בשבוע האחרון של אוקטובר, נערך דיון בוועדת הפנים של הכנסת בו דיווחה רשות המים שמתקן טיהור השפכים בשדרות "שודרג ופועל כראוי". פחות מ-24 שעות לאחר מכן, תחנת השאיבה הושבתה לגמרי. כמות השפכים המאסיבית זרמה למאגרי החירום, ובגלל הכמות הגדולה ואילוצי היקף הזרמה בזמן נתון, זרמו שפכים גולמיים לנחל שקמה, מהיפים והחשובים שבנחלי הדרום, שהפך בן רגע מציר חיים לתעלת ביוב. אירוע דליפה נוסף שעובר מתחת לרדאר הציבורי, הבנאליות של הזיהום. האירוע הזה, כמו רבים שקדמו לו, הוא לא רק כישלון הנדסי - הוא ביטוי לאובדן אמון של הציבור ברשויות שאמורות להגן על סביבתו ובריאותו.
נחל שקמה הוא לא יוצא דופן. הוא רק עוד חוליה בשרשרת ארוכה של מאות אירועי זיהום שמתרחשים מדי שנה בנחלי ישראל. לפי סקר רשות המים, יותר מ-100 מיליון מ"ק שפכים וקולחים מוזרמים מדי שנה לנחלים ולים, עלייה של כ-30 מיליון מ"ק בתוך חמש שנים בלבד.
במקום להיות עורקי חיים של טבע, מים וקהילה, הפכו הנחלים לפח הזבל של המדינה: יעד אחרון לכל תקלה תפעולית, עיכוב בירוקרטי או חיסכון תקציבי. מאות מתקני טיפול שפכים בארץ פועלים כיום "על הקצה", עם ציוד ישן, תחזוקה חסרה והיעדר מערך בקרה בזמן אמת. גם המשרד להגנת הסביבה מודה: יותר מ-1,500 תקלות ביוב מדווחות מדי שנה - עלייה של מעל 130% מאז 2017.
הבעיה אינה רק טכנית. היא כלכלית, רגולטורית ובעיקר ערכית. מפעלים המזרים שפכים לים מחויבים לשלם על כך היטל הזרמה, אך מי שמזהם נחל - עושה זאת בחינם. אותה הזרמה, אותם מזהמים - רק בלי תג מחיר. התוצאה אבסורדית: במדינת ישראל של 2025 משתלם יותר לזהם נחל מאשר להשקיע בתחזוקה ובמניעה.
המסר ברור: לזהם זה זול, לשמור על הסביבה זה יקר. כך נוצר מעגל קסמים הרסני, כי אין תמריץ להפחתת זיהום, אין תקציבים לשיקום, והנחלים ממשיכים למות לאט. אותם מיליוני שקלים שהציבור משלם על שיקום הקישון, הירקון, אלכסנדר ושורק - נשפכים פשוט לביוב, בזמן שהמזהמים עצמם ממשיכים ליהנות מחוסר אכיפה ומאוזלת יד רגולטורית.
נדרשת אכיפה מנהלית מהירה
הפתרון לא דורש המצאות חדשות. הוא כבר קיים, פשוט צריך אומץ ליישם אותו. יש להחיל היטל הזרמה לנחלים, בדומה להיטל הקיים לים. זהו מנגנון פשוט של צדק סביבתי: מי שמזהם - ישלם. ההיטל ייצור תמריץ להפחתת זיהום ויממן קרן ייעודית לשיקום נחלים, לשדרוג מתקני טיפול ולחיזוק תשתיות הניקוז.
במקביל, נדרשת אכיפה מנהלית מהירה - קנסות בזמן אמת, לא הליכים פליליים מתישים שנמשכים שנים ומאבדים כל משמעות הרתעתית. רשות המים והמשרד להגנת הסביבה חייבים לשלב ידיים ולעדכן את החקיקה המיושנת, כך שעקרון "המזהם משלם" יחול גם על נחלי ישראל.
אסור שנמשיך להתייחס לנחלים שלנו כאל צינורות ניקוז. הם אינם קו ביוב, הם מערכת הדם של הארץ הזו. הם נושאים את הזיכרון של מה שהיה כאן, ואת ההבטחה של מה שעוד יכול להיות. היום, הנחלים חולים - אבל הם יכולים להחלים. הצעד הראשון הוא פשוט: מי שמזהם - שישלם.
הכותבת היא ראש תחום נחלים, החברה להגנת הטבע