבל גם הסביבה המקומית נכנסת לתפריט. מגישים כאן אורז מגלובה, והמרכיב שהפך כמעט לסמל של המטבח המקומי הוא כמובן התמר. "התמרים הפכו לחלק בלתי נפרד מהתפריט", אומרת ורד. כך למשל, מנת הבית היא עוף עם לימון ותמרים, ויש גם תמרים ממולאים בבשר. בתקופת הגדיד הכינה ורד מנות מיוחדות מתמרים, ובהן תמרים ממולאים, קינוחי תמרים, קרם תמרים ורוטב תמרים לאורז. בימים אלה היא מכינה גם תמרים מגולגלים עם אגוזים ושוקולד, ומקרוד - עוגייה תוניסאית מסורתית העשויה מתמרים.
ויש גם ארוחות בוקר, המוגשות בין 9:00 ל-12:00. אחת המנות המסקרנות היא קרפצ'יו תמרים. "ראיתי את זה במלון וקיבלתי השראה", מספרת ורד ומוסיפה שהיא מוסיפה למנה חמאת שום, מרווה, אגוז מלך ובולגרית. "זה מעדן", היא מכריזה.
בין הצעדה לעתיד
הסיפור של צפון ים המלח כיום הוא במידה רבה סיפור של מעבר. מצד אחד, זהו אזור עם היסטוריה מורכבת, נוף שהולך ומשתנה, ים שהולך ונסוג ואתרים שהיו סגורים במשך עשרות שנים. מצד שני, מתפתחת כאן בשנים האחרונות תיירות שמנסה לייצר סיבה להגיע גם מעבר לחוף ים המלח.
צעדת ים המלח בארץ המנזרים היא, במובן הזה, לא רק טיול במסלול היסטורי. היא הזדמנות לראות אזור שנמצא באמצע שינוי - ולגלות מה יש לו להציע עוד לפני שכל התוכניות הגדולות יגיעו לשטח.