מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים מורכבים, בראשם האתגר הביטחוני. אלה מנוהלים על ידי השלטון המרכזי. במרחב המקומי קיימים צרכים בסיסיים לא פחות, שחשובים לאין ערוך לאיכות החיים היומיומית. אחד מהם הוא הצורך בצל. נושא שהוזנח במשך עשורים, לא טופל ולא תוכנן. במדינות המובילות באירופה כבר קוצרים את פירות התכנון בתחום הזה, אבל בישראל, לצער כולנו, אין בכלל מודעות לנושא ואנחנו חייבים תחילה להסביר את הצורך.
אחרי ה-7 באוקטובר: פרויקט הצל החדשני של העיר שדרות
הנתונים בישראל מראים על כ-2,000 אבחנות מדי שנה לסרטן עור קטלני (מלנומה) ו-200 מקרי מוות כל שנה כתוצאה מכך. ניתן להפחית את המספרים הללו אם נגדיל המודעות להגנה מהשמש, ובמקביל גם נאפשר חיים בצל. לדעתי זהו צורך ולא פריבילגיה.
איכות הסביבה הפכה לנושא קריטי ומדובר בשנים האחרונות, והמגמה העולמית לא פסחה על ישראל. הצורך באוויר צח ונקי שמספקים העצים, הצורך בהליכה בשטח מוצלל וקריר יותר והערך בחיים בסביבה ירוקה יותר - כל אלה הפכו לחשובים ונדרשים יותר, ובאירופה כבר אין על כך מחלוקת.
אבל כאן חסר לנו צל. ואני מדברת על כל המדינה, לא רק על שוהם. אנחנו חיים במדינה עם המון חשיפה לשמש, ברוב ימות השנה, ובעיקר בחודשי הקיץ. מעבר לחוסר הנוחות בגלל היעדר הצל - מדובר בסכנה בריאותית ממש.
בשל חוסר התכנון הצל הפך למשאב נדיר, וההליכה בצל הפכה לפעולה בלתי אפשרית כמעט. הדבר מונע מאיתנו לנהל סדר יום נורמלי, שכולל הליכה ברגל, שימוש יום יומי בתחבורה ציבורית (המתנה בתחנות לא מוצללות), קיום פעילות ספורטיבית ועוד.
פרויקט ארוך טווח ולא קל ליישום
להרבה אנשים זה נראה פשוט: מה הבעיה לשתול עצים ולהקים סככות? מסתבר שזה לא כל כך פשוט, לא ניתן לביצוע מהיר ומאוד מאוד יקר.
כבוגרת תואר בתכנון ערים, וכראש מועצת שוהם, מתוקף תפקידי אני מחויבת לשפר את איכות החיים בישוב, ואחד הפרויקטים בהם אני משקיעה משאבים ומאמצים רבים הוא פרויקט ההצללה.
בשנה האחרונה התחלנו ביישום תוכנית שאפתנית בשוהם, שבסופה יישתלו אלפי עצים לאורך רחובות הישוב ויוקמו הצללות מלאכותיות. בסופו של דבר המטרה היא לאפשר לתושבים ללכת ברחובות ובמרכזי התרבות, בגינות הציבוריות ובגני השעשועים, במרכזים המסחריים ובכל מקום ציבורי אחר, מבלי לסבול מקרינת השמש.
מדובר בפרויקט ארוך טווח ולא קל ליישום. עצים בוגרים הם מוצר יקר, עם קשיי קליטה בקרקע, ועצים צעירים לא מספקים את הסחורה בטווח הזמן המידי. לכן, החשיבה היא בשני מימדים: טווח הזמן המידי ובמקביל חשיבה לטווח ארוך של תכנון המרחב הציבורי לעשורים הבאים.
מיפינו את הישוב לפרטים והכנו תוכנית אב להצללה. בטווח הזמן המידי אנחנו מקימים הצללות מלאכותיות ושותלים עצים לאורך צירי הליכה מרכזיים. צריך הרבה סבלנות אבל את התוצאות ניתן לראות כל יום מחדש, בהתקדמות איטית אך בטוחה, כך שבעוד מספר שנים נוכל לראות הרבה יותר צל ברחובות.
עד כה, ולמרות המלחמה המתמשכת, הצלחנו להביא לשתילת מאות עצים חדשים והקמת מערך הצללות מלאכותיות במקומות מרכזיים וחשובים: גינות ציבוריות, גינות כלבים ולאורך המדרכות. יש עוד הרבה עבודה ואנחנו מתכוונים להמשיך בה עד שהישוב כולו יהיה נעים להליכה.
"הייתי מצפה שהמדינה תכריז על פרויקט הצללה כלל-ארצי"
לצערי, אני לא יכולה לספר על תמיכה משמעותית ממוסדות המדינה בפרויקט החשוב הזה. אמנם קיים קול קורא ממשלתי לנטיעת עצים, אך הוא מיועד רק לרשויות שמונות מעל 50 אלף תושבים - ומשאיר מאחור עשרות יישובים קטנים יותר שבהם נדרש פתרון לא פחות. בנוסף, רשויות באשכול סוציו-אקונומי גבוה, כמו שוהם, מודרות ממענקים, מתוך הנחה שגויה שברשות בה יש תושבים אמידים - אין בעיות צל או בעיות אחרות.
בתפיסה ממלכתית כוללת הייתי מצפה שמדינת ישראל תכריז על פרויקט הצללה כלל-ארצי, הכולל טיפוח גידול עצים, שמירה על העצים הקיימים והקמת הצללות מלאכותיות בכל מקום שניתן לעשות זאת. אך המצב, כפי שפתחתי את דברי, הוא לא כזה, והאתגרים של השלטון המרכזי נמצאים במקומות דחופים ובוערים יותר. בסופו של דבר, כמו בהרבה נושאים חשובים אחרים, הרשויות והמועצות המקומיות חייבות לקחת את האחריות ולבצע בפועל את מה שהמדינה מזניחה. ראינו את זה במשבר הקורונה ובמשברים אחרים, בהם המדינה לא תפקדה והרשויות המקומיות ידעו לענות על הצרכים של התושבים בצורה טובה יותר.
אני קוראת לכל חברי ראשי הרשויות - גדולות כקטנות - ולכל ארגוני התושבים החרדים לאיכות הסביבה: בואו ונעלה את הצורך הזה, בואו ונדאג לו כבר מעכשיו, כדי שבעוד מספר שנים נוכל ליהנות מסביבה ירוקה ונקיה יותר.
הכותבת היא ראש מועצת שוהם