באי הנמצא במרחק 80 קילומטרים מהקצה הדרומי של חצי האי הקוריאני, חיה קהילה ייחודית ומהוללת של נשים: ההאניו. במשך אלפי שנים, כך מעריכים החוקרים, הן מבצעות מעשה מדהים - מסורת שעוברת מאמא לבת, שבה הבנות לומדות מאמותיהן לצלול בגיל צעיר מאוד, יוצאות יחד בקבוצות, וזה מה שהן עושות: צוללות.
ההאניו - שפירושו המילולי זה "נשות הים" - צוללות כל השנה מסביב לאי ג'ג'ו, אוספות קיפודי ים, אבלון (צדפה ימית יקרה) ופירות ים אחרים מקרקעית האוקיינוס. הן יורדות עד עומק של כ-20 מטרים מתחת לפני הים מספר פעמים במהלך ארבע עד חמש שעות בכל יום. הן צוללות אפילו בזמן ההריון ועד גיל מתקדם, ללא עזרה של ציוד נשימה כלשהו - רק חליפת צלילה.
"הן מבלות באמת אחוז יוצא דופן מזמנן מתחת למים", אומרת ד"ר מליסה אן אילארדו, גנטיקאית ופרופסור עוזרת למידעיות ביו-רפואית באוניברסיטת יוטה שחקרה את חייהן. המחקרים גילו שלאחר דורות של חיפוש מזון בקרקעית הים, הצוללות הללו פיתחו מספר התאמות גנטיות המאפשרות להן לצלול בחופשיות במים קרים ולזמנים ארוכים.
כשהמדע פוגש את הים: מה מצאו החוקרים?
אילארדו, יחד עם עמיתים מקוריאה הדרומית, דנמרק וארצות הברית, רצתה להבין איך הנשים הללו מצליחות לבצע את ההישג הפיזי המדהים הזה. החוקרים תהו האם לנשים הצוללות יש DNA ייחודי שמאפשר להן להסתדר בלי חמצן כל כך הרבה זמן, או שהיכולת הזו היא תוצאה של אימון שנמשך כל החיים - או שילוב של השניים.
ממצאי החקירה שלהם, שפורסמה בכתב העת המדעי Cell Reports ב-2 במאי, חשפו הבדלים גנטיים ייחודיים שנשות ההאניו פיתחו כדי להתמודד עם הלחץ הפיזיולוגי של צלילה חופשית. זוהי תגלית שיכולה יום אחד להוביל לטיפולים טובים יותר בהפרעות לחץ דם, אומרים החוקרים.
"הוואי של קוריאה": איך הפך אי יפהפה למעבדת אבולוציה
"זה אי יפהפה, לפעמים קוראים לו הוואי של קוריאה. יש שם קו חוף עשיר במשאבים נהדרים, אז אפשר לדמיין שכל אוכלוסייה שחיה במקום כזה כמובן תרצה לנצל את זה", מסבירה אילארדו.
צלילה הייתה חלק מהתרבות של ג'ג'ו שנים רבות. על פי CNN, לא ברור באיזה שלב זה הפך לפעילות של נשים בלבד, אבל התיאוריות כוללות מס שהוטל על גברים שעסקו בצלילה או פשוט מחסור בגברים. הצלילה כל כך משולבת בתרבות של אוכלוסיית ג'ג'ו, עד שצורת הדיבור שם וקיצור המילים האופייני לשפתם מיוחס לצורך של הצוללות לתקשר במהירות מתחת למים.
עם זאת, המנהג הזה הולך ונעלם. נשים צעירות כבר לא ממשיכות את המסורת המטרילינארית הזו; הקבוצה הנוכחית של צוללות האניו, עם גיל ממוצע של כ-70 שנים, עשויה להיות הדור האחרון של הנשים הצוללות.
עוד בנושא:
ילדי השבט שמסוגלים לשנות את צורת עיניהם ולראות מתחת למים
שבט קדום שעבר אבולוציה ויכול לחיות מתחת למים נמצא בסכנה
איך חוקרים צוללות בנות 70 בלי לסכן אותן?
לצורכי המחקר שלהם, אילארדו ועמיתיה גייסו 30 צוללות האניו, 30 נשים לא צוללות מג'ג'ו ו-31 נשים מהיבשת הקוריאנית. הגיל הממוצע של המשתתפות היה 65. החוקרים השוו בין קצב הלב, לחץ הדם וגודל הטחול של המשתתפות, ורצפו את הגנום שלהן מדגימות דם.
האתגר הגדול ביותר של המחקר היה לשכפל בבטחה את הלחץ הפיזי של שהייה מתחת למים לתקופות יחסית ארוכות עבור המשתתפות ללא ניסיון צלילה. החוקרים פתרו את הבעיה הזו על ידי ביצוע צלילות מדומות, שבמהלכן המשתתפות עצרו את נשימתן תוך טבילת הפנים במים קרים.
"היינו שמחים לאסוף את המדידות האלו מכולן באוקיינוס הפתוח, אבל ברור שאי אפשר לבקש מנשים בנות 65, שמעולם לא צללו בחייהן, לקפוץ למים ולעצור את הנשימה", אומרת אילארדו. "למרבה המזל, אם עוצרים את הנשימה ושמים את הפנים בקערה מלאה במים קרים, הגוף מגיב כאילו צוללים. וזה בגלל שהעצב שמעורר את רפלקס הצלילה של יונקים עובר דרך הפנים", היא מסבירה. כשמרגישים את המים הקרים יחד עם עצירת הנשימה, "הגוף אומר 'הו אני צוללת': אז קצב הלב מואט, לחץ הדם עולה והטחול מתכווץ".
הסוד הגנטי: כשהגוף מתאים את עצמו לים
הניתוח של הצוות חשף שהמשתתפות מג'ג'ו - גם הצוללות וגם אלה שאינן צוללות - הייתה להן סבירות גבוהה פי יותר מארבעה מנשים קוריאניות מהיבשת להיות נשאות של וריאנט גנטי הקשור ללחץ דם נמוך יותר.
"לחץ הדם עולה כשצוללים. לחץ הדם שלהן (תושבות ג'ג'ו) עולה פחות", מסבירה אילארדו.
החוקרים מאמינים שהתכונה הזו אולי התפתחה אצלן אבוליציונית כדי לשמור על בטיחות העוברים, כי נשות האניו צוללות במהלך ההריון, כאשר לחץ דם גבוה יכול להיות מסוכן. אצל בעלות הווריאנט הזה הייתה הפחתה של יותר מ-10% בלחץ הדם לעומת אלו שאין להן את הגן הזה - "השפעה די מרשימה", כפי שמציין פרופ' בן טרמבל מאוניברסיטת אריזונה סטייט, שלא היה מעורב במחקר.
הצוות גם גילה שהמשתתפות מג'ג'ו היו בעלות סיכוי גבוה יותר להיות נשאות של וריאציה גנטית שמחקר קודם קישר לסבילות לקור וכאב. אולם החוקרים לא מדדו את יכולת המשתתפות לעמוד בטמפרטורות נמוכות, כך שהם לא יכולים לומר בוודאות האם הווריאנט עשוי להיות חשוב ליכולת של האניו לצלול במשך כל השנה.
"במהלך החורף הן צוללות כשיורד שלג, ועד שנות ה-80 הן עשו את זה בלבוש כותנה בלי שום הגנה כלל. יש עדיין הרבה דברים שאנחנו צריכים לחקור ולמצוא את התשובות", אומרת אילארדו.
לב שמואט ב-50% יותר: כשהאימון מנצח את הגנטיקה
יכולת הצלילה של האניו לא הגיעה רק מגנטיקה. המחקר גם גילה שלצוללות היה קצב לב איטי יותר מלא צוללות במהלך הבדיקות - גורם שיעזור להן לחסוך בחמצן במהלך צלילה. "זה היה די דרמטי. למעשה, קצב הלב שלהן ירד בכ-50% יותר במהלך הצלילה מאשר בקבוצת הביקורת. אנחנו יודעים שזה בגלל אימונים, כי זה משהו שראינו רק אצל האניו", אומרת אילארדו.
העבודה הקודמת של אילארדו עם קהילות צלילה חופשית הידועות בשם הבאג'או בסולאווסי, אינדונזיה, חשפה התאמות גנטיות שאפשרו לבאג'או להסתדר לתקופות ארוכות יותר בלי חמצן, וכתוצאה מכך יש להם טחולים גדולים בצורה יוצאת דופן. אולם, למרות שלתושבות ג'ג'ו היה בממוצע טחול גדול יותר מהמשתתפות במחקר מהיבשת הקוריאנית, ההשפעה לא הייתה משמעותית כשהתחשבו בגורמים אחרים כמו גיל, גובה ומשקל.
הווריאנט הגנטי שהמחקר זיהה בתושבות ג'ג'ו הקשור ללחץ דם נמוך יותר צריך להיחקר עוד יותר, לדברי טרמבל. "גנים מקודדים לחלבונים, ואם נוכל להבין אילו שינויים בחלבונים משפיעים על לחץ דם, נוכל באופן פוטנציאלי ליצור תרופות חדשות", הוא אומר.
כמעט כל המחקרים הרפואיים והגנטיים בעולם מתבצעים באוכלוסיות מתועשות, בדרך כלל במרכזי ערים אורבניות, מה שהופך את הגישה של אילארדו לחשובה במיוחד. "כמעט כל מה שאנחנו יודעים על מה ש'נורמלי' כשזה מגיע לבריאות הוא מהאוכלוסיות העירוניות הישבניות האלו. אולם, במשך 99.9% מההיסטוריה האנושית, היינו ציידים-לקטים", הוא אומר. "הברירה הטבעית עיצבה את הגופים שלנו תחת לחצים סלקטיביים שונים מאוד מאלה שאנחנו מתמודדים איתם היום".
המסורת בדרך להכחדה
הנתונים מספרים סיפור עצוב: ב-1970, 31% מהאניו היו בנות 30 ומטה, אך עד 2014 כבר 98% מהן היו מעל גיל 50, עם גיל ממוצע של 70. זהו שינוי דרמטי שמעיד על כך שהמסורת בת אלפי השנים עומדת להיעלם תוך דור או שניים.
אילארדו אומרת שהיא מקווה להמשיך לחקור את הצוללות הנשיות של ג'ג'ו ולהגיע להבנה עמוקה יותר של המשמעויות הרפואיות. "המחקר הזה מעלה יותר שאלות ממה שהוא עונה, אבל קודם כל, הוא מראה שהנשים האלו יוצאות דופן. יש משהו שונה ביולוגית אצלן שהופך אותן למיוחדות במיוחד, לא משנה איך מאפיינים את זה, ומה שהן עושות הוא ייחודי וראוי לחגיגה", היא אומרת.
למרות שהן על סף הכחדה, התכונות הגנטיות והפיזיולוגיות שעוצבו על ידי דורות של צלילה עשויות להשאיר מורשת מתמשכת, לא רק כזיכרון תרבותי אלא כמשאב מדעי שיכול להועיל לרפואה המודרנית - גם כשהמסורת עצמה עלולה להיעלם.