בסתיו 1965, כשהמדינה עוד הייתה צעירה וההתיישבות בעמק יזרעאל הייתה בשיא כוחה, התקבלה החלטה שנראית כמעט מובנת מאליה היום: להכריז על שרידי בית הכנסת בבית אלפא כגן לאומי. לא מצדה, לא קיסריה, לא אתר ענק עם חומה ותיאטרון - אלא אולם אחד, קטן, של בית כנסת כפרי מן התקופה הביזנטית, עם פסיפס יוצא דופן. 60 שנה אחר כך ברור עד כמה ההחלטה הזו הייתה מדויקת: היא לא נועדה לפאר אתר תיירות, אלא לשמר עדות נדירה לרצף חיים יהודי בארץ ישראל במאות שבהן אנחנו נוטים לחשוב שהיה כאן "שקט".
"כשאני צועדת מדי בוקר בשבילי האתר, אני מרגישה חלק מסיפור גדול בן אלפי שנים", אומרת שקמה אביטן מנהלת אתר עתיקות בית אלפא. "שישה עשורים עברו מאז שהוכרז גן לאומי בית אלפא, ועדיין - בכל בוקר אני מגלה בו קסם אחר. זהו מקום שמחבר בין אדם לאדמה, בין עבר לעתיד, ובין מורשת לחיים שממשיכים כאן כל יום מחדש".
צינור המים שחשף רצפת פסיפס
הסיפור התחיל כמובן קודם לכן. בדצמבר 1928, כשבעמק חרוד הניחו צינור מים לקיבוץ חפצי-בה, נחשפה מתחת לאדמה רצפת פסיפס כמעט שלמה. הארכיאולוג אליעזר ליפא סוקניק הוזעק לשטח והבין מיד שמדובר בבית כנסת מן המאה השישית לספירה. הגילוי הדהים אז את העולם היהודי: בית כנסת שבו לא רק מנורות ושופרות, אלא גם גלגל מזלות, אל השמש במרכבה, עונות השנה, ועקדת יצחק - הכול בעברית, הכול בתוך מרחב תפילה. כלומר: קהילה יהודית כפרית שחיה כאן, עמוק בתקופה הביזנטית, ואימצה שפה אמנותית מהתרבות השליטה מבלי לוותר על הזהות שלה.
מכאן ועד ההכרזה כגן לאומי הדרך לא הייתה קצרה. תחת המנדט הוקם מבנה הגנה על הפסיפס; בשנות ה-50 הוא כבר היה מוזנח וב-1965, כשהוקם המבנה החדש והאתר קיבל מעמד מוכרז, אפשר היה לומר: המדינה החליטה לשמור לא רק על שרידי מלכים, אלא גם על שרידי כפר יהודי מן המאה השישית לספירה. זה, בעצם, החידוש של בית אלפא: ההכרה בכך שגם "קטן" הוא חלק מהסיפור.
הצהרה תיאולוגית-תרבותית
מה הופך את האתר לראוי לשימור כזה לאורך 60 שנה? ראשית, האיכות החריגה של הפסיפס. זהו אחד הפסיפסים השמורים והבהירים שהתגלו בבתי כנסת בארץ - עם תכנית ברורה של שלושה אזורי תיאור: למעלה סמלי המקדש (ארון קודש, מנורות, שופר, לולב), באמצע גלגל מזלות עם כתובות עבריות, ולמטה סצנה מקראית מלאה - עקדת יצחק, כולל צמד המילים "אל תשלח". זו כמעט הצהרה תיאולוגית-תרבותית: יהודים בגליל־עמק של המאה השישית משתמשים באמנות ביזנטית, משרטטים את הליוס, אבל כותבים "תקופת תשרי" בעברית ומסיימים בסיפור יסוד יהודי.
שנית, זה אתר שמגלה הרבה על התקופה שבה הוא נבנה. אחרי המרד הגדול (74 לספירה) ומרד בר כוכבא (135 לספירה), היהודים בארץ ישראל לא נעלמו. הם התאקלמו. בית אלפא, כמו חמת טבריה ונערן, הוא אחת ההוכחות לזה: קהילה שיש לה די כסף כדי להזמין אמנים (מריאנוס וחנינא, החתומים גם בבית שאן), קהילה שמנהלת קשרי תרבות עם המטרופולין, קהילה שיודעת להתארגן ולממן פסיפס באמצעות "דמי מכירה של מאה סאים חיטה" - וזה כתוב על הרצפה עצמה. זו היסטוריה חברתית כתובה באבני פסיפס.
שלישית, יש כאן שכבת זמן נוספת: זו של העמק. האתר יושב בשטח קיבוץ חפצי-בה, למרגלות הגלבוע, בתוך אזור של מעיינות, חקלאות והתיישבות חלוצית. כשהקיבוצניקים הראשונים שמרו על הפסיפס ב-1929 כדי שאנשים יוכלו לראות אותו - הם עשו בפועל את מה שרשות הטבע והגנים עושה כיום באופן ממוסד.
כפר קטן למרגלות הגלבוע מראה איך נראתה יהדות בעולם ביזנטי
בסוף השבוע הקרוב (15-14 בנובמבר), ייערך אירוע מיוחד לרגל 60 שנה להכרזת הגן הלאומי, שבו ישתתפו ותיקי המקום בשילוב תערוכת תמונות ישנות מול חדשות, שיחברו בין שתי שכבות הזמן האלה: בית הכנסת מן המאה השישית וההתיישבות מן המאה ה-20. אפשר, כמובן, לציין שהיום קל יותר לבקר כאן: יש חניה, יש מבנה מוגן מהחום של העמק, ויש הדרכות.
אבל זה לא לב הסיפור. לב הסיפור הוא ההכרה - כבר באמצע שנות ה-60 - שיש ערך בשימור עדות חומרית לחיים יהודיים ולא ירושלים של בית שני, לא יבנה, אלא כפר קטן למרגלות הגלבוע שמראה איך נראתה יהדות מקומית בתוך עולם ביזנטי. יש קשר בין היהודים בוני הפסיפס לפני 1500 שנה לבוני הקיבוץ לפני 100 שנה. קרקע העמק שיושבה על ידי יהודים והמתינה 1300 שנה לשובם.
ובמובן הזה, 60 השנה הן לא ציון דרך טכני של "הכרזה". הן תזכורת: אם לא היו מכריזים עליו אז, ייתכן שהפסיפס הזה היה נשחק, מתפורר או נבלע בבנייה אחרת בעמק. ההחלטה ההיא היא שהפכה את בית אלפא מ"פסיפס יפה שנמצא אצל הקיבוצניקים", לאתר מוכר ומלומד. עכשיו פשוט יש הזדמנות לספר מחדש למה זה קרה - ולמה זה עדיין חשוב.