גילוי נאות: יש לי סימפטיה למלונות הבוטיק של רשת "אטלס". הם איכשהו תפורים עליי, יש בהם כל מה שאני צריך ובדרך כלל לא הרבה יותר. כנראה שלאשכנזי כמוני זה נותן הרגשה שהוא לא מוציא מהכיס שקל אחד מיותר. בירושלים היו שלושה, "הרמוני", הראשון בשושלת, נסגר. עכשיו נותרו שניים: "בצלאל" (עליו כתבנו בעבר) ו"ארתור" שנפתח בשנת 2014. לכל השלושה נבחרו מיקומים נחשקים. השניים הנותרים במרחק חצי ק"מ זה מזה. מלון "בצלאל" קרוב יותר למתחם ההיסטורי של בית הספר לאמנות "בצלאל", למדרחוב בצלאל הצמוד לו ושבתי הקפה לאורכו פתוחים גם בשבת וחג וגם לשוק מחנה יהודה על חוויותיו הקולינריות לימי החולין.
"ארתור" נמצא בצנטרום של הצנטרום, כלומר ממש בשולי מדרחוב בן יהודה. פסיעות ממנו. "בועה של רוגע ושלווה בתוך ההאסטל אנד באסטל", מסבירה איילה דקל, מנהלת מלונות ירושלים של הרשת. לשאול מה יש לעשות בסביבת המלון זה יהיה כמו לבקש ספר על ירושלים. הכל.
מי שלא כל-כך מזיז לו - זוכה
המלונות של "אטלס" (בבעלות המייסדים, לסלי אדלר ודני ליפמן שבינתיים פרשו לגימלאות ומשמשים כדירקטורים בחברה) נחמדים לחופשה זוגית והם מצוינים לנסיעת עסקים. זה פחות מקובל בישראל, כי המדינה כל כך קטנה שאפשר לחזור באותו יום מכל מקום לכל מקום, אבל לאחרונה הייתי צריך להיות מוקדם בבוקר בירושלים והלכתי על האופציה הזו ללילה שלפני. ביום ראשון בשבוע שעבר התפוסה לא הייתה משהו, זה אולי מסביר את הדילים שמציעה הרשת במלונותיה בתל אביב וירושלים, ועל זה יש עכשיו גם שיפוצים נרחבים בסביבת המלון, והרכבת הקלה מושבתת - כל זאת מבטיחים דילים נוספים ומי שבנסיבות כמו שלי זה לא כל-כך מזיז לו - זוכה (פרטים בהמשך).
קו מנחה למלונות הרשת הוא קונספט ייחודי לכל מלון, המעוצב לפי ההיסטוריה, הסגנון והאופי של האזור שבו הוא שוכן.
"ארתור" נקרא על שם ארתור ג'יימס בלפור, שר החוץ הבריטי שתרומתו האלמותית להיסטוריה של ארץ ישראל היא בעיקר דרך ההצהרה שנושאת את שמו - מסמך שבו הביעה ממשלת בריטניה תמיכה בהקמת "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". הוא מת עוד קודם להקמת המדינה ובתכל'ס מעולם לא ביקר בארץ ישראל. מצאתי לפחות 15 ערים שבהן יש "רחוב בלפור", על שמו. למדתי משהו - יש גם מלון.
השם "ארתור" רומז על הקונספט העיצובי התקופתי של מלון זה (עליו אחראי המעצב אורן ברונשטיין) בן 54 החדרים, ומהרגע שאתה נכנס לשקט הפנימי והממוזג שלו המנתק אותך באחת מהמולת מרכז העיר, ניכר שהשקיעו מחשבה בעיצוב המוגדר "מנדטורי" (שלא לומר "קולוניאלי"). לי הוא הזכיר את אווירת הסרט "אהבה גנובה" מ-1986 של משה מזרחי עם טום הנקס כטייס אמריקני מתנדב בצבא הבריטי המתאהב בצעירה ירושלמית דוברת לדינו (אותה גילמה הספרדיה כריסטינה מרסיליאק).
יש כאן רצפת שיש ("של פעם") בלובי ומרצפות מצוירות של פעם בקומות ובחדרים, תקרה גבוהה בחדר האוכל, צילומי שחור לבן של ירושלים בתחילת המאה שעברה ממוסגרים על הקירות, פה ושם וילונות כבדים בקטיפת בורדו עמוק, יש כורסאות עור בחום לצד כסאות נדנדה, שולחנות קפה ממזוודות של פעם, הרבה עץ ושטיחים פרסים. הכל נראה אולי קצת מרוט, קצת סדוק, קצת דהוי - תקראו לזה הקסם התקופתי של המקום. על האבק התקופתי של עכשיו אחראיות עבודות שיפוץ רחוב יפו בחוץ. אחרי שהתאהבתי, גם על זה כבר סלחתי. חסר רק ג'אז של שנות ה-30 של המאה הקודמת ברקע ואולי גם קצין בריטי משופם בחאקי, לצד איזו סמינריסטית ירושלמית חולמנית. מור, שמקבלת את פניי בקבלה, נחמדה. היעילות התיפעולית של אטלס היא למעשה נקודת ההשקה היחידה של האורח - גם פקידת קבלה, גם קונסיירג'. היא מסבירה-מדריכה בסבלנות רבה וזה סך הכל העיקר. יש לה תשובה לכל שאלה והיא גם מעודדת אותי לצאת בהליכה לעיר העתיקה: "שקט שם היום. עכשיו חזרתי", היא אומרת לי, משל הייתה זו המלצה על חוף ים סמוך, בלי גלים או סחף. דגל לבן.
חוויות מנדטוריות
אנחנו, כאמור, במרכז העיר המערבית - סביב למלון משרדי ממשלה, עסקים, חנויות, מסעדות ובתי קפה בכל רמות המחיר והשירות. רגליי משכו אותי לשיטוט בשכונת נחלת שבעה הציורית הצמודה, בחרתי להשלים את החוויה המנדטורית בקפה "תמול שלשום" על שם ספרו המפורסם של ש"י עגנון, מייסודו של עמיתנו העיתונאי-סופר דוד ארליך המנוח (בחצר הקומה השנייה של רח' יואל משה סלומון 5). חוויה מנדטורית נוספת במרחק צעדים מהמלון היא דה ג'נטלמנ'ס ברברשופ (רח' שמאי 13) - גילוח מגבת חמה מסורתי עם קצף גילוח ותער חד בדיוק כמו פעם!
קיבלתי חדר משודרג, בקומה השביעית והעליונה. הוא מרווח יותר אבל מבחינת האבזור כל חדרי המלון כוללים את הפינוקים המקובלים, כולל מזרון שינה טוב, ובחדר המקלחת-שירותים מגבות בשלושה גדלים פלוס חלוק, כפול שניים - והכל בלבן צחור, סליפרס מלונאיים לכפות הרגליים, מגוון סבונים וכדומה. הטאצ' העיצובי המקומי-תקופתי לא נעדר גם משם - על הקיר צלחות קרמיקה ארמנית. תזכורת לזה שאנחנו בירושלים שחוברה לה יחדיו. למרות הקומה הגבוהה, לחץ המים סביר מאוד ולחדר שלי יש יתרון נוסף - דלת הזכוכית שלו נפתחת לגג, כך שלמעשה יש לו גישה ישירה למרפסת גג כפולה בגדלה משטח החדר. יש כספת, יש מכונת אספרסו ומסך ענק של 47 אינץ' לצפייה בטלוויזיה. בימים אלה נבחן חדר במספר השקעים לטעינת כל הגאדג'טים המצטרפים אליך לגיחה מחוץ לבית וברשת האלחוטית - יש, ובעוצמה וללא תשלום נוסף.
מחיר שאין לו תחרות
ביולי-אוגוסט מציעה רשת מלונות הבוטיק מבצעים לישראלים ב-20% הנחה על לילה אחד או 50% הנחה על הלילה השני, ומגוון אטרקציות לבחירה. בירושלים זה מגדל דוד או מעלית הזמן, או פארק ג'ננה ועוד. המחירים הנקובים בפרומו באתר הם מ-810 שקל ללילה במלון בצלאל ומ-774 שקל ללילה במלון ארתור. בפועל על בסיס ניסיון אישי, המחירים משתנים כל הזמן ואפשר למצוא אפילו בפחות. רגע לפני שחתמתי את הכתבה הזו בדקתי באתר הרשת ומצאתי דיל לזוג (בפועל גם זוג + ילד או שלושה מבוגרים) ללינה בלבד ללא ארוחת בוקר, ללילה אחד, מהיום למחר, ב-665 שקל.
אפילוג
חזרתי לעיר לסופ"ש במלון "בצלאל" של הרשת, ובהרכב זוגי, לא ביקור ראשון ולא שני. אחת הסיבות היא שבמלונות "אטלס" אף פעם לא התעקשו איתנו על שני לילות מינימום. זה ניסוי מעניין - אחרי הביקור במלון "ארתור" אתה מקבל תזכורת שמדובר באותה גברת, בשינוי אדרת. מפלשתינה של ימי המנדט הבריטי, התקדמנו למדינת ישראל. מה שנותר זהה זה המיקום המעולה, העיצוב, הניקיון ושוב בעיקר השירות המקצועי והלבבי. בקבלה, שירתו אותנו מחמוד, ראזן וניק, כל אחד בתורנתו. נפלאים.
מלון הבוטיק "בצלאל", שוכן בפינת הרחובות בצלאל ומסילת ישרים, ונבנה בבניין לשימור לו נוספו שש קומות חדשות. המלון הזה מוקדש לעיצוב ישראלי והשטחים הציבוריים ו-37 החדרים משלבים אמנות ישראלית (החריג בלובי הוא רפליקת פסל כלב הבלון של האמריקני ג'ף קונס שאומרים לי שפשוט התאהבו בו והוסיפו לאוסף). השאר באמת שילוב חומרים מקוריים, רהיטים ופריטים המשדרים ירושלים של שנות ה-70-60.
עיצוב המלון הופקד בידיו של סטודיו מו, של אורי בן-דרור ומיקי אנקווה (המוכרים מהעיצוב של קפה נואר), שהכירו באקדמיה לאמנות "בצלאל". הקרבה למבנה "בצלאל" הישן, הייתה במכוון מקור השראה מרכזי לקונספט שהתוו השניים לעיצוב המלון. הם הצליחו. אוצרת האמנות דינה יקרסון בחרה בעבודותיהם של אמנים ישראליים עכשוויים. עבודת פיסול של זוהר גוטסמן באבן ירושלמית, הממוקמת בחצר המלון, מציגה בהומור את בוריס שץ, מייסד בצלאל, רכוב על טווס. בשת"פ עם סדנת ההדפס בירושלים, כמחווה לטכניקות הדפס מסורתיות וכהמשך ישיר למסורת של ההדפס האמנותי העברי בראשית המאה ה-20, על קירות חדרי המלון אפשר למצוא הדפסי עבודות של אמנים רבים וחשובים ובהם לארי אברמסון, משה גרשוני, הילה בן ארי, נלי אגסי, מידד אליהו ועוד. בלובי המלון ניתלו צילומים בשחור-לבן של אברהם חי, הידוע בתיעוד אמנים ישראלים חשובים כדוגמת מנשה קדישמן ואביבה אורי.
קיבלנו חדר משודרג בקומה הרביעית, עם מרפסת נהדרת גדולה משטח החדר. האיבזור - כמו במלון "ארתור". בשבת בבוקר, ואני מודה שלראשונה, ניסינו את ארוחת הבוקר שהפתיעה לטובה ושהייתה מכבדת גם מלונות בדירוג של כוכב נוסף, לפחות, גם במבחר, וגם בפרזנטציה, כולל חלת דבש במרכז המזנון, אולי כדי להזכיר לתיירים שאנחנו במרכז העיר שהיא בירת ארץ זבת חלב ודבש. למי שמעדיף אוויר (ואווירה), יש את מדרחוב בצלאל הסמוך, עם "מנזה", "קפה בצלאל", "רוסטרס" (שפתוחים גם בשבת) ו"נוקטורנו" (לא). ארוחת ערב חגגנו מעבר לפינה במסעדת "מונא", אחת הטובות בישראל לטעמי. באמצע היה לנו טיל חותי אחד שיורט. רצנו עם הסועדים האחרים למקלט מעבר לכביש. התברר שמישהו לא הביא מפתח. כך יצא שהסועדים ודיירי הבניין התגבשנו לנו בחדר המדרגות כמרחב מוגן מאולתר. יותר ישראלי מזה אין.
הכותב היה אורח של רשת מלונות אטלס.