15 עובדות מרתקות שכנראה לא ידעתם על העיר חיפה

לכבוד החג של החגים ה-29, אספנו כמה עובדות מרתקות שכנראה לא ידעתם על העיר חיפה. כל פריטי הטריוויה נבנו לשלושה מסלולי משחק אינטראקטיבי ברחבי חיפה (כל מסלול באזור אחר) בעלות של 20 שקלים לשלושת המסלולים. עונים על השאלה וממשיכים לטייל בעקבות השאלה הבאה.

הנה הצצה ל-15 פריטי מידע מרתקים מכל העולמות - אוכל, תרבות, היסטוריה ודתות - להכין אתכם לקראת המשחק. לשלושת מסלולי המשחק כולם אפשר לגשת ולבחון את עצמכם בכתבה, תוך כדי טיול בעיר. לאתר המשחק.

בית הגפן נפתח בבית מלון הרצליה לשעבר, מראשוני בתי המלון העבריים בארץ, מטה לקציני השלטון העות'מאני ובית ספר עממי לילדי הסביבה. בשנת 1963 ראש העיר אבא חושי, הסב את ייעוד המבנה למרכז תרבות ערבי יהודי הפועל מאז למען חיים משותפים בעיר- בשם בית הגפן.

כיום זהו מרכז תרבות ערבי-יהודי חיפאי, המתעסק ביום ביום לא רק בענייני יהודים וערבים אלא בכלל, בחברה מרובת תרבויות, ועשייה המקדמת הידברות, דיאלוג, שוויון וחיים משותפים. הבית נמצא לא רחוק מהמושבה הגרמנית, ומהגנים הבהאים, ויושב בקצה העליון של וואדי ניסנאס, אבל אם תסתכלו על הבניינים של בית הגפן (שלושה במספר הגלריה והמשרדים, הספרייה ומרכז קלור לילדים, ובניין התיאטרון) לפחות שניים מהם יספרו סיפורים אחרים, מלפני שנים רבות.

בניין הגלריה והמשרדים הוקם בסוף המאה ה-19 במפגש הרחובות הגפן ודרך ההר (היום הציונות). בשנת 1910 הוקם בבניין המלון הראשון בחיפה, בבעלות יהודית וברמה אירופאית. הקומה העליונה שימשה לאורחי המלון וחדר אוכל והקומה התחתונה שימשה כמגורים לבני המשפחה, ולשירותי המלון.
בשנת 1915 הוחרם המלון לטובת השלטון העות'מני כדי לשכן בו קצינים עות'מאניים גרמניים. בתקופת השלטון הבריטי, הפך המבנה לבית ספר יסודי ואז החל מ-1963 לבית הגפן.

מרי מקסוול, הידועה גם כרוחיה רבאני ומוכרת יותר בכינוייה 'אמת אל באהה' (שפחתו של בהא - רוחיה חאנום), היתה אשתו של שוגי אפנדי רבאני, שהיה שומר הדת הבהאיית בין 1921 ל-1957. היא עבדה כמזכירתו של בעלה במשך 20 שנה והיתה אישה רבת פעלים ועשייה, בין היתר בהפצת הדת הבהאית, תחומי אקולוגיה ועוד. היא הלכה לעולמה בחיפה בשנת 2000.

במקדש הנמצא במרכזם של הגנים הבהאיים, נמצא המוזילאום ובו עצמותיו של הבאב, מייסד הדת הבהאית, שנרדף באיראן ונרצח בה. מאמיניו אספו את עצמותיו בחשאי ושמרו אותם. הבהאא אללה הכריז שהופעתו של הבאב מבשרת על הופעתו שלו (של עצמו) - הבהאא אללה. מכאן הקשר אל קבורת שרידיו של הבאב על הר הכרמל, שכן זהו ההר שעליו, על פי המסורת, יבשר אליהו הנביא את בואו של המשיח.

המערה קדושה ליהודים, למוסלמים ולנוצרים. הנוצרים ראו באליהו לוחם בכפירה ואבי הסגפנות והנזירות. מעל המערה הם הקימו מנזר מיוחד. המוסלמים (בעיקר הדרוזים) קוראים למקום "מע'רת מר אליאס" או "מע'רת אל חאד'ר" (כינוייו של אליהו הנביא). הם רואים בו דמות פילאית שהתערבה לטובתם כנגד רודפיהם. עבור היהודים היה הנביא, שפעל בימי אחאב, מי שלחם בקנאות בעבודה הזרה. בני שלוש הדתות מגיעים יחדיו למערה ומתפללים בה אלו לצד אלו בכבוד הדדי ובהרמוניה.

מהא פרח בלאן היא האדריכלית שתכננה את בניית כנסיית יוחנן הקדוש. נדיר למדי למצוא אישה כאדריכלית של כנסייה. המבנה המונומנטלי שנמצא בגבול ואדי ניסנאס והמושבה הגרמנית הם בעלי מוטיבים ביזנטיים (כיפה מרכזית וחלל ביזנטי) בעיבוד מודרני מקומי ואפקטים של תאורה טבעית, להדגשת הסמליות הדתית. הכנסייה נבנתה ביוזמת הקהילה הנוצרית אורתודוקסית בחיפה ובמימונה, ונועדה לענות על צרכיה העכשוויים. המתחם כולל כנסייה עם פינת הטבלה, אולמות אירועים ודירות לכמרים.

ניסנאס - בערבית נמיה, הוואדי קרוי על שם הנמיה, שהיתה חיה מאוד פופלרית באיזור.

הרומן העברי "חצוצרה בוואדי" מאת סמי מיכאל ראה אור ב-1987. עלילת הספר מתמקדת בסיפור אהבה בין גיבורת הספר, הודא, צעירה ערבייה נוצרייה מוואדי ניסנאס, לבין צעיר יהודי, עולה מברית המועצות, אלכס, שגר בשכירות בחדר מעל דירת משפחתה ונהג לנגן בחצוצרה. המשפחה המעורבת הראשונה בחיפה אכן התגוררה בוואדי ניסנאס והיא משפחתם של אמיל וחיה תומא. אמיל - היסטוריון, מנהיג הציבור הערבי ופעיל קומוניסטי, וחיה אמנית קרמיקה, יהודיה, ילידת קישינב. לבני הזוג נולד ילד אחד. עבודת הקרמיקה "חלון משפחתי" המוצבת קצת אחרי הכניסה לוואדי מרחוב חורי, מציגה את המשפחה.

האמן יוסלה ברגנר, חתן פרס ישראל, תרם את הפסל "אחוות אחים" לעיר חיפה, בשל מסר השלום והאחווה הגלום בו ומאפיין כל כך את העיר ותושביה. הפסל נוצר בהשראת ציוריו המוכרים של ברגנר ומעלה זיכרונות ישנים של משחקי ילדות ותקופה נשכחת של שמחה ותום. הפסל מתאר את תחושת האמון ההדדי בין איש לרעהו, את גודל התמיכה, הנתינה והעוצמה אשר אדם אחד מסוגל להעניק לאחר. הפסל נחנך בשנת 2013 בכיכר שבין היכל העירייה לגן הזכרון. נחמד לדעת, כי פסל אחר בשם זהה "אחוות אחים" של הפסל נתן רפופורט, ניצב בבית החולים שיבא בתל השומר.

בשנת 1761 הרס השליט דאהר אל עומר את חיפה העתיקה, ששכנה על יד שכונת בת גלים של היום. הוא העביר את העיר דרומה וקרא לה "אל-עמארה אל-ג'דידה" שפירושו, "היישוב החדש". במשך הזמן החלה להיקרא "העיר החדשה". להגנת העיר בנה חומה ומצודה בת שתי קומות. מקום המבצר היה מדרום לעיר החדשה, בקצהו הצפוני של גן הזיכרון של היום. המצודה צוידה בתותחים. כדי להגיע אל המצודה נסללה אליה דרך מהעיר. הדרך נקראה במשך שנים הבורג', עד ששמה שונה לרחוב מעלה השחרור. כיום לא נותר במקום שריד מהבורג'.

בית הקרנות הוא מרכז מסחר ותעסוקה ונקרא כך על שם שתי הקרנות ששכנו בקומה העליונה של המבנה - קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל. את המבנה תכנן האדריכל יוסף קלארווין שתיכנן גם את משכן הכנסת ואת ממגורות דגון. המקום אף שימש כמרכז להתכנסות עבור הפגנות, נאומים, מסעות לוויה ואירועי תרבות גדולים.

בשנת 1913 התחוללה סערה ציבורית בארץ סביב מקומה של השפה העברית המתחדשת במערכת החינוך היהודי. חברת "עזרה" של יהודי גרמניה, שהיו חלק מבוני הטכניון, התעקשו על קיום הלימודים במקום בשפה הגרמנית. בשנת 1914 הוכרע הקרב לטובת השפה העברית. בשנת 1924 נפתחה הכיתה הראשונה בטכניון ובכך יצאה לדרך האוניברסיטה הראשונה בארץ ישראל.

קפה "ניצה" הנמצא מול הסניף המרכזי של הדואר בשכונת הדר, סניף הנביאים, הוא בית הקפה הוותיק ביותר בחיפה שקיים עד היום. מוסד חיפאי שנפתח בשנת 1947 ומאז לא שינה את מראהו ואופיו. בונדי, ימאי בעברו, היה אחת הדמויות המיתולוגיות החיפאיות ומנהל המקום. בשנות הזהר של נמל חיפה עצרו מלחים לשתות בו קפה, והיום הכי עמוס בחודש בבית הקפה, היה יום תשלומי הביטוח הלאומי.

סיטי הול
לאורך השנים שימש מבנה הסיטי הול כמועדון האימונים של מכבי חיפה בכדורסל, מקום לאירועי תרבות וספורט, מופעי מים בקיץ ובמקביל קולנוע חן, הקולנוע הקטן יותר באזור וה"פחות" נחשב. לימים הפך למועדון המוזיקה האלטרנטיבית "סיטי הול" - בין המובילים בארץ - ואף אירח מופעים נחשבים מחו"ל בינהם ניק קייב, faith no more ועוד. כיום משמש כמעונה הרשמי של העמותה לתרבות ערבית.

הסנדוויץ' בר הראשון בארץ, מאז 1971. סנדוויץ' "ברכה" הוא מוסד חיפאי אליו עולים לרגל ועומדים בתור מכל רחבי הארץ, לא רק בגלל הסנדוויצ'ים אלא גם בגלל בעלת הבית - ברכה שמואלי. היא מאכילה את כולם, מדברת עם כל אחד בשפה שלו, ערבית ועברית - ששתיהן שגורות בפיה. עם פתיחת המקום שהיה בבעלותו של אמנון צידון, ברכה "רק באה לעזור" ומאז נשארה ולא זזה. את המקום רכשה מאמנון לאחר מספר שנים, והמשיכה עם אותו התפריט ואותו העיצוב בשינוי אחד קטן - כריך הדגל במקום נקרא "אמנון" והוא עמוס בכל טוב.

אם אתם בני מספיק שנים, אתם בוודאי זוכרים שאחת מתחנות הרכבת של חיפה הייתה חיפה מזרח. איפשהו בשנות ה-90, הרכבת הפסיקה לעצור שם באופן רשמי והייתה עוצרת רק מדי פעם, כשצריך היה לאסוף שם טרמפיסט או להוריד מישהו. בשנים האחרונות כבר לא עוצרת בכלל. במקום נמצאים משרדי הרכבת ומוזיאון הרכבת. מי היה מתאר לעצמו ש-118 שנים אחורה, הוקמה התחנה הזו כתחנת הקצה המערבית והשלוחה של הרכבת החיג'אזית והיא התחנה היחידה בעולם ששברה שיא, וממנה יצאו רכבות לשלוש יבשות שונות: רכבת למצרים ביבשת אפריקה, רכבת לסעודיה, סוריה ולבנון ביבשת אסיה ורכבת לטורקיה ביבשת באירופה (וגם באסיה). עד היום, עוד לא קמה תחנה שלא שברה את השיא הזה, ואף לא הגיעה אליו.

באחת מעבודות הגרפיטי המשובחות הפרושות בעיר התחתית, מצאנו דמות של גבר עם שפם שקשה לפספס. התחלנו לשאול ולברר מיהו אותו הגבר. הרמנו טלפונים, חיפשנו, בדקנו, שאלנו. בכל פעם תשובה מוזרה אחרת הגיעה אלינו מכל מיני כיוונים, "סתם אחד", "נוסע קבוע ברכבת החיג'אזית", "נהג הקטר" "איש שנבחר להיות הפרזנטור של הרכבת", באמת שהיו שם כמעט כל הניחושים עד שמישהו זרק לנו לבדוק את עבדול חמיד השני. חמיד היה סולטן טורקי והשליט ה-34 של האימפריה העות'מאנית. אז מה הקשר בינו לבין קיבוץ חמדיה שבעמק בית שאן? חמדיה? חמיד! בסמוך לקיבוץ שכן כפר ערבי שנקרא אל חמדיה, ישירות על שם הסולטן, וקיבוץ חמדיה שאב את שמו בהשראת הכפר השכן.

אלברט אינשטיין נטע עץ בשנת 1923. בשנת 2007, 84 שנים לאחר מכן, בגינת המדעטק, נחנכו בפארק לוקיי שבקמפוס הטכניון, "שדרות הנובל' על שם חתני הפרס המבקרים בו ומתכבדים בנטיעת עץ כליל החורש.