לפעמים, כשאתה מתייאש מכל מה שקורה בין יהודים לערבים בארץ הזו ומסביבה, ולא חסרות סיבות טובות להתייאש, כל מה שצריך זה לנסוע לישוב נווה שלום (واحة السلام - וואחת אל-סלאם) ולהתמלא באנרגיה שכן, זה אפשרי: יהודים, מוסלמים ונוצרים יכולים אשכרה לחיות יחד באותו ישוב, לחגוג את החגים זה של האחר ופשוט להיות בני אדם. להיות ישראלים.
ולא, אל תגידו לי "זה קיים בחיפה, או בעכו" - ערים ענקיות שבהן באים לאכול חומוס אצל אחד או לשתות בבית קפה אצל האחר. בנווה שלום חיים באותו כפר, באותו מקום, כ-300 איש ואישה שכל מה שמעניין אותם זה פשוט לחיות כבני אדם, כרודפי שלום - לא משנה מאיפה אתה מגיע.
תגידו לי איפה עוד יש בעולם "בית ספר לשלום" (כך נקרא בית הספר המקומי שהוקם ב-1979), שבו מלמדים ילדים על שלום ושיוויון? השלום הוא אויבם של הקיצונים, לא משנה מאיזה צד, ואת "האויב" הזה ניסו להרוג כשבשת 2020 באו כמה חראות ושרפו את בית הספר הזה. הם ניסו לשרוף גם את הספרייה אבל לא הצליחו, ואתם יודעים מה אמר המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה על שריפת ספרים: "במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם".
אבל לא בנווה שלום יאמרו נואש - בית הספר שוקם והוקם מחדש בשנה שעברה.
ואז הגיע 7 באוקטובר.
קודם כל להקשיב
"הכפר היה בהלם, הרבה חברים יהודים איבדו אנשים ויש גם קרובים חטופים, ומצד שני יש גם חברי קהילה ערבים שיש להם משפחה בעזה ששכלו עשרות מהם. היה צריך לתת מקום לאבל משני הצדדים", אומרת סמאח סלאימה מנהלת מערך התקשורת של הישוב על תחילת המלחמה. "בנוסף, פחדנו ממתקפות של מתנחלים, כי בעבר היו התקפות, כמו שריפת בית הספר ושאר אירועים, ומבחינת הציבור הישראלי אנחנו בוגדים מהרבה בחינות". בכך היא לאו דווקא מתכוונת לערבים בישוב, אלא לכל מי שחי בנווה שלום ומנסה להראות שאפשר לחיות פה אחרת.
אין ספק ש-7 באוקטובר הוא משהו שאף אחד לא צפה בנווה שלום או בארץ, אבל לתושבים בכפר נותר לעשות רק דבר אחד - למעשה מה שהם עושים כבר מ-1969 (שנת הקמת הישוב) - וזה לדבר. "יזמנו שיחה של הקהילה על המצב עם מנחים, והיו שמונה מפגשים שבהם דיברו על הרגשות של כולם, קודם כל להקשיב", מתארת סמאח את ההתמודדות שלהם. "בפברואר הקמנו מאהל אבלים וגם מעגל שיח של שלושה ימים. יש פה חבר קהילה שאיבד 27 בני משפחה, או תושבת מלוד שאיבדה 74 בני משפחה. התובנה שלי שצריך להעריך את הדברים שהם מובנים מאליו - שיוויון, ביטחון לכולם עם מערך מתנדבים של ערבים ויהודים, ובחוץ להילחם על הדמוקרטיה וסיום הכיבוש".
אלדד יפה, יו"ר האגודה השיתופית נווה שלום וממנהיגי הישוב, אומר שהזילות של חיי הפלסטינים בשנים האחרונות, עם כל מה שקרה עם פרשת אוראל עזריה, היא בלתי ניתנת להפרדה עם נושא הפקרת החטופים בעזה. "יש חוט מקשר, זה לא היה מתאפשר אם לא היתה הזילות בחיים של ערבים בתקופה האחרונה, כמו גם המקרה של קסטלמן (הריגת יובל קסטלמן על ידי אביעד פריג'ה - ז.ר)".
הנזיר היהודי
נווה שלום הוקם ב-1969 לפי רעיון של ברונו הוסאר (1996-1911) - נזיר דומיניקני יהודי - שהיה לו חלום להקים קומונה שההרכב האנושי שלה יהיה מורכב מנוצרים, יהודים ומוסלמים. "הוא היה איש כמורה בירושלים שהגיע ארצה בסוף שנות ה-50 והפך אזרח ישראלי", מסבירה סמאח על תחילת הדרך. הוא קיבל שטח של 400 דונם ששייך למנזר לטרון שלמרגלות הישוב, כשהמטרה היתה ליצור שיח ולהראות שאפשר גם אחרת. "בתחילה הוא גר באוטובוס ישן ואנשים הגיעו לסופ"שים פה כדי לתמוך, אבל לא ממש התיישבו פה", היא אומרת. "רק ב-78 הגיעו ארבע משפחות והתיישבו, אבל באו עם הרעיון של דיאלוג בינלאומי, סדנאות ובית ספר לשלום שמכשיר מנחים של דיאלוג".
עד מהרה, המקום משך אליו ישראלים צעירים מכל המינים והדתות שעברו סדנאות של תלת-קיום ושלום, וגרו באכסניה שהוקמה לצורך כך בשנות ה-80 בתמיכה כלכלית גרמנית ואמריקנית. "הראשונים שהתיישבו פה היה להם קשר כסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, כשהמייסד של הקומונה הזו היה עבד אל סלאמה, תושב עראבה מהגליל, שבא כצעיר אידיאולוגי ופעיל שלום, ולאחר מכן החלו גם סדנאות עם ברונו", מסבירה סמאח.
"אנחנו המודל הראשון בעולם של ישוב של אנשים משני הצדדים של הקונפליקט, שבמודע ובכוונה חיים ביחד, ויש כיום כאלה בעולם, ברואנדה למשל", מוסיף אלדד. סמאח אומרת שב-84 הוקם בית ספר הדו-לאומי ראשוני בעולם ובישוב גאים שהוא חוגג 40 שנה. "כיום התלמידים מגיעים מכל האזור, מטל שחר ועד אבו גוש. הרשימת המתנה של אנשים שרוצים להצטרף לכפר, הוא ההוכחה הכי טובה", היא אומרת ומוסיפה ש"נווה שלום הוא כפר, לא ישוב, זה ויליג'. כדי לגדל פעיל שלום צריך כפר שלום. אנחנו מפעל חינוך שמנסה לחנך לשלום".
לייצר את הטעם המושלם
עם הזמן, הפכה האכסניה שבה התאכסנו באי הסדנאות לבית מלון שכיום פתוח לציבור, ומציע סוויטות קטנות טבולות בתוך הטבע. במלון נווה שלום מגישים ארוחות בוקר נהדרות בשילוב מאכלים מהמטבח הערבי והיהודי גם יחד, למשל ג'יבני, גבינת שנקליש (שמקור סורית-עלווית), סלט ערבי קצוץ, עיג'ה (חביתה עם ירקות ועשבי תיבול וקצת קמח) "ויש גם אבוקדו אבל זה שלכם", אומרת ראבעה ברהום מנהלת המלון, שחיה בישוב כשנתיים אבל במקור מעין ראפה. "אנשים מבקשים את זה ואנחנו רב-תרבותיים. האמנות היא איך לייצר את הטעם המושלם והמדויק". במלון פתחו את ארוחות הבוקר לאורחים מחוץ למלון, שיכולים לבוא לאכול ארוחת בוקר שהיא בופה כולל קפה ותה חופשי ב-85 שקלים לאדם. "למלון יש קשר לארגוני נשים והוא מזמין אוכל מהן, וגם גם העובדות חלקן מרמלה, לוד - יש חשיבות את מי אנחנו מעסיקים", מוסיפה סאמח.
עם הזמן המלון גדל והתפתח ומאירוח סדנאות לערבים ויהודים, עברו לתיירות נכנסת. "זה החל עוד לפני האינתיפאדות", אומרת ראבעה. "כל קבוצה היתה מקבלת סיור והסבר, אבל עם כל המשברים והמלחמות, המלון נשאר ריק מאורחים, אז התחלנו לפנות לשוק המקומי - סדנאות לקבוצות, ארגונים, משפחות וסופ"שים לנופש".
כיום לילה במלון בסופ"ש עולה בין 600 ל-1,200 שקל לזוג כולל ארוחת בוקר, תלוי אם בחדר סטודיו או בסוויטות, ש-21 מהן עברו שיפוץ בשנה האחרונה. בסופ"שים של חג המולד יתקיים מעין כריסמס מרקט עם דוכנים ואמנים ברחבת המלון, והתכנון בינואר הוא לערוך בימי שישי שוק איכרים שבו יהיה אפשר לבוא ולרכוש עגלי גפן, ממולאים ובצקים שונים וטעימים שיכינו נשות המקום.
אמנות פוליטית
אני מסייר עם סמאח בגן הידידים שסמוך למלון, שנמצא בימים אלה בשלכת כתומה נהדרת. בגן שמוקדש לתורמים ותומכי הרעיון של נווה שלום, שתולים עצי זית רבים, ספסלים למנוחה מנקדים את השטח, נדנדה מעץ ופנסים בשבילים - מקום שמשרה אהבה ושלווה, אבל לא עבור הקיצונים שבספטמבר 2021 שרפו חלק ממנו ואת בית הספר הראשון שסמוך לו ובו נערכו סדנאות של דיאלוג. "הם רצו לשרוף את הספרייה", נזכרת סמאח, "ומצאו במקום בקבוקי תבערה. חמישה ימים אחרי ניסו לשרוף את הספרייה".
סמאח מובילה אותי למתחם החינוך של הישוב. שומר נמצא בכניסה לשער, ורק באישור הוא מכניס אנשים זרים. מיד אחרי השער נמצאת הגלריה לאמנות "אואזיס". אנחנו פוגשים את דיאנא שלופי ריזק, שהקימה אותה בשנת 2015. "ב-2017 היה אירוע גדול לציון 50 שנה לכיבוש וזו היתה התערוכה הראשונה שהצגנו פה", היא אומרת. דיאנא אוצרת תערוכה חדשה של אמנים פלסטינים ויהודים מישראל כל ארבעה חודשים. "אנחנו מציגים תפיסה פוליטית, אנושית, חברתית ומגדר", היא מסבירה על נושאי התערוכות שבגלריה. השבוע נפתחה תערוכה לזכר ניהאד דביט, פסל נהדר שמת בינואר השנה, ויצא לי להכיר ולראות את עבודותיו ברמלה שבה היה גר ומפסל, כמו את סוס הברזל שיצר בגדול אמיתי. "הקמנו עמותה ששמה 'בית ניהאד' ואנו משתדלים לערוך תערוכות לזכרו", אומרת דיאנא. "זו תהיה התערוכה השלישית לזכרו". במסגרת התערוכה הנוכחית, יוצגו עבודותיו, כמו גם של תלמידיו וחבריו האמנים. תאמו ביקור עם דיאנא, ללא תשלום. קבוצות ישמחו לתרומה צנועה. 0547479430.
כבוד למצילים
הגלריה נמצאת ליד דרך שמובילה לבית הספר וגן הילדים. הם מתרוצצים יחד, ילדים ערבים ויהודים, שלא ממש יודעים שהם "שונים", הם פשוט ילדים שרצים, צוחקים ושמחים. הם מדברים עברית וערבית והגננת שלהם ערבייה מהישוב. כולם יונקים את שתי השפות כבר מילדות ומתנהלים בשתיהן, ואני חושב למה בישראל שנמצאת במזרח התיכון, שבו ערבית היא השפה השלטת, לא לומדים ערבית ועברית כחוק כבר מגיל גן?!
משם אני ממשיך בהליכה קצרה אל גן המצילים הבינלאומי, שנמצא בחורשת זיתים מהממת עם שני שולחנות עץ שצופים אל מנזר לטרון וכביש 3 בואך עמק איילון. הגן הזה מוקדש לערבים שהצילו יהודים, ויהודים שהצילו ערבים. בגן מעניקים אחת לשנה אות הוקרה לכל איש ואישה מלאומים שונים שהצילו בני אדם שהיו במצוקה, סיכנו את חייהם ואף שילמו בחייהם לשם כך. למשל, פלסטינים שהצילו יהודים בטבח חברון ב-1929, או הצלה של פליטים מאפריקה ב-2018, או תיירים ממתקפת טרור בתוניסיה ב-2017. מקום פשוט מרגש.
יהודים וערבים קבורים ביחד
ממש ליד נמצא מבנה עגול ענק. זהו בית הדומיה (סקינה בערבית) שנועד להתבוננות ושקט ופתוח לכל אדם על בסיס של אמון ואמונה. שם מקיימים סדנאות, התבוננות או סתם מקום לשקט ושלווה.
מהגן יוצא שביל שמוביל לבית העלמין של הישוב. כמובן שבו קבורים יהודים וערבים ביחד. לא מעט קברים מעניינים נמצאים בו, החל מקבר צבאי של תום כיתאין שנהרג באסון המסוקים, דרך קברים עם מצבה שעליה עם שיר בערבית ועברית וגם מצבה שעליה שיר יפה של המשורר הפלסטיני הנודע מחמוד דרוויש.
זה אפשר עם קצת מאמץ
בנווה שלום מצאתי שוב את העידוד שזה אפשרי. שאדם הוא אדם באשר הוא אדם. שכמה חרא שאנחנו אוכלים פה כבר יותר ממאה שנה, ערבים ויהודים, בסוף אין ברירה וצריך לחיות יחד וזה אפשרי. זה לא שבנווה שלום אין בעיות, מחלוקות וכעסים, אבל כשזה עולים - מדברים ומדברים ומדברים עד שיוצא עשן לבן, ולא עשן של רובה.
הנה מודל חיים שקיים כבר יותר מ-50 שנה ואיכשהו עובד, כי יש רצון, הכרה והקשבה. וכפי שכתב המשורר הישראלי יענקל'ה רוטבליט:
"אז יגור זאב עם כבש
ונמר עם גדי ירבץ
ועבדאללה אז ישב עם כ"ץ
זה אפשר עם קצת מאמץ"
זה אפשר.