פסל חבוי ועדויות חדשות משנות את כל מה שחשבנו על אי הפסחא

אי הפסחא (רפה נוי בשפה המקומית) הוא אחד המקומות המסתוריים ביותר על פני כדור הארץ - אי קטן ומבודד בלב האוקיינוס השקט, יותר מ־3,200 ק"מ מחופי צ'ילה. במשך מאות שנים נתפס כעולם סגור בפני עצמו: יישוב יחיד שבו קמו באזור שנת 1200 לספירה פסלי המואי המפורסמים - דמויות האבן הענקיות שמביטות אל האופק. תושביו, כך נטען, חיו והתפתחו בבידוד מוחלט מהעולם הפולינזי שמסביבם.

אבל מחקר חדש מאוניברסיטת אופסלה בשבדיה מערער את התפיסה הזו. החוקרים טוענים שהאי לא היה מנותק לחלוטין: אוכלוסיות חדשות הגיעו אליו בגלים נוספים לאחר ההתיישבות הראשונית, והביאו איתן השפעות תרבותיות ורעיונות אדריכליים.

רשת איים ולא אי בודד

הצוות השבדי בחן תיארוכי פחמן-14 ממאות אתרים ברחבי פולינזיה והשווה אותם למבנים באי הפסחא. הם מצאו דמיון מובהק במבנים מונומנטליים ובראשם במות האבן ה"אהו", ששימשו לפולחן ולקבורה. מבנים כאלה קיימים גם באיים אחרים כמו טהיטי והוואי, מה שמרמז על קשרים הדוקים הרבה יותר בין האיים.

לדברי פרופ' פול וואלין, שהוביל את המחקר, "הרעיון שרפה נוי אוכלס רק פעם אחת בעבר והתפתח בבידוד מוטל בספק". לדבריו, גלי התיישבות המשיכו להגיע ממערב האוקיינוס השקט, מה שמסביר את הדמיון התרבותי והאדריכלי.

עם זאת, קיימת גם מחלוקת מדעית: האם דווקא אי הפסחא היה מקור ההשראה שממנו הופצו דגמי הבמות מערבה, או שמדובר בהשפעות הפוכות ממערב למזרח? כך או כך, המסקנה ברורה: במקום בידוד מוחלט, התקיימו רשתות אינטראקציה חוצות-איים שאיפשרו חילופי רעיונות.

עוד בנושא
נחשפה האמת המפתיעה על ההיסטוריה המפוקפקת של האי המיסתורי בעולם

הצצה נדירה לאי שבו ייתכן שעדיין חיים הוביטים בגובה 120 ס"מ

בעוד החוקרים מתווכחים על ההיסטוריה הרחוקה, התגלה לאחרונה ממצא שמזכיר לכולם כמה מעט אנחנו באמת יודעים על האי: פסל מואי חדש נחשף על קרקעית ימה שהתייבשה.

הפסלים, שמספרם כבר עולה על אלף, נחשבו מתועדים כמעט עד האחרון שבהם. "חשבנו שאנחנו מכירים את כולם, ואז פתאום מתגלה אחד חדש, ועוד בתוך אגם שהתייבש", אמר פרופ' טרי האנט מאוניברסיטת אריזונה.

המואי הזה קטן יחסית, אך החוקרים מעריכים שייתכן שמתחת לצמחייה הסבוכה בקרקעית הימה מסתתרים עוד פסלים שלא התגלו. "כשיש אחד - קיים סיכוי טוב שיש עוד", הוסיף האנט.

הקהילה המקומית הופתעה לא פחות. "אף אחד לא ידע על הפסל הזה. אפילו לא הסבים והסבתות שלנו", אמר סלבדור אטן היטו, סגן נשיא הגוף שמנהל את הפארק הלאומי של רפה נוי.

הפסלים המונומנטליים, שחלקם מגיעים לגובה 10 מטרים ולמשקל של עשרות טונות, הם ללא ספק מוקד המשיכה המרכזי של האי, שהוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

אבל התיירות האינטנסיבית של השנים האחרונות כבר גובה מחיר סביבתי. פרופ' הלן מרטינסון-וואלין, מצוות המחקר, נזכרת בביקורה באי בשנות ה-80: "החוף היה לבן וכמעט לא היו אנשים". כשחזרה בתחילת שנות ה-2000, גילתה שהחול נראה כחול - לא בגלל הים, אלא בגלל אלפי חלקיקי פלסטיק זעירים שנשטפו לחוף.

המחקר השבדי והתגלית החדשה מציירים תמונה מורכבת: אי הפסחא לא היה בהכרח מבודד כפי שסברו, ובו בזמן הוא עדיין מסתיר סודות מתחת לפני השטח. רפה נוי נותר מקום שבו ההיסטוריה, המיתוס וההווה נפגשים - ומזכיר עד כמה מסקרן ועדיין בלתי מפוענח הוא האוקיינוס השקט.