יש אנשים שמחכים כל השנה לאוגוסט באילת. אני, כנראה, עשוי מחומר אחר. אני שונה מכל האנשים - ומעדיף לרדת דרומה דווקא כשהעיר מתרוקנת, כשהטיילת לא צפופה, וכשהרעש - ואתם יודעים בדיוק לאיזה רעש אני מתכוון - נשאר מאחור. מבחינתי, אילת במיטבה היא אילת של חורף: פחות פקקים בכניסה, פחות תורים בחדר האוכל, פחות תחושה של מחנה קיץ מתמשך.
אני גם לא מחובבי העונה החמה. חום קיצוני ועומס אנושי הם לא ההגדרה שלי לחופשה. אם כבר לצאת לחופש, אעדיף בדרך כלל יעד קריר יותר, כזה שמרגיש קצת אירופה. ובכל זאת, אחת לשנה לפחות אני מוצא את עצמי באילת. זה כמעט הרגל קבוע. במהלך השנים התארחתי ברוב המלונות הבולטים בעיר - וחלקם גם מהיקרים שבהם. אני מגיע עם היכרות מוקדמת, עם סטנדרט ברור ועם לא מעט נקודות להשוואה.
ובכל ביקור חוזרת אותה שאלה: מה באמת יש לעשות כאן מעבר לקניות? סיבוב באייס מול, קפיצה לחנות עודפים, עוד ארוחה באיזו מסעדה - וזה פחות או יותר הסיפור. אילת היא יעד שעובד מצוין לחופשה קצרה, אבל לא עיר שמפתיעה אותך כל שעה מחדש. מי שמגיע יודע למה הוא בא.
לתוך המסגרת המוכרת הזאת נכנס לאחרונה Isla Brown 42 - מלון חדש שנפתח לפני כמה חודשים ומנסה להביא גישה קצת אחרת לנוף המקומי. הגעתי עם ציפיות קלאסיות של אילת: שיהיה נעים, שיהיה מוקפד, שיהיה שווה סוף שבוע. לא חיפשתי מהפכה, אבל כן קיוויתי למשהו שירגיש פחות גנרי. מכאן התחילה הבדיקה האמיתית.
העיצוב
אם יש משהו שאיסלה בראון 42 עושה נכון, זה לגרום לך לשכוח שאתה באילת. כבר בלובי הבנתי שהפעם זה לא הולך להיות "עוד מלון". במקום השיש המבריק והאורות הלבנים שעושים כאב ראש, נחתתי בתוך חלל גבוה בטירוף, עם וילונות לבנים וקירות בטון מעוגלים שמרגישים קצת כמו גלריה באירופה. הבר שם בלובי? יצירה של עץ ושיש שעושה חשק להזמין דרינק עוד לפני שקיבלת את המפתח לחדר.
הקו המודרני הזה ממשיך גם לחדרים. בואו נשים את הדברים על השולחן: יצא לי להתארח בלא מעט מלונות באילת, גם באלו שגובים מחיר של חצי כליה ללילה. הבעיה ברובם היא שהריהוט מרגיש תקוע אי שם בתחילת שנות האלפיים. הכל נקי ומתוחזק, אין ספק, אבל הוייב הכללי הוא של שטיחים עייפים ועיצוב שראה ימים יפים יותר.
באיסלה בראון סוף סוף הרגשתי שהגעתי למלון בוטיק מהמאה הנוכחית. הכל נקי, מינימליסטי ובלי הניסיון המאולץ להרשים עם זהב או נצנצים. במקום השטיחים הכבדים והמיושנים שמוצאים בדרך כלל, קיבלתי עיצוב נקי עם ריהוט עץ בהיר שעושה שקט בעיניים. אפילו במקלחת לא התעצלו, עם אריחים מצוירים בשחור-לבן וברזים שחורים שנותנים טאץ' מודרני וחד. זה חדר שבאמת נעים לשהות בו, ולא רק כזה שאתה מחכה לברוח ממנו החוצה.
והשואו האמיתי? הוא נמצא בקומה הראשונה. שם, מול הנוף של הרי אדום, הקימו אזור בריכה שנראה כאילו הוא נשפך לאופק. עם דק עץ, מיטות שיזוף שנראות כאילו נבחרו בקפידה ותאורה מדויקת בלילה שעושה אווירה של ריזורט ביוון. בלי צוותי בידור ובלי רעש מיותר.
קדימה אוכל
בואו נדבר על האוכל, כי בסוף, כולנו יודעים שזה חלק קריטי בחופשה ישראלית. נתחיל מארוחת הערב של שישי. יצא לי להיות בלא מעט בתי מלון בערבי שישי, והדבר שהיה לי הכי קשה איתו תמיד זה העומס - המלונות הגדולים האלה שבהם הכל נורא המוני, רועש ומלא בבלאגן של אנשים. כאן, בזכות זה שהמלון קטן יחסית (ואולי גם בזכות השקט של חודש פברואר), היה פשוט נעים ושקט.
אבל מעבר לשקט, האוכל פשוט הפתיע בענק. אני יכול לומר בביטחון שזה המלון עם האוכל הטוב ביותר שיצא לנו לטעום בארוחת שישי בערב. זה היה כל כך מוצלח, שאני ובן זוגי מצאנו את עצמנו עושים "סיור טעימות" ועוברים בין העמדות כדי לנסות קצת מכל דבר. מהמנות העיקריות שהיו ברמה גבוהה מאוד ועד לקינוחים - שהיו הפתעה אמיתית. כולנו מכירים את קינוחי הפרווה של בתי המלון שבדרך כלל נראים נהדר ומרגישים קצת פחות, אבל כאן הם היו מעולים, מוקפדים ומעל למה שציפינו.
בשבת בבוקר פגשנו את הריטואל המוכר של שמירת השבת באילת. זה אומר שאין מכונת קפה וצריך להסתפק במים חמים מהמי-חם, וגם המבחר קצת יותר צנוע בלי עמדות החביתות או השקשוקה שמכינים במקום. ועדיין, בתוך המגבלות האלה, המלון ידע לפנק. היה ג'חנון מצוין, מאפים טובים ועוגה לקינוח שהייתה ממש מפתיעה לטובה וסגרה לנו את ארוחת הבוקר בחיוך.
אבל המהפך האמיתי קרה בראשון בבוקר. ברגע שיצאה השבת, ארוחת הבוקר שינתה פנים והפכה לעשירה ומזמינה הרבה יותר. פתאום הופיעה שקשוקה טרייה וחמה, עמדת ביצים שמתקתקת חביתות לפי הזמנה, והכי חשוב - מכונת הקפה חזרה לחיים עם קפה שנטחן במקום. כל האופציות הפכו לטריות ומגוונות הרבה יותר, וזה היה בדיוק הסיום הקולינרי שהיינו צריכים לפני הנסיעה הביתה.
חורף, בריכה ודילמה
בואו נדבר רגע על הפיל שבחדר - או ליתר דיוק, על הבריכה באילת בחורף. הבריכה באיסלה בראון היא באמת אחת היפות שיצא לי לראות, והעובדה שהחדר שלנו פנה ממש אליה הפכה את כל העניין להרבה יותר פוטוגני וכיפי. לפתוח את הבוקר מול הנוף הזה של המים והעיצוב הנקי זה תענוג אמיתי. האווירה שם היא בדיוק מה שצריך בחופשה: שקט. בלי צוותי בידור שצורחים במיקרופון, בלי הרעש הבלתי פוסק של ילדים ובלי הבלאגן האנושי הרגיל. פשוט שלווה.
הבריכה עצמה אמנם מחוממת, וזה נפלא למי ששוחה ולא נשאר סטטי בתוך המים, אבל צריך לומר שבחוץ היה מעט קר מדי בשביל לשבת בנחת. מעבר לזה, מילאו את הבריכה לראשונה רק יום לפני שהגענו, אז היא עדיין לא הספיקה להגיע לטמפרטורה המקסימלית שהייתה נדרשת כדי שבאמת אפשר יהיה ליהנות מהמים בלי להתלבט.
וכשנהיה קר מדי בחוץ, צפה הבעיה הקבועה של אילת בחורף: השעמום. כי בואו נודה על האמת, אם אתם לא מאלו שנוסעים במיוחד כדי לקנות אלקטרוניקה בזול, אין לעיר הזאת יותר מדי מה להציע מעבר לסיבוב ב"ביג", באייס מול או בג'מבו סטוק.
בדיוק בגלל זה החלטנו לבקר בספא של המלון, וזו הייתה החלטה מצוינת. הספא היה מעולה לכל הדעות. אני ובן זוגי קיבלנו עיסוי משולב משתי מטפלות מקסימות ומקצועיות, שהיה פשוט מושלם. אחרי הטיפול המשכנו לסאונה היבשה והרטובה - אני אישית פחות מתחבר לקטע של הסאונות, אבל לחובבי הז'אנר זה בהחלט סוגר את הפינה של הפינוק והחום שחסר בחוץ.
כמה עולה התענוג?
לילה עם ארוחת בוקר בסופ"ש יעלה לזוג בסוף פברואר החל מ-1,360 שקלים בחדר דלאקס עם מרפסת ונוף לבריכה. מחודש מרץ המחיר ללילה עומד על כ-2,500 שקלים לזוג, אבל מצאנו גם מחיר של יותר מ-4,000 שקלים ללילה באותו חדר.
בשורה התחתונה
אז האם Isla Brown 42 הוא המלון שפיצח את הנוסחה האילתית? אם אתם מחפשים את אילת של הלונה-פארק, הצרחות בבריכה והבלאגן בחדר האוכל - זה כנראה לא המקום עבורכם. אבל אם אתם כמוני, מעדיפים את אילת שלכם שקטה, מעוצבת וקצת יותר "אירופה", מדובר בשינוי מרענן בנוף המקומי.
נכון, בחורף יש את המגבלות שלו (הבריכה היא יותר קישוט פוטוגני מאשר אטרקציה כשקר בחוץ), והעיר עצמה עדיין מסתכמת בסיבוב קניות גנרי, אבל המלון הזה מצליח לייצר בועה של שקט וסטנדרט קולינרי ועיצובי שקשה למצוא כאן. בשורה התחתונה: הגעתי עם ציפיות "אילתיות" רגילות, ויצאתי עם תחושה שסוף סוף יש מלון שמבין שגם באילת מגיע לנו קצת סטייל ושקט. אני בטוח אחזור, כנראה בחורף הבא.
הכותב היה אורח של Isla Brown 42