אני מגיעה מזאמאגוריה (Zamagurie) - אזור גיאוגרפי בצפון-מזרח סלובקיה. ליתר דיוק, מהעיירה ספישסקה סטארה וס (Spišská Stará Ves), הנמצאת על הגבול עם פולין. לפני מלחמת העולם השנייה, עיירה זו הייתה מרכז חשוב של הקהילה היהודית עם קהילה דתית משלה. היו בה רבנות, בית כנסת, בית קברות (שנשמר עד היום), מקווה, בית מטבחיים ובית ספר - חדר.
הסלובקית שהתאהבה בישראלים בחו"ל, והגיעה לפה ללמוד עברית
זיכרונות מקהילה זו נשמרים עד היום, בעיקר בסיפורים של הדור המבוגר. סבי וסבתי זוכרים את חיי היומיום שבהם יהודים היו חלק טבעי מהעיר. סבא זוכר את הנסיעה בכרכרה כדי לראות רופא שהיה יהודי. סבתא מספרת שאנשים פשוט הלכו לחנות "כדי לראות יהודי". על פי סטטיסטיקה עכשווית, יהודים היוו כ-23% מאוכלוסיית העיר לפני השואה והיו בעלי רוב העסקים בכיכר. משפחת שטיינר מילאה תפקיד מפתח, והייתה בעלת מספר עסקים, בעיקר חנויות טקסטיל. בין הדמויות הבולטות ממוצא יהודי היה הצייר נתן פרדיננד קטונה (Nathan Ferdinand Kleinberger). למרות שנולד בתנאים צנועים, הוא ביסס את מעמדו כאמן בזכות כישרונו יוצא הדופן. בהמשך, למד ועבד בבודפשט ובפריז והפך לאמן מוכר בציור נוף.
פרק מיוחד מורכב מגורלם של הרופאים אלכסנדר קוכל ובנו אוטו קוכל, שגם הם הגיעו מספישקה סטארה וס. הם השתייכו לאליטה העירונית, אך חייהם הושפעו באופן מהותי מאירועי 1942.
999 נשים ונערות במשלוח הראשון מסלובקיה לאושוויץ
במרץ של אותה שנה החלו גירושי האוכלוסייה היהודית מסלובקיה לשטח הכבוש של פולין. מה שנקרא "מבצע דוד" החל בטרנספורט מתחנת הרכבת בפופרד. ב-25 במרץ 1942, בשעה 20:20, 999 נשים ונערות צעירות עלו על רכבת בדרכה למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. זה היה הטרנספורט הראשון אי פעם של האוכלוסייה היהודית מסלובקיה. למרבה הצער, הוא לא היה האחרון.
הרדיפה נמשכה ופגעה באופן טרגי במשפחת קוכל. בשנת 1944, פשיטה של הגסטפו פילגה את המשפחה. התמזל מזלם של אוטו ודודו והם הצליחו להימלט. עם זאת, הוריו ואחיו נתפסו וגורשו למחנה ריכוז, שם נספו. אוטו שרד את המלחמה, היגר לקנדה ומאוחר יותר הפך לרופא בעל שם עולמי. מחקריו תרמו רבות להבנה טובה יותר ולטיפול ביתר לחץ דם, הוא זכה במספר פרסים ודורג בין הרופאים המובילים ברפואה העולמית. כיום, שמותיהם של שני הרופאים חקוקים על לוח זיכרון בספישסקה סטארה וס. הם מנציחים לא רק את תרומתם המקצועית, אלא גם את כוחו של אדם שהצליח להתגבר על טרגדיית השואה וההגירה ובכל זאת להצליח בעולם החדש.
סיפור ההצלה של המשפחה היהודית
מעבר לעיירה ספישסקה סטארה וס, ישנו סיפור ששמעתי מסבתי לגבי הכפר זלסי (Zalesie) בהקשר של השואה, אין לו סימוכין שמצאתי ברשת או במקומות אחרים, אבל הוא מוכר באזור. זלסי הוא כפר קטן ומבודד בזאמאגוריה, שבו חיים כיום רק כמה עשרות תושבים. לפי הסיפור, במהלך המלחמה חקלאי אחד בשם יאן הסתיר משפחה יהודית בת שלוש נפשות מספישקה בלה הסמוכה, שנמלטה ליערות שמעל לכפר זלסי בשנת 1944. מאחר שהכירו את יאן, הם פנו אליו בבקשת עזרה - והוא לא היסס לספק אותה. הוא בנה עבורם בונקר ביער, הביא להם אוכל, ביגוד ומידע על תנועת הכוחות הגרמנים מדי יום - למרות הסכנה לחייו.
כדי לא לחשוף את מקום מחבואם, הוא שינה את מסלול מסעותיו מדי יום, כך שלא ייווצר שביל בשלג או בדשא. הוא הביא אוכל בלילה או עם שחר בתירוץ של עבודה סביב החווה. יש לזכור שתושבי זאמאגוריה התקשו לשרוד בכוחות עצמם באותה תקופה. הם אכלו בעיקר את מה שיכלו לגדל. יאן חלק את האספקה שלו, תוך שהוא מקפח את משפחתו.
המצב הסתבך עוד יותר עם בוא החורף הקשה, כאשר הטמפרטורות בזאמאגוריה בדרך כלל יורדות מתחת ל-20 מעלות צלזיוס. אחד מבני המשפחה חלה, ובמקביל גברה פעילותן של יחידות גרמניות באזור. הבונקר כבר לא היה בטוח. לכן העביר החקלאי את משפחתו לביתו - הוא החביא אותם באסם, שם הם נאלצו לשכב ללא תנועה במשך שעות מתחת לקש וחציר. באותה תקופה, חיילים גרמנים שהו בכפר ולעתים קרובות עברו ישירות לחצרו.
במבט לאחור, נראה כמעט בלתי ייאמן שהמשפחה הצליחה להסתתר כל כך הרבה זמן ולבסוף להינצל. בקהילות קטנות כמו זאמאגוריה, אנשים הכירו זה את זה היטב.
אף על פי כן, רבים חשדו במקומות המסתור, אך שתקו. הם היו מודעים לכך שהלשנה לא רק תביא למותו של אדם, אלא עלולה להוביל לשריפת הכפר כולו. הודות לאומץ ליבו של החקלאי ובני ביתו, המשפחה שרדה את המלחמה. לפי הסיפור שעובר בעיירה, המשפחה רצתה לגמול ליאן אחרי המלחמה, אך הוא סירב. הוא לא ראה את עזרתו כדבר מיוחד. עבור הכפר הקטן זלסי זהו כבוד יוצא דופן - שאדם מסביבתו ששמו הפך לסמל של אנושיות עליונה.
שאלתי את סבתא מדוע משפחתה לא עזרה
הממד האישי של ההיסטוריה הזו הסתיים עבורי בשיחה עם סבתי. שאלתי אותה מדוע משפחתה לא עזרה. התשובה הייתה פשוטה ובו בזמן חזקה: היא עדיין הייתה ילדה, אביה היה צריך ללכת לחזית, והמשפחה עם 11 הילדים התקשתה לשרוד בכוחות עצמה, ורק מינימום מידע הגיע אליהם. הם למדו על מה שקורה באמת רק לקראת סוף המלחמה. עם זאת, שאלה זו נותרה איתי. והיא צצה שוב לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, כשעקבתי אחר עדויותיהם של ניצולים ומאוחר יותר בני ערובה שחזרו מעזה. אז שאלתי את עצמי שאלה נוספת: מה אני יכולה לעשות? החלטתי לפעול, לפחות במעט. תליתי את דגל החטופים במשרדי ועניתי בגלוי לשאלותיהם של מכרי ולקוחותיי.
הקשר שלי לישראל ידוע היטב באזור שממנו אני מגיעה, והרגשתי אחריות לדבר בגלוי על מה שקורה. המטרה שלי הייתה להפוך לקול שמזכיר לנו שההיסטוריה אינה עבר רחוק. זוהי מחויבות. מחויבות שהמילים "לעולם לא עוד" לא יהפכו לביטוי ריק - לא אחרי מלחמת העולם השנייה ולא אחרי ה-7 באוקטובר.