חשבנו שמודיעין היא רק עיר שינה. טעינו בגדול

יש ערים בישראל שנועדו שיעברו דרכן. מודיעין, לפחות בעיני רוב הישראלים, היא אחת מהן ואותה הם מכירים דרך השלטים בכביש 443. עוצרים לקפה בדרך לירושלים, ממלאים דלק בדרך לתל אביב, ואולי מקנחים בקניון, אבל לא עוצרים בה ממש, למרות שלאחרונה גם נפתח בה המלון הראשון. אבל מי שמוכן להאט רגע את הקצב, יגלה עיר שמסתירה לא מעט הפתעות: גבעות ארכיאולוגיות, אמנות בלב הטבע, סיורים יוצאי דופן, קולינריה מקומית ואפילו "סטונהנג" משלה.

העיר, שתוכננה על ידי האדריכל משה ספדיה, נבנתה סביב רעיון די מהפכני במונחים ישראליים: העמקים נועדו להיות ירוקים, ציבוריים וקהילתיים, בעוד שהבנייה תטפס על הגבעות ולכל בניין יש מרפסת והצמתים עגולים ללא קרן רחוב חדה. התוצאה היא עיר שבה יותר ממחצית השטח מוקדש למרחבים פתוחים, פארקים ושטחים ירוקים. ועוד יתרון לעיר עם השם הרשמי הכי ארוך בארץ - מודיעין-מכבים-רעות - היא יושבת בדיוק באמצע הדרך בין שתי המטרופולינים הגדולים בישראל נהנית מיתרון נדיר: היא קרובה לכולם, אבל רחוקה מהפקקים. חצי שעה מתל אביב, חצי שעה מירושלים, רכבת ישירה, ומסביב לא פחות מ-55 אלף דונם של שטחים ירוקים. במילים אחרות: כל מה שהמרכז הישראלי איבד בדרך לבטון.

הדבר הראשון שצריך לדעת על מודיעין הוא שהלב שלה לא נמצא בקניון אלא דווקא במרכזים השכונתיים הקטנים. כך למשל, ב"מליבו סנטר", מרכז מסחרי שכונתי שנראה מבחוץ כמעט מנומנם, מסתתרת "הלחם והחמאה" - מאפייה שהפכה בשנה וחצי האחרונות למוקד עלייה לרגל של חובבי פחמימות.

מאחורי המקום עומדים משה ונדיר. משה הגיע לעולם האפייה מלמטה ממש - מעבודת ניקיון במאפייה, דרך לימודי לחם ועבודה מקצועית בתחום במשך 16 שנה, ועד לפתיחת העסק העצמאי. "מה שהרשים אותנו היה גבעת תיתורה המשקיפה וגם מרכז מסחרי 'מת' ובימי שישי הגינה הציבורית מלאה באנשים שקונים ולוקחים לשבת בצל", אומר משה, AKA מושיקו. התוצאה מרשימה: ויטרינה עמוסה במאפים שמבוססים על בצק קרואסון, מתוקים ומלוחים כאחד. "הפייבוריטים של הקהל הם מאפה פטיסייר ותותים, גרסת הפיסטוק, וגם מאפה מלוח עם ממרח עגבניות צלויות, זיתי קלמטה וגבינה בולגרית", מסביר משה. שמעו, לא אכלתי דברים כך כך טעימים ומיוחדים כבר הרבה זמן, ומדובר פה בחובב פחממות מושבע.

גם המחירים נוחים יחסית לעידן שבו מאפה טוב כבר מתקרב למחיר של ארוחה: 32-13 שקלים למאפה, כ-22 שקלים לכיכר לחם, סנדוויצ'ים ב-32 שקלים וסלטים סביב 38 שקלים.

אבל הסוד האמיתי הוא הלוקיישן. כמה צעדים משם נמצאת גינה ציבורית מוצלת שמדי יום שישי מתמלאת בתושבים עם קפה ומאפה ביד, ומעליה מתנשאת גבעת תיתורה.

הלחם והחמאה, מרכז מליבו מודיעין, א'-ה' 20:00-07:00 | ו' 6:30-14:30

גבעת תיתורה היא כנראה המקום החשוב ביותר בעיר מבחינת טבע, מורשת ונוף. מדובר באתר המשתרע על כ-600 דונם ובו ממצאים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים, לצד שבילי הליכה ותצפיות פנורמיות מרשימות. מהפסגה אפשר להבין למה בחרו דווקא כאן להקים עיר חדשה. מצד אחד יער בן שמן, מצד שני השפלה, ובימים בהירים אפילו ירושלים מבצבצת באופק. זו לא עוד גבעה עירונית. זה מקום שמספר את הסיפור של האזור במשך כ-6,000 שנות התיישבות.

אבל הסיפור הכי מדליק בעיר מתרחש דווקא בגבעה אחרת - גבעת הברושים המתנשאת לגובה של 289 מטרים מעל פני הים ובולטת למרחוק בזכות עצי הבראש שלה. לפני כשנה נפתחה כאן תערוכת אמנות סביבתית עם יותר מ-50 אמנים ויותר מ-50 יצירות שהשתלבו בתוך הנוף, שאצרה הצלמת עדי אדר והמפיקה אדוה שביט, בת העיר ואחד המנועים החשובים לפיתוח התיירות בה. התערוכה עוסקת במימד האנושי ומביאה לידי ביטוי סימני חיים בהשראת המקום, שמקורם בדימיון ובמחשבות שלנו. למשל, פסל של טליה שרון שיצרה "טוטם - צבר ישראלי", או כיסא שבנוי כולו מפקקי שעם וגם פסיפס צבעוני שיצרו תלמידי חינוך מיוחד, שמצליח לגנוב את ההצגה גם בלי אפקטים מיוחדים.

השמש הישראלית, כידוע, לא מרחמת על אף אחד - גם לא על יצירות אמנות - וחלק מהעבודות כבר הוסרו או ממתינות לחידוש. אבל עדיין אפשר למצוא כאן כמה עבודות מסקרנות ובעיקר טבע נהדר.

גבעת הברושים, כך תגיעו

אחד המיזמים המעניינים בעיר הוא "בתים מארחים" - רשת של כ-40 תושבים שפותחים את ביתם ואת עולמם בפני מבקרים, שקיבלו הכוונה ויעוץ מטל רז וורד עצמון - מומחות תיירות שמכשירות תיירנים לספר את הסיפור המקומי שלהם. אחת הדמויות המסקרנות ביותר היא כנראה גבי שי, פנסיונר של השב"כ שהפך לאמן עץ.

"אני אמן בתול", הוא אוהב להגדיר את עצמו. גבי לא התחיל כנגר צעיר, אלא בדיוק להפך - אחרי שנים כרקדן וצייר, הוא למד לנגר מבתו הנגרית הילה, וגילה את האמנות רק בתקופת הקורונה. בסיור בביתו תכירו את האיש המקסים הזה ואת שלל עבודותיו שפזורות בכל חלקי ביתו. למשל, יצירות עץ שנוגעות בין היתר גם בחוויותיו מהשירות החשאי, לצד עבודות בהשראת סיפורי התנ"ך, כמו "חלום יוסף" ואחרות. במהלך הביקור הוא גם מדגים את תהליך העבודה.

גבי שי, 30 שקל לאדם, מנימום 30 איש. סדנת יצירה 600 שקל לזוג לשעתיים. 054-6883357.

אם יש מישהו שהתאהב בעיר מחדש בקורונה, זה הצלם יובל שמש. "יצאתי עם 'מקרון' הכלב שלי לסיורים בעיר וגיליתי מקומות מיוחדים, ביניהם שביל שמוביל למיצג אבנים שהמקומיים מכנים סטונהנג'", הוא מספר. במסגרת מיזם "הליכות ג'יין", הוא הוביל את אנשי העיר למקומות שלא הכירו, וכך נרקם לו סיור מיוחד בשילוב פוטותרפיה, שבו הוא מבקש מהמשתתפים לצלם את מה שהם רואים וביחד מפענחים ומשתפים ברגשות שצילום מעביר בכל אחד ואחת.

בסיורים שהוא עורך לקבוצות קטנות (20-15 איש, 50 שקל לאדם), הוא עובר בסמטאות קטנות שהפכו לרחובות להנצחת חיילים מהעיר שנפלו, ונמצאים ממש ברחוב שבו הם גרו. למשל, גן לזכר נועם מרציאנו, בת העיר, שנפלה באירועי ה-7 באוקטובר. בין התחנות נמצא "הסטונהנג' של מודיעין" - מיצב אבנים מקומי שהפך לאגדה עירונית קטנה, וגם פארק החרגול שבו פסל ענק של חרגול מחומרים ממוחזרים. נקודות נוספות שתראו בסיור הרגלי הן פארק כושר למבוגרים וגינת הכיסאות של סבא מוטי (שכמעט לא קיימים כי נתרמו למיצגים עבור החטופים). "זו זווית אחרת של היכרות של העיר שלא מוצאים בשום מקום אחר", מסביר יובל. בחורף הסיור מגיע גם אל "האגם הנסתר" - שלולית חורף עונתית שהופכת לפינת טבע מפתיעה בלב העיר.

סיור רגלי עם יובל: 050-9419933.

מי שמחפש קצת היסטוריה, צריך להגיע לגבעת אשון. במסגרת חפירות ארכיאולוגיות של ד"ר אברהם טנדלר ב-2015 שנערכו במקום לפני הקמת שכונת מורשת, נחשפו ממצאים מהתקופה ההלניסטית והרומית, ובהם בית חווה חשמונאי שבו מתקנים חקלאיים והתגלה בו מטמון מטבעות של שקלים וחצאי שקלים שנטבעו בעיר צור ב-126-135 לפנהס ונמצא במוזיאון החשמונאים.

בית החווה, כמו כל הגבעה שבה שבילי הליכה, כולל לעגלות, מציע פריחה נהדרת בעונה וגם חלקות של תבלינים שנשתלו בה, כמו גרניום לימוני, מרווה ואחרים. הגבעה מציעה גם תצפיות נהדרות לכל ארבע רוחות השמיים עם ספסלים ופרגולות מצלות. באים עם רכב? יש חניון תת קרקעי סמוך, שעתיים ראשונות חינם.

גבעת אשון, כך תגיעו

התחלנו באוכל ונסיים באוכל.

בשנים האחרונות מודיעין מנסה להשתחרר מתדמית "עיר השינה", והמסעדות המקומיות הן חלק מהמהפכה. אחת הבולטות בה היא "התאנה", המסעדה האיטלקית של איל כהן, צלם שהפך לאיש אוכל. למרות ש"פיצרייה" יהיה לעלבון לפיצות הכל כך מיוחדות וטעימות שאכלנו שם. ומיד נגלה את הסוד של איל.

אחרי שסגר מסעדה במשמר איילון, פתח איל מחדש את המקום במודיעין עם תפריט רחב יותר, דגש על חומרי גלם מחקלאי האזור ובצק שעבר שדרוג משמעותי: "זה בצק עם הטפחות שונות וכוח קירור שונה", מספר איל, "הוא נאפה בתנור חשמלי שלא חם מדי כמו באש ועדיין הבצק קריספי".

אפשר למצוא שם פיצות עם תירס לבן, שום ירוק ועלים אורגניים, אבל הכוכבת האמיתית היא דווקא המרינרה סטראצ'טלה הפשוטה - זו שלא יכולה להתחבא מאחורי גבינות או תוספות ויש בה רוטב עגבניות, שום, קצת צ'ילי, פרמז'ן, בזיליקום וגרדת לימון.

התאנה, כשר בלי תעודה.

בישראל, שבה ערים רבות נאבקות על תשומת הלב של המטיילים, מודיעין בחרה במסלול אחר. בלי אטרקציית ענק ובלי טיילת מפורסמת, היא בונה את חוויית הביקור שלה דרך הסיפורים המקומיים, האנשים שמאחוריהם והחיבור בין הטבע לעיר. דווקא השילוב הזה - של יוזמות קהילתיות, פינות חבויות וגאווה מקומית - הוא שהופך את הביקור בה למעניין כל כך. מי שיסכים לרדת רגע מכביש 443, עשוי לגלות שאחת ההפתעות התיירותיות הכי נעימות במרכז הארץ מסתתרת דווקא במקום שכולם חושבים שהם כבר מכירים.