באמצע אתונה, רחוק מהבית, הדבר הראשון שהיכה בי היה הניתוק הכואב מהמציאות הקשה בישראל. בעוד החדשות מבשרות על הסלמה מול איראן והלב מתכווץ מדאגה למשפחה ולחברים בארץ, מצאתי את עצמי משוטט ברחובותיה היפים של העיר העתיקה, חווה סוג אחר לגמרי של ניתוק.
בירת יוון, תחנת מעבר שהפכה לבלתי צפויה, הפגישה אותי עם מציאות מכוערת: כתובות פרו-פלסטיניות ואנטי-ישראליות זועקות מכל פינה. גרפיטי שמכריז ש"צה"ל הוא רוצח", קריאות לחרם על עסקים ישראלים, וכרזות שמהללות את מנהיג חמאס יחיא סינוואר כאילו מדובר בגיבור. תחושת האנטישמיות הגלויה ברחובות העיר, שאמורה הייתה להיות רק הפוגה קצרה בדרכי הביתה, הייתה מטלטלת ומדכאת.
ובתוך כל הזעם והשנאה הזו, צמחה אבסורדיות כואבת עוד יותר, באירוע הגאווה המרכזי בבירה. אוהלים של אקטיביסטים לכאורה למען זכויות להט"ב, שקראו להגן על ילדים טרנסים ולכבד את הזכות של כל אדם לחיות בכבוד ובחופש, הניפו בצמוד דגלי פלסטין וקראו לשחרור פלסטין. סתירה בלתי נתפסת, מכעיסה, מרתיחה. אותם אנשים שזועקים לסובלנות וזכויות אדם, תומכים בהתלהבות בצד שהיה מעניש אותם עצמם בחומרה, ואולי אף מוציא אותם להורג, אילו היו מעזים להפגין את זהותם המינית בעזה, בטהרן או ברמאללה. "להט"בים למען פלסטין", נכתב על חולצה של אחת מהן. כמה ניתוק.
ובתוך כל זה, מצאתי פיסת תקווה קטנה. אל מול האקרופוליס, בפינה שקטה שכמעט נבלעה בנוף העתיק, הופיע כיתוב עדין: "7.10.23", בטוש כחול על גבי קיר לבן. תאריך שהפך סמל לטראומה ישראלית, לכאב קולקטיבי שקט, אינטימי. שלושה מספרים שאמיתיים הרבה יותר מכל סיסמה זועקת ברחוב.
דווקא השקט של אותו כיתוב הזכיר לי שעמוק מתחת לצעקות ולשנאה, קיים כאב אנושי אמיתי. בעוד ברחובות אחרים צועקים ומאשימים, התאריך הזה היה מעין לחישה של הבנה, של אמפתיה, אולי של שייכות שקשה להסביר במילים.
השיטוט ברחובות אתונה הפך מסע פנימי מטלטל בין כאב לניתוק, בין סתירה לאמת מורכבת. קשה לתאר כמה קשה לעמוד מול מציאות של אנטישמיות גלויה במסווה של אקטיביזם וזכויות אדם, כמה מתסכל לראות אנשים שתומכים בהתלהבות דווקא באלה שהיו דוחים אותם ומענישים אותם על זהותם.
ובכל זאת, דווקא בין הצעקות ברחובות והאבסורד הבלתי נתפס הזה, אותו "7.10.23" קטן ושקט הזכיר לי שהכאב שלנו אמיתי, ושאולי, רק אולי, יש עוד תקווה שהעולם יוכל יום אחד לראות את המציאות הישראלית במורכבותה ובעומקה האמיתי. לא בצעקה, לא בגסות. כי זו האמת.