העיר שכולם רק עברו בה בדרך לצפון - הפכה ליעד של הקיץ

חיפה בקיץ כבר לא מתנהגת כמו עיר שמנסה להחזיק תיירים לשעתיים. היא מתחילה להיראות כמו מקום שמבין שיש לו סיפור שלם - רק שלקח לו בערך מאה שנה להחליט איך לספר אותו. ובקיץ הזה, בין החום שעולה מהאספלט לנשימה הקרה שמגיעה מהים, הסיפור הזה סוף סוף מתיישב על קצב ברור יותר: עיר שמנסה להפוך את עצמה ממרחב מעבר - ליעד.

חיפה היא עדיין לא תל אביב. היא עדיין תקועה אי-שם באייטיז בהרבה מובנים - ממבנים מוזנחים ועד טיפוסים של פעם - אבל מצד שני זה מה שיפה בה. כי לנסוע לחיפה זה קצת כמו לנסוע לעבר - לכיסופים על פסאז'ים עם חנויות, בניינים עם שפריץ גס, רחובות עם גזעי עצים עבים ומצלים ואוכל רחוב בדוכנים (לא עגלות קפה. דוכנים או מקסימום בוטק'ה).

אם מחפשים את נקודת ההתחלה של כל זה, צריך לחזור אחורה לתכנון כמעט אוטופי. לא במקרה שכונת הדר עולה שוב ושוב בשיחות על חיפה החדשה. מי שהניח את היסודות לרעיון של שכונה מתוכננת, ירוקה ומסודרת היה האדריכל ריכרד קאופמן, שתפס את ההדר כעיר גנים לפני שהמושג הזה הפך לשיווק נדל"ני. גן בנימין, שהוקם ב-1925 ונחשב לאחד הגנים הציבוריים הראשונים בארץ, לא היה רק פיסת ירק - אלא אמירה: עיר יכולה להיות גם מרחב הליכה, מפגש ושהייה, לא רק מעבר בין נקודות.

הבעיה היא שחיפה, לאורך עשורים, קצת שכחה את האמירה הזאת. אבל מה שמעניין בקיץ הנוכחי הוא לא רק השיפוץ הפיזי - אלא הניסיון להחזיר לה משמעות עירונית. סביב גן בנימין, למרגלות תיאטרון חיפה, מתחיל להיווצר מרקם חדש-ישן: מבנים לשימור שמקבלים שימושים עדכניים, קיוסקים היסטוריים שהופכים לבתי קפה עם WiFi ושקעי טעינה, ובעיקר תחושה שמישהו מנסה לתפור מחדש את ההיגיון של ההליכה בעיר. באחד המבנים האלה נפתח לאחרונה Untitled Cafe - חלק מקבוצת העסקים Untitled, שמנסה להחיות מחדש את שכונת הדר.

בתוך המהלך הזה נכנס גם רחוב נורדאו, גם הוא בשכונת הדר, שמתחיל להיראות כמו ניסוי עירוני לא רשמי. פעם זה היה עוד רחוב מתפורר מתחת להדר, היום הוא חלק מתכנון רחב יותר שמנסה לחלק תפקידים לשכונות: רחוב הרצל כציר קניות, רחוב החלוץ כאזור אמנות, רחוב סירקין כמרחב קולינרי. זה אולי נשמע קצת אדריכלות על נייר, אבל בשטח מתחיל להיווצר משהו אחר - שכבות של שימושים במקום חד ממדיות של מסחר או מגורים.

דווקא שם, בתוך המבנים הישנים, צומחים המקומות שמספרים את חיפה החדשה בצורה הכי מדויקת. לא הגדולים, אלא הקטנים. למשל עופרי יוסף אזולאי מהמרכז לאופנה מקיימת, שתכליתו בית ספר לתפירה וגם מתפרה לסטודנטיות מוויצ"ו. בחנות הישנה שלה, שהיתה פעם הסניף הראשון של ה-אופטומטריסט של חיפה זיגי שאול ובו תקרה מצויירת משנות ה-20, היא עושה סלואו פשן, כלומר אופנה מקיימת: לקנות בדים בתכנון קדימה. היא קוראת לזה מיחדוש, והיתה הראשונה שהציגה פרויקט ממוחזר בוויצ"ו במסגרת לימודיה. במקום היא עורכת סדנאות תפירה שמחברות בין סטודנטיות ליצירה מקומית, סדנאות תפירה לתיקי סאקס, סקראנצ'י לנערות ועוד.

אבל אם יש מקום שמדגים את המעבר הזה בין עיר ישנה לעיר שמנסה להמציא את עצמה מחדש, זה שוק תלפיות. השוק הזה כבר מזמן לא עוסק רק באוכל. הוא נהיה סוג של מעבדה עירונית, לפעמים מבולגנת, לפעמים גאונית. בין סמטאות הבטון והחנויות הקטנות נכנסים פרויקטים שמנסים להחזיר חיים למקום שכבר עבר כמעט כל גל אפשרי - כולל תקופות פחות נעימות. היום אפשר למצוא שם גם פסטה טרייה שמיוצרת מדי יום במקום קטן ואינטימי, עם תפריט מצומצם ומחירים שנשארו יחסית נגישים, לצד מוזיקה חיה מתחת לעץ תות, כאילו מישהו החליט שהשוק צריך גם פסקול.

מעל כל זה נמצא אחד האלמנטים הכי חיפאיים של התקופה האחרונה - הגגות. גג 21 (רחוב סירקין), מעל מבנה תיאטרון קטן, הפך לאחד המקומות הכי פשוטים והכי חזקים בעיר. מיד נגיע אליו, אבל עוד קודם מילה על תיאטרון בית 9. אודי ויעל ארליך, אימו, מפעילים מזה 16 שנה את המקום המיוחד הזה, שהחל בעכו ועבר לחיפה. "זהו תיאטרון יוצר למשפחה עם דגש על חפצים ובובות", הם מסבירים על ייחודו של המקום. תיאטרון בית 9 מכיל 10 הצגות ברפרטואר, למשל "דווקא קפקא" - סיפור על קפקא לילדים. יש פה גם בית ספר תיאטרון רב תחומי ובובנאות, וגם "גלפיה" - גילוף של בובות ומריונטות. בקיץ הזה יתקיים מרתון הצגות ילדים ב-22-19 באוגוסט וגם מרתון גילוף.

עדיין בסירקין 21. עוברים כמה מסעדות, בתי קפה, חנות שמתמחה בקפה וחנות אמנות חיפאית - מעין שילוב של דיזינגוף סנטר ופסאז' הוד התל-אביביים, אבל בקטן. ממשיכים עוד קצת למעלה במדרגות, אל הגג, ואל גג 21, ומתגלה מראה נהדר של נמל חיפה על עגורניו, מיכליות פזורות בים והרבה כחול ורוח מערבית. מקום נהדר לדרינק של צוהריים או שקיעה, מרחב ענק שבו מתקיימים ירידים, מרקט פלייס וגם הופעות של די.ג'יייז כאלה ואחרים בלילה. הכניסה חינם. עם דרינק ביד ונוף מול העיניים, זה המקום גם לברכת ה"לחיים החיפאית": "שנראה את רמב"ם מהים ולא את הים מרמב"ם".

חזרה לסירקין. ממשיכים עוד קצת לצפון הרחוב, ושם, בפנייה קלה ימינה לתוך גינה קטנה, נמצא "פלאביו" - מקום של פסטה היכן שהיתה פעם עגלת קפה. אורי כהן מעין הוד נכנס פה לתמונה, והקים מעין עגלת קפה - אבל לפטסה - בתוך גינה קהילתית עם במה קטנה להופעות ומוזיקה לייב מתחת לעץ התות.

"התאהבתי בשוק תלפיות ונכנסתי עם המשפחה, והשקענו כאן", הוא מספר. "היתה פה תחנת סמים שעבדה, אבל אמרתי נביא לפה חיים ואמנים כדי לעודד אמנים כמו ציירים, ספר מקומי ועוד". השותף שלו, פלאביו פרנקל הברזילאי, מכין פסטה טרייה כל יום והתפריט פה אמנם קטן אבל גם נגיש במחיר, מ-52 שקל למנת פסטה עם בשר.

ובתוך כל זה, אי אפשר להתעלם מהשכבה התיירותית שנכנסת סוף סוף למשחק. אוטובוס הקומותיים שמסתובב בעיר הוא לא רק אטרקציה, אלא ניסיון אמיתי לעשות סדר בגיאוגרפיה של חיפה - עיר שבה כל עלייה היא גם שינוי סיפור. עבור משפחות, זה אולי הכלי הכי יעיל להבין איך נמל, כרמל, שוק ושכונה יכולים להרגיש כמו ערים שונות לגמרי, במרחק של כמה דקות נסיעה.

אותו "דאבל דקר באס" (כמו בשירם האלמותי של הסמית'ס) אדום של עמותת התיירות חיפה - מציע סיור מודרך באוטובוס תיירים פתוח, שעובר בין מרכז הכרמל, שדרות בן גוריון והמושבה הגרמנית, טיילת לואי, מוקדי התצפית, הנמל והאתרים ההיסטוריים המרכזיים. עבור מי שמגיע לעיר לראשונה, זו כנראה הדרך הנוחה ביותר להבין כיצד כל השכונות השונות מתחברות לסיפור אחד. לצדו מתקיימים גם סיורי עששיות בתל שקמונה, שיוצאים בשעת השקיעה אל אחד האתרים הארכיאולוגיים העתיקים בארץ, שבו ייצרו לפני אלפי שנים את צבע הארגמן מחלזונות ימיים במקום. ויש גם סיורי גרפיטי, שמציגים את אמנות הרחוב המתפתחת של העיר דרך יצירות צבעוניות וסיפורים מקומיים, ואילו שומרי המסורת ייהנו מסיורי שבת מיוחדים במרכז הכרמל, בהדר ובמושבה הגרמנית - כולם במחיר סמלי של 15 שקל בלבד.

ובין כל המקומות החדשים, השיפוצים והניסיונות להמציא את העיר מחדש, יש גם סימנים קטנים של חזרה לחיים תרבותיים מדויקים יותר - כמו מסעדת נירוונה (כשר), שנפתחה מחדש לאחרונה על החוף ומסמנת עוד ניסיון להחזיר לעיר מקומות שהיו חלק מהזיכרון הקולינרי שלה. זה לא רק עניין של אוכל, אלא של המשכיות: חיפה לומדת לא רק לפתוח חדש, אלא גם להחזיר ישן בלי להפוך אותו למוזיאון.

השינוי מורגש גם בעולם האירוח. מלון דן כרמל, שניצב על רכס הכרמל, כבר אינו רק מקום ללון בו. הוא מציע לאורחיו שת"פ שכולל סיורים מודרכים בעיר, אם זה בתחום הקולינריה או סיורי תוכן אחרים. גם המיקום שלו, מול הגנים הבהאיים ומעל מפרץ חיפה, הופך אותו לנקודת תצפית שממחישה אולי יותר מכל את מה שהופך את העיר לשונה מכל עיר אחרת בישראל - עיר שנמתחת בין הר לים, בין נמל לתרבות, בין תעשייה לטבע. מעבר לבריכה נהדרת, ארוחת בוקר טובה ונוף לים מכל חדר, היתרון של דן כרמל הוא המיקום שלו שנמצא צמוד לטיילת לואי, שמשתרעת לאורך שדרות הנשיא ומשקיפה על מפרץ חיפה, הגנים הבהאיים והים. נסו לצאת להליכה דווקא בערבים, כשהחום יורד ובריזה נהדרת מגיעה מהים - או אז כל מפרץ חיפה המואר פרוס לעיניכם, ויש לא מעט ספסלים שמנקדים את הטיילת לעצירה ותצפית.

בסוף, אולי זה מה שהכי מעניין בקיץ החיפאי הזה: הוא לא מנסה להיות מושלם, ולא מנסה להיראות כמו תל אביב או ירושלים. הוא פשוט מתחיל לקבל את עצמו כעיר עם טופוגרפיה קשה, היסטוריה מורכבת והרבה מאוד שכבות שלא תמיד מתחברות מהר. אבל דווקא שם, בין הדר לגגות, בין שוק תלפיות לאוטובוס הקומותיים, חיפה מצליחה לייצר תחושה נדירה יחסית בישראל: עיר שלא רק עוברים בה - אלא מתחילים להבין למה כדאי להישאר בה עוד קצת.

הכותב היה אורח של עמותת התיירות בחיפה.