אנשי ההרים של דרום איטליה מדברים מעט אנגלית גם כשהם עושים הרבה באיטלקית. אולי בגלל זה לא שמעתם על האנושיות שגילו כלפי הפליטים היהודים ממזרח אירופה שנכלאו שם בתקופת השואה וגם לא על המוזיאון שהוקם אחריה ממש בתוך אחד ממחנות הריכוז לשעבר, כדי להנציח את אירועי העבר ולקדם עתיד טוב יותר. המוזיאון הזה קיבל עכשיו הכרה לאומית באיטליה והוא עוד סיבה לארוז מזוודה ולצאת לדרום הפחות-מתוייר.
ביאג'יו לואונגו, פעם מורה לאנגלית והיום ראש העיר של קמפניה, עיירה בת 17 אלף תושבים בעמק ההררי של פרובינציית סלרנו, המכהן בתפקיד הציבורי זו הקדנציה השלישית ושמקבל את פניי במוזיאון, רוצה לארח עוד ישראלים ומדגיש: "אנחנו יכולים לקשור את ההווה והעתיד שלנו לעבר המונצח פה. בסיוע הסיפור השונה כאן אני מקווה שנוכל לבנות מחדש עולם אחר, עולם של שלום, אחווה וידידות". הביטוי "הסיפור השונה" חוזר שוב ושוב בנרטיב המקומי, אבל לואונגו מתעקש כי מדובר בסיפורם של הדרום-איטלקים בכלל ואולי של איטליה כולה, לא רק של עירו. ואכן יש לא מעט עדויות ליחסם השונה לטובה של האיטלקים ליהודים שעברו אצלם בשנות המלחמה, לפחות יחסית למדינות אחרות.
כדאי לסייג כבר כאן: יש מי שחולקים על כך. אבל עובדה היא שמתוך כ-44,500 יהודים שחיו באיטליה לפני המלחמה, נרצחו כ-7,680 ("רק" כ-17% מהאוכלוסייה היהודית במדינה, לעומת גרמניה, אוסטריה ופולין בהן ע"פ הערכות נרצחו 90% מהיהודים, יוון בה נרצחו כ-87%, הולנד והונגריה 75% וכו'). באיטליה רוב רובם של היהודים נשלחו למחנות אחרי ספטמבר 1943, אחרי שבעלות הברית כבר נחתו בדרום איטליה ובמקביל בצפונה נוסדה "הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית".
סיפור מחנה המעבר ליהודים שהוקם בהוראת בניטו מוסוליני בעיירה האיטלקית קמְפָּנְיָה ב-1940, חריג אפילו בקונטקסט הזה. הוא נשמע כמעט כאגדה שממתינה לתסריט של רוברטו בניני, בנוסח "החיים יפים". מעטים שמעו על המחנה הזה בישראל. אבל בקמפניה הוא מהדהד מאז, וכיום יותר מתמיד, עם ההכרה הלאומית שקיבל המוזיאון המקומי.
הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה
שלושה נהרות שוצפי מפלים חורצים את העיירה הציורית הזו וסביבתה בינות הרי פיצ'נטיני, בדרכם אל העמק שלמטה. במלחמת העולם מנתה העיירה וסביבתה כ-11 אלף תושבים, וכמה מאות יהודים נשלחו אליה בין 1940 ל-1943. הם היו במקורם מגרמניה, אוסטריה, פולין וצ'כוסלובקיה. היו ביניהם גם כמה עשרות בעלי אזרחות בריטית, צרפתית ואיטלקית, והם מצאו במקום תנאים שונים לחלוטין מתנאי מחנות הריכוז המוכרים. רבים מהם נעצרו ברחבי איטליה לאחר שנכנסו אליה פשוט כדי לעבור ממנה ליעדים אחרים ונתפסו בשל היותם "חסרי מעמד", נטולי מסמכים אחרי שאזרחותם נשללה במדינותיהם. הם היו כולם גברים, רובם ככולם יהודים, אבל היה גם קומץ קתולים ופרוטסטנטים. חלקם סווג כאסירים פוליטים. על פי מראם והמעט הידוע עליהם, הם היו בורגנים, משכילים ובני מעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה. בלטה ביניהם קבוצה של לפחות עשרה רופאים יהודים פולנים, שנתקעו באיטליה במהלך לימודיהם. הם אינסטרומנטלים לסיפור כי בקמפניה לא נותרו רופאים מקומיים ולכן היה בהם צורך רב. היו עורכי דין, מנהלי בנקים, ציירים וסופרים וככל הנראה לפחות שני רבנים.
הם קובצו למנזר הדומיניקני היפהפה סאן ברתולומיאו, שניצב מאז המאה ה-15 בנקודה הגבוהה של העיירה. הוא נבחר בשל בדידותו המזהרת, על פי הנחיות המשטר הפשיסטי, שחיפש אתרי מחנות ריכוז ליהודים עם הנחיות ברורות שלא יוקמו בסמוך למתקנים אסטרטגיים. יושמה שם מדיניות "כליאה פתוחה" והמנזר לא הוקף בגדרות, הייתה צפיפות והתנאים לא היו קלים ויש גם מי שתיאר אותם במילים "מנזר ישן חשוך ולח שיצא מכלל שימוש ועם מיטות בחדרים ובמסדרונות", ואף הגדיר את המקום "טרגדיה". אבל היהודים שקיבלו חדרים צנועים שמרו אותם מסודרים. הם קיבלו ציוד אישי, הורשו לשלוח ולקבל דואר, לקבל מבקרים וגם חבילות מזון מארגון יהודי לתמיכה בפליטים. לא פלא שבתמונות מאז, גם בשחרור המיוחל אחרי שלוש שנים, הם נראים חיוניים, שלא לומר בריאים. בכל רגע נתון היו שם בין 250-130 יהודים, וידוע רק על שניים שמתו במהלך שלוש השנים שבהן פעל המחנה - וגם זאת לא מאלימות או התאכזרות. הם נקברו בבית העלמין המקומי, בטקסי הלוויה יהודיים, שערכו יהודים.
לא היו שם מדי אסירים מפוספסים או מדי אסירים כלל, ולא טלאים צהובים. בשעות היום הורשו היהודים להמשיך וללבוש את בגדיהם ואפילו חליפות מהודרות ונעליים אלגנטיות ולהסתובב כך גם ברחובות העיר - גם אם תחת מגבלות. לפי הסיפורים, הם יצרו קשרי חברות עם תושבים, ביקרו ואף סעדו אצלם, ציירו, ניגנו, לימדו שיעורים פרטיים ויש האומרים שחלקם פיתח גם יחסים רומנטיים עם בנות קמפניה. הרופאים שביניהם, אחד מהם רופא שיניים, טיפלו בתושבי העיירה למרות האיסור הרשמי על כך.
היהודים הורשו לקיים בית כנסת באחד מחדרי המנזר, להחזיק בו ספר תורה ולהתפלל, כשמעליהם הפסוק מספר בראשית: "מה נורא המקום הזה". הם הקימו ספרייה, בית ספר, תיאטרון, תזמורת, מקהלה, שיחקו כדורגל עם הסוהרים והקימו קבוצה - ששיחקה מול קבוצות כדורגל מקומיות. במשך תקופה, בהזמנת הבישוף, פסנתרן יהודי מהאסירים ניגן במהלך המיסה של יום ראשון בעוגב הכנסייה, שהמשיכה וממשיכה לפעול גם היום, בצמוד למנזר.
יחסם המספרי של סוהרים לאסירים אף הוא היה לא רגיל. על מאות האסירים היהודים הופקדו רק 6 קרביניירי, שוטרים צבאיים איטלקיים, ששימשו כשומרי המחנה. למרות "החוקים להגנת הגזע" שהוכרזו כבר באיטליה, בתמונה שהנציחה את מחנה האבסורד נראים הסוהרים והאסירים יחד, כבתמונת מחזור של מחנה קיץ.
"תברחו, הגרמנים בדרך"
היהודים החלו להגיע למחנה המעבר בקמפניה החל מ-1940. על פי הנרטיב המקומי המסורתי, זה היה בזכות שותפות מופלאה בין שני קרובי משפחה: ג'וזפה מריה פלטוצ'י, כומר עם קשרים חזקים בוותיקן, ששלוש שנים קודם, בגיל 46, התמנה לבישוף המקומי ולקח עליהם חסות, ואחיינו, ד"ר ג'ובאני פלטוצ'י, קצין משטרה צעיר, אז בן 29, שעמד בראש "לשכת הזרים" של המשטרה האיטלקית כאלף קילומטר משם, בעיר פיומה, שהיתה אז בשליטת איטליה הפשיסטית (היום העיר רייקה, בקרואטיה). כיום, דמותו של הקצין פלטוצ'י עומדת במרכז מחלוקת היסטורית עזה, ויש הטוענים כי סיפור גבורתו מומצא לחלוטין. עוד נשוב לכך.
על פי הביוגרפיה המיוחסת לו, ג'ובאני פלטוצ'י, שנודע בעקבות פעולותיו כ"מושיע", או "שינדלר האיטלקי", הצליח להשמיד את הרשומות של אלפי פליטים יהודים שהתקבצו לעיר פיומה, זייף מסמכים וויזות אינספור, הנפיק להם ניירות חדשים ואפילו ארגן להם כספים וצייד אותם ברישיונות מעבר למקומות אחרים באיטליה, בהם כאמור תחת חסות דודו הבישוף בקמפניה, שעל-פי הסיכום שנקבע ביניהם המשיך לדאוג ליהודים. התקשורת ביניהם הייתה חשאית, באמצעות בלדר בשם אלברטינו רמולינו, עם שורשים בקמפניה, שעבד בשליחותו של ג'ובאני פלטוצ'י בפיומה. כל העת הזו, בקמפניה, ברוח הבישוף פלטוצ'י ובהנחיית ראש העיר קרלינו ד'אמברוסיו ופעילים מקומיים אחרים של המפלגה הפשיסטית, שמרו התושבים על קשר שתיקה בכל הנוגע ליחס המיטיב ליהודים שאירחו בעיירה.
הדבר נמשך גם כשהסוד הכמוס איכשהו דלף ושמועה על המדיניות "המכילה" כלפי אסירי המחנה כבר הגיעה לאזני ראשי המפלגה הפשיסטית, שביקשו הסברים. במכתב המסווג "שמור", ב-19 באוקטובר 1941, פנה מזכ"ל המפלגה הפשיסטית אדלצ'י סרינה למפקד משטרת איטליה, נקב בשמו של ראש העיר ומסר למפכ"ל: "החופש ממנו נהנים עצירים אלה מעורר דאגה מסוימת מאחר שהם נמצאים בקשר הדוק עם האוכלוסייה האזרחית. חלקם אפילו שכרו חדרים עם משפחות ומעבירים שיעורי שפה זרה לסטודנטים מקומיים". הוא מעדכן כי דיווח "לגורמים אחרים", אשר "מבקשים הסברים". לא ידוע אילו הסברים מתחכמים הוא קיבל, אבל עובדה היא שהמחנה החריג המשיך לפעול ממש עד שבעלות הברית שחררו את קמפניה מהצורר הגרמני.
תושבי קמפניה התחכמו עם הגרמנים גם כשאלה הגיעו בסופו של דבר לחסל את "המושבה היהודית", אחרי שאיטליה נכנעה וכוחות בעלות הברית פלשו ב-8 לספטמבר 1943 לדרום איטליה במבצע "מפולת שלגים" ("Avalanche") באזור סלרנו, כ-43 ק"מ מקמפניה. אלא שכשהגרמנים הגיעו לעיירה, הם לא מצאו את היהודים. מעט קודם לכן התושבים המקומיים הבריחו אותם בחשאי אל ההרים שמאחורי המנזר ושם הם הסתתרו.
"השוטר בא אלינו ואמר, 'תברחו, הגרמנים בדרך'", שחזר שורד השואה ד"ר חיים פייס, שהיה אז רופא צעיר בן 31, על אודות הקרביניירי, השוטר הצבאי מריו טאגליאפרי. פייס היה אחד הרופאים מבין האסירים היהודים והוא העניק ריאיון נדיר לג'ודית גודשטיין וקרלוטה סקארמוצי, שפורסם במגזין SAPERE ב-2002, "המנזר היה בסוף גרם מדרגות ארוך - יותר מ-300 - כך שמשאיות לא יכלו להגיע למעלה. גרמנים הגיעו לחלק התחתון ועצרו בטברנה לשתות. הם נתנו לטאגליאפרי תת-מקלע ואמרו לו, 'טפס למעלה ושמור על היהודים; בתוך שעה אנחנו מגיעים לקחת אותם'. במקום זאת, כשהוא הגיע למעלה הוא אמר לנו לברוח וככה עשו גם השוטרים. באותו זמן היו בערך 250 איש במחנה. השארנו רק שני זקנים שלא היו יכולים לזוז. אטמנו את הכול במסמרים וביקשנו מהשכנים שיגידו לגרמנים שברחנו כבר לפני שלושה-ארבעה ימים. התפזרנו ביער. למרבה המזל, האמריקנים נחתו בחוף זמן קצר אחר כך וקרב סלרנו החל. אנחנו היינו חמושים ורצינו להיות גיבורים, אז עם שני חברים חתכתי את קווי הטלפון. הגרמנים חיפשו אחרינו. הם ירו עלינו ואנחנו ירינו בחזרה, רצים מהר להר, ממערה למערה, עד שהגיעו המטוסים האמריקנים".
על פי האגודה הלאומית של הפרטיזנים האיטלקים, הבריחה הזו הייתה בתיאום בין מפקד המחנה, בהסכמה עם הבישוף, למפקח על היהודים, רמו טליאפרי. כשנודע לו שהעברת האסירים לגרמניה נקבעה למחרת, בהסכמה עם מנהל המחנה, ניסרו את סורגי החלון והחזיקו דלת פתוחה במהלך הלילה, מה שאפשר ליהודים שנותרו להימלט אל ההרים שמסביב. את הדלת הזו פותח עבורי ראש העיר, כשהוא מארח אותי לסיור אישי עמו במחנה שהוסב למוזיאון.
העצורים שמצאו מקלט בהרים סביב קמפניה נשארו מוסתרים, ניזונים מתאנים וענבים. בתוך כך, כשמטוסים של בעלות הברית הגיעו אל מעל האזור ב-17 לספטמבר 1943 כדי לדחוק את הנאצים לאחור, מסיבה לא ברורה הם הטילו פצצות שנפלו דווקא על התושבים שעמדו בתור לקבל את מנות הלחם שלהם בפיאצה מרקטו, ליד בניין העירייה. מאות נפגעו מהפצצה, בהם 177 הרוגים שנספרו במקום ומהם ככל הידוע לפחות יהודי אחד. כוחות הצלה וחילוץ לא הגיעו בזמן כתוצאה מהכאוס ומהמיקום הנחבא של העיירה התחובה בינות להרים. היהודים לא עמדו מנגד: כמה מהאסירים היהודים, ובהם הרופאים ד"ר חיים פייס וד"ר מקס טנצר בן ה-34, נזעקו בחזרה לעיירה מהמחבוא בהרים כדי לסייע. שניים אלה מונצחים עד היום כגיבורים בקמפניה.
"ירדנו למטה וארגנתי עזרה ראשונה עם חבר שלי", שחזר ד"ר פייס בריאיון המדובר, "כשגרמנים עצרו אותנו הצבעתי על הצלבים האדומים על הזרוע ואמרתי 'לא מבינים כלום! לא מבינים כלום!'. משכנו כמה שיותר פצועים מחוץ להריסות והקמנו מעין בית חולים קטן בתוך הכנסייה. הבישוף, שהיה אדם נדיב ואמיץ בצורה בלתי רגילה, עזר לנו המון. תוך שאנחנו בתוך בית החולים הזה, ספגנו עוד שתי הפצצות של האמריקנים. סצנות שאפשר לראות רק בסרטים. פצצות נופלות. חלונות נשברים. אבק בכל מקום, הזקנים צועקים, הפצועים גונחים והבישוף מברך את החיים ואת המתים. בתוך כל זה החבר שלי ואני היינו בפחד מוות והחזקנו ידיים, אבל לא נשכבנו על הקרקע, מה שהיה יכול להיות מביש. במקום זה המשכנו בעבודה וניסינו לעודד את הפצועים. ככה עבדנו שני ימים ולילות ברצף, בלי לעצור ובלי לגעת באוכל".
במהלך יומיים, בתנאים-לא-תנאים, הם ביצעו 50-40 ניתוחי חירום מצילי חיים. "ביצענו שלוש קטיעות עם סכיני מטבח וסגרנו פציעות עם מחטי תפירה וחוטי תפירה", סיפר פייס. בתוך כך, פתאום מישהו צעק "האמריקנים". פייס אומר שעזב הכול ויצא בריצה לקדם את פניהם ולא הפסיק לרוץ עד שהופיע מולו ג'יפ אמריקני. זו הייתה תחילת הסוף, שאחריו השחרור. "המפקד האמריקני שאל אותי מה אנחנו צריכים. אמרתי לו בית חולים שדה. וכך היה. בתוך שעתיים היה לנו בית חולים שדה קטן וחזרנו לנתח - הפעם בסיוע שני מנתחים צבאיים אמריקנים".
"מאות גופות הושלכו מסביב, נקרעו לגזרים ונשארו לא קבורות במשך כמה ימים", סופר אחר כך בעיירה, "רק החמלה של כמה אסירים רופאים יהודים, ועבודתם של בני המשפחה שנותרו בחיים, מנעו את התפרצותה של מגפה. הם הוציאו את הגופות שנטבחו מההריסות, ערמו אותן במקום ושרפו אותן".
ההיסטוריה השונה של קמפניה
אחרי האירוע הזה שבו למנזר רק כמה עשרות יהודים. המחנה המשיך לפעול עד אוקטובר 1944 ואז נסגר ו-24 האסירים האחרונים נשלחו למחנה העקורים סנטה מריה אל בניו, בצד המזרחי של דרום המגף, משם בין 1943 ל-1947 יצאו באוניות כ-150 אלף מעפילים לארץ ישראל. גם שם הוקם מוזיאון שואה המוקדש ליהודים שעברו בעיר.
ובינתיים, הגרמנים חשדו כי פעילותו של ג'ובאני פלטוצ'י עמדה להם לרועץ והטבעת סביבו התהדקה. קונסול שווייץ בפיומה שהיה ידידו הציע לו מקלט, אך פלטוצ'י שלח את ארוסתו היהודייה (!) במקומו. ככל הידוע היא עלתה לארץ ישראל, התגוררה בחיפה והלכה לעולמה שם מבלי שאי פעם התראיינה על הקשר שהיה לה איתו, ובוותיקן ראו בכך ראייה על הקשר הלא רגיל. הוא נעצר בידי הגסטאפו ב-13 בספטמבר 1944, הואשם בשיתוף פעולה עם האויב ונידון למוות, אך בהתערבות הקונסול השוויצרי הומתק עונשו למאסר ותחת זאת הוא גורש לאחר מכן למחנה הריכוז דכאו. לאחר שסבל כארבעה חודשים של תלאות ועינויים, הוא מת שם ב-10 בפברואר 1945, ככל הנראה ממגפת טיפוס שפרצה במחנה, לאחר שנגמר הפחם לשרוף את הגופות. גופתו הושלכה לקבר אחים בגבעת לייטנברג, יחד עם גופותיהם של מאות יהודים ואנטי-פשיסטים.
מוזיאון יד ושם העניק ב-1990 לג'ובאני פלטוצ'י את אות חסיד אומות העולם. נמסר אז שלא נמצאו קרובי משפחה מדרגה ראשונה והתעודה והמדליה נשמרו ביד ושם עד ש-15 שנה אחר כך, ב-2005, משטרת איטליה ביקשה לקבל בשמו את המדליה והתעודה על מנת להוקיר את פועלו וטקס נערך בירושלים, בהשתתפות השר לביטחון פנים גדעון עזרא, מפכ"ל המשטרה רב ניצב משה קראדי, שר הפנים האיטלקי ז'וספה פיז'אנו, מפכ"ל המשטרה האיטלקי ג'יובאני דה ז'נארו, יו"ר מועצת יד ושם פרופ' שבח וייס, שגריר איטליה בישראל סנדרו דה-ברנרדין, נשיא ארגון הקהילות היהודיות באיטליה פרופ' עמוס לוצאטו ונציג הליגה למניעת השמצה עו"ד אלסנדרו רובן. בטקס השתתפה שורדת שואה בשם אליזבת קוויט-פרבר, שככל הידוע הלכה לעולמה מאז. רחוב הפודים ברמת גן נקרא אף הוא על שמו. איטליה הקדישה לו בול דואר. ב-1995 העניק לו נשיא איטליה את מדליית הזהב לגבורה אזרחית. ב-10 בפברואר 2004, יום השנה למותו של פלטוצ'י, הומלץ כי הכנסייה הקתולית תכיר בו כקדוש. עוד נשוב אליו.
בשנת 2006, הבישוף פלטוצ'י והעיר קמפניה זכו גם הם במדליית הזהב לזכות אזרחית של איטליה. קמפניה מצדה כיבדה את שני הרופאים היהודים ד"ר מקס טנצר וד"ר חיים פייס באזרחות כבוד שהוענקה להם ב-2016. רחוב בעיירה נושא את שמם. בסמוך לשלט הרחוב, בנקודת תצפית על העיירה המקסימה ובדרך למנזר-מחנה-מעבר-מוזיאון, הציבו תלמידי בית הספר התיכון המקצועי המקומי מגן דוד תלת-ממדי ענק עשוי עץ. הוא משקיף גבוה מעל העיירה, עד היום.
"הרופאים היהודים שמצאו מקלט בהרי קמפניה, ירדו לעיירה כדי להעניק סיוע ולתת עזרה משמעותית לאוכלוסייה האזרחית: הצד השני של המטבע, כעת הם, בקו החזית, עזרו לחבריהם מקמפניה", נאמר אודות שני הרופאים טנצר ופייס, ששמם נישא בפי כול בעיירה, "זה סיפור אחר, שהוכתב על ידי הלב והאנושיות. סיפור של סולידריות מעגלית. בזלזול בסכנה שניצבה בפניהם, הם הקימו מעין מרפאת בית חולים-שדה כדי להעניק עזרה ראשונה לעשרות ומאות הפצועים. במשך יומיים ארוכים, בלי לישון או לאכול, בכלים ראשוניים, הם ביצעו כ-50 ניתוחים, עדינים ביותר, שכללו אפילו כריתת גפיים. כל זאת בניגוד לחוקי הגזע המבישים ותוך שהשבועה ההיפוקרטית גברה". ילדיהם הגיעו במיוחד לרגל המאורע מרומא וקזמאסימה, במחוז בארי, כדי לקבל בשמם את אותות הכבוד.
אנדרטת הנצחה צנועה הוקמה בפיאצה מרקטו ויום הזיכרון ל-17 בספטמבר, יום ההפצצה, הינו חלק מלוח האירועים השנתיים של עיריית קמפניה. הטרגדיה של אותו יום לא נשכחת. בעיירה מעריכים שהמספר המדויק של ההרוגים מעולם לא נודע. "נמצאו גופות מרוסקות וחרוכות, ללא זהות", אומרים בעיירה, "לכך נוסיף את אלו שמתו מאוחר יותר בבית החולים מהפציעות הקשות מאוד שנגרמו להם. ואז יש את הנעדרים, שמעולם לא נמצאו שוב. חלק מבני המשפחה שנותרו בחיים נאלצו להמתין 10 שנים ארוכות כדי לקבל תעודות פטירה מבית המשפט ובכך לגבות קצבת אלמנת או יתום מלחמה זעומה".
גם מחנה המעבר והקשר המיוחד ומעורר ההשראה של העיירה עם האסירים היהודים בפרט והעם היהודי בכלל הונצחו בעיר במוזיאון השואה המקומי שהוקם ב-2008, במבנה מנזר סאן ברתולומיאו ששימש את המחנה, ששמו הרשמי הוא "המוזיאון האזורי לזיכרון ושלום 'ג'ובאני פלטוצ'י'". בפברואר, במלאת 80 שנה למותו, קיבל המוזיאון הכרה ברמה לאומית באיטליה.
"כאן התגבשה 'ההיסטוריה השונה' של קמפניה", גאים לומר מיקלה אייאלו, העומד בראש מרכז המחקר "ג'ובאני פלטוצ'י", ואדר' מרצ'לו נאימולי, מנהל המוזיאון, "הציבור בקמפניה, מול איסורים ואיומים בעונש ובפעולות תגמול, העיד במעשיו על רגשות גבוהים של סולידריות ואחווה אנושית, פעל להקלת סבל, הכנסת אורחים ולעתים אף עידוד בריחת היהודים שנכלאו במחנה הריכוז ששכן בעיר. זו דוגמה ראויה להערכה להתנגדות אזרחית יוצאת דופן ולמידות אזרחיות נבחרות. זה הרציונל למדליית הזהב שהוענקה לעיר קמפניה, על ידי נשיא הרפובליקה האיטלקית דאז ג'ורג'יו נפוליטנו.
המוזיאון ומרכז הלימוד מיועדים לכל אלו המעוניינים להעמיק בהיסטוריה השונה של קמפניה, אשר ניתן לייחס לנושאים אקטואליים ביותר, כגון: השואה, דיאלוג בין-דתי, סובלנות, שלום ואחווה בין עמים. בין מטרותיו של המוזיאון ארגון פעילויות חינוכיות והקשר עם עולם בתי הספר, האוניברסיטאות, מוסדות התרבות והמחקר, וכל זה מקבל חשיבות רבה עוד יותר לאור רוויזיוניזם היסטורי מעוות הנוטה להמעיט באירועים שהובילו להשמדת היהודים באירופה. הדור שכיכב באותם אירועים היסטוריים נכחד כמעט לחלוטין ויש צורך להעביר לדורות חדשים את ההוכחה הוודאית למה שקרה כדי למנוע מהטעויות שנעשו לחזור על עצמן".
במבנה המוזיאון שוחזר בית הכנסת של האסירים, בחדר אחד שוחזרו מגורי האסירים כולל הציוד ששימש אותם וחדר אחד מוקדש לשני הרופאים היהודים. אפשר לראות במקום את הדלת האחורית דרכה האסירים ברחו. בנוסף לתצוגות על פעילות המחנה עצמו, ישנן תצוגות המוקדשות לשואת יהודי אירופה בכלל. בעיירה ובמוזיאון שמים דגש מיוחד על הדרכת קבוצות נוער ותלמידים. תלמידים מישראל עוד לא ביקרו כאן, אבל במוזיאון גאים לציין כי משלחת של יהודי רומא אכן ערכה ביקור במוזיאון.
היה או לא היה?
ואכן, כל הסימפטיה והסולידריות המרשימות האלו אז והיום מעלות את השאלה כיצד בארץ לא שמעו על המחנה, על העיירה ואנשיה, או על מוזיאון השואה הזה, ולמעשה אין למצוא בעברית כל אזכור לרוב מה שמתפרסם כאן, לראשונה. ד"ר ברכה וד"ר אלי אנטופולסקי מזכרון יעקב, עם בתם המוזיקאית ובמאית הקולנוע מיה אנטופולסקי המתגוררת באיטליה והנהג המקומי פרדריקו, שמפעילים קו טיולי בוטיק למקומות המיוחדים של איטליה, מנסים לכלול את היעד הזה לתיירים שלהם בכל גיחה לדרום ולאחרונה החלו גם להוציא אליו סיורי יום או חצי יום מודרכים ממלונות עיר החוף אמלפי - והשאלה מנקרת גם במוחם.
הסיבה להינזרות הישראלית נעוצה אולי בפנייה הסנסציונית שהתקבלה במוזיאון השואה בוושינגטון ב-2013, ממרכז פרימו לוי, מכון מוערך לחקר השואה ובפרט זו של יהדות איטליה. על פיה, פאנל מחקר של יותר מתריסר חוקרים שבדק מאות מסמכים הגיע למסקנה שג'ואבני פלטוצ'י היה בדיוק ההיפך ממה שנטען לזכותו, היה רחוק מלהיות גיבור והיה משתף פעולה נאצי נלהב שהיה מעורב בגירוש יהודים לאושוויץ. "הרישומים האיטלקיים והגרמניים אינם מספקים כל ראיה לכך שהוא עזר ליהודים במהלך המלחמה", טען מרכז פרימו לוי כנגד ג'ובאני פלטוצ'י והוסיף כי העברתו לדכאו לא הייתה קשורה להצלת יהודים, אלא בשל חשד של הגרמנים במעילה כספית ובגידה בשל העברתן של תוכניות לעצמאות פיומה לאחר המלחמה לאויב הבריטי. עלו טענות שלא יותר מ-40 יהודים נשלחו מפיומה לקמפניה ושליש מאלה בסופו של דבר נשלחו לאושוויץ. על פי הטענה של מרכז פרימו לוי, במעין מהפך המזכיר אף הוא תפנית דרמטית בסרט, הדוד הבישוף ג'וזפה מריה פלטוצ'י החל בסיפור כדי לשכנע את ממשלת איטליה לשלם פנסיה להוריו של אחיינו ג'ובאני.
ההודעה גרמה לטלטלה בין חוקרי שואה. כתבות אודות "הונאת פלטוצ'י" התפרסמו ברחבי העולם, מוזיאון השואה בוושינגטון הסיר מיד תצוגה שהוקדשה לו. הליגה נגד השמצה הודיעה שהפרס השנתי שהיא מחלקת כאות הוקרה על מאבק בקיצוניות לא ייקרא עוד על שמו של פלטוצ'י. דובר הוותיקן מסר כי הוא מודע לשאלות שהועלו וביקש מהיסטוריון לחקור את הנושא. מוסד יד ושם מסר כי "החל בתהליך של בדיקה יסודית של המסמכים".
אלא שחלפו כבר 12 שנה מאז, וביד ושם לא הסתייגו כהוא זה מתואר חסיד אומות העולם שניתן לג'ובאני פלטוצ'י, תואר שניתן למי שאינו יהודי ופעל למען הצלת יהודים במהלך השואה תוך סיכון חייו, ללא קבלת תמורה. הרחוב בישראל עדיין נושא את שמו, הוא זכה לאינספור כיבודים באיטליה, התהליך לקראת הכרזתו כקדוש עדיין נמשך וכאמור, המוזיאון בקמפניה, לטוב ולרע, נושא את שמו. כך או כך, מה לתושבי קמפניה שהיטיבה עם היהודים ולוויכוחים בין ההיסטוריונים על אודות הדמות שפעלה או לא פעלה מאות קילומטרים מהעיר?
"בניגוד למה שחווינו בגרמניה, לאיטלקים לא היו כוונות רעות כלפי הזרים, במיוחד כלפי היהודים שחיפשו מקלט בארצם בתקופת שלטונו של היטלר", כתב את התרשמותו האישית וולטר וולף, אחד האסירים היהודים שעברו במחנה בקמפניה ואחרי המלחמה היגר לאמריקה, בספר "זמנים רעים, אנשים טובים", שפרסם ב-1999 בארצות הברית, "במחנה לא הכריחו אותנו לבצע עבודות פרך והותר לנו לשמור את השבת. השומרים לא היו חמושים והם התייחסו אלינו כאל בני אדם".
לא חסרים תיירים בקמפניה. היא נשטפת תיירים (תרתי משמע) בכל קיץ, בעיקר סביב הפסטיבל המקומי של קרבות המים, המתנהלים בסופי השבוע של יולי-אוגוסט, כשהרחובות מוצפים. אבל פרנסיה של העיירה, שממשיכים לטפח את המורשת המשותפת לאיטלקים וליהודים שנכלאו במהלך המלחמה בעירם, ממשיכים לייחל גם לתיירות מישראל. האנטופולסקים, במעין שליחות אישית-משפחתית, אומרים שימשיכו להביא תיירים ישראלים ולקדם את הקשרים, ולא ישקטו עד אשר תימצא לקמפניה עיר תאומה במדינת ישראל ובאירוע משותף לנוער האיטלקי-ישראלי, על מדרגות המנזר-מחנה-מוזיאון לזיכרון ולשלום, אחינועם ניני תשיר את "החיים יפים".
"אני עומדת מאחורי כל הממצאים של מרכז פרימו לוי", אמרה לוואלה נטליה אינדרימי, מנכ"לית מרכז פרימו לוי, שמסרה לוואלה בתגובה כך: "מחנה הריכוז קמפניה היה בית סוהר שהוקם על ידי ממשלת איטליה ביוני 1940 (לאחר כניסת איטליה למלחמת העולם השנייה) כדי לכלוא יהודים שנשללו מהם או שלא הייתה להם אזרחות איטלקית, וכן יהודים איטלקים שנחשבו למתנגדים פוליטיים".
היא מבקשת לצייר תמונה אידילית פחות. "קמפניה הייתה עיירה קטנה מוכת עוני והזנחה. הייתה מידה מסוימת של יחסי גומלין בין אסירים למקומיים, יש דוגמאות לסולידריות וגם דוגמאות לניצול והתעללות. מעולם לא נתקלנו בראיות לכך שהמקומיים 'עזרו' ליהודים בדרך כלשהי והם לא היו במצב לעשות זאת. יתר על כן, קמפניה שוחררה על ידי בעלות הברית לפני תחילת הגירושים. היו 'עסקאות ברטר', אסירים רבים היו רופאים ומכיוון שרופאים מקומיים גויסו למלחמה, הם יכולים היו לסחור בשירותיהם תמורת צרכים בסיסיים, למרות שהעבודה הייתה אסורה".
"כן, התפתחו קשרים בין קטגוריות שונות של בני אדם שנדחקו לשוליים ונחותים, זה בהחלט נכון ובא לידי ביטוי בדרכים רבות, שהלכו וגברו ככל שהאיטלקים הלא-יהודים הפכו בעצמם לקורבנות הברית הנאצית-פשיסטית. אבל זה לא כל כך רלוונטי לקמפניה, וכמו שכתב פרימו לוי, אין בכך כל תהילה".
"לקשר בין פיומה לקמפניה אין כל בסיס היסטורי. מעט מאוד מיהודי פיומה הגיעו בסופו של דבר לקמפניה, מקומות המעצר לא נקבעו בפיומה, ועצירים רבים גורשו או נרצחו בסופו של דבר. האגדה שפלטוצ'י ודודו קשרו יחד כדי לעזור ליהודים פוברקה לאחר המלחמה, בעיקר על ידי הבישוף פלטוצ'י עצמו. זה נותח באופן ממצה".
ביד ושם בחרו שלא להתייחס לדברים.