הפודיז כבר מכירים: המקום המרתק שפספסתם בדרך לירושלים

לקראת שש לפנות ערב אני נוהג בכביש צר בדרך מעין ראפה לכביש מספר 1. מולי מגיע מוסא ברהום ועוצר אותי. "בוא תישאר לארוחת אפטאר", אמר עם סיום יום נוסף של חודש הרמדאן. "הלוואי", עניתי, אבל אין מקום בבטן, אני אחרי חמש מסעדות ולא יכול להכניס כלום". נפרדנו בחיוך ובהסכמה שאני אצטרך לשוב.

את עין ראפה מכירים בזכות המסעדות שהחלו לצוץ בו בעשור האחרון. הכפר הערבי המקסים הזה, שכל 1,300 תושביו שייכים למשפחת ברהום, הפך למעין אבן שואבת לחובבי קולינריה שבאים מתל אביב ושאר מקומות שמזוהים עם אוכל טוב. המסעדה הראשונה הנחשבת בו, "מאג'דה" (עוד נגיע אליה), היתה זו שפתחה את הדלת לאחרות לפני 17 שנים, וכיום יש בה לא מעט מקומות לאכול בהם - מסטריט-פוד מהיר וטוב, דרך אוכל מקומי-ערבי ועד "פיין דיינינג" של שפים שעולים אליהם לרגל.

אבל לפני האוכל, עין ראפה הוא קודם כל מקום של אנשים. של תושבים מקסימים שמקורם בכלל מלמעלה, כלומר מהכפר סובא (כיום קיבוץ צובה), עת ירדו לפני כמאה שנה שלושה אחים לבית ברהום (משפחה שמוצאה מעיראק) לעמק ובו מעיין (עין ראפה) שמסביבו נבנה הכפר. זה היה בסוף התקופה העות'מאנית בואכה הבריטית (כנראה בין 1914 ל-1917), למרות ששלט המקבל את פני המגיעים בכביש הגישה לכפר גורס שתחילת הכפר ב-1900. ב-48 התושבים ברחו לירדן, חוץ מכ-20 איש ששמרו על האדמות. לימים נוספו אליהם תושבי סובא שברחו למזרח ירושלים ועד 67 הפכו לאזרחי ישראל. ב-1962 הגיעו השכנים מאבו גוש והקימו את הכפר עין נקובא, שחולק את כביש הגישה עם עין רפא - צד אחד בתים מנקובא ומנגד של עין רפא. כיום הכפר שייך למועצה האזורית מטה יהודה, שבסופ"ש הזה תקיים את האירוע "אביב של אוכל כפרי במטה יהודה", שיחשוף את הפנינות הקולינריות שיש לאזור להציע.

הכניסה לכפר לא מבשרת על מה שקורה בו יותר מדי. על פניו, אתה נתקל במעין אזור תעשייה, אבל מיד אחרי נגלה נוף ציורי מקסים של כפר אירופי בשיפולי הר, כשרק צריח מסגד מסגיר שהוא לא.

המקום הראשון לעצור בו הוא "קפרסקו" (שילוב של כפר וקפה), בית קפה מדליק שמגיש ארוחות צמחוניות וטבעוניות, שפתחו ב-2018 מונדר ברהום ואשתו, בשאייר. "היה לי חלום להקים בית קפה", אומר מונדר כשאנחנו יושבים במרפסת המהממת שלו שמשקיפה לוואדי שפרחי חרדל לבן ממלאים אותו. "כשהתחתנתי עם אשתי עבדתי בעץ והיה לנו ילד בבטן וחובות, וכל יום בחמש בבוקר כשקמתי, אמרתי לה שאני רוצה בית קפה. אחרי שבוע שהיא כעסה עליי, היא התרצתה וביחד בנינו את המקום".

המומחיות של קפרסקו היא מאפים. למשל, "קראס", שהוא מעין סמבוסק משולש עם זעתר, גבינת עיזים, או עם מנגולד, סומק ובצל סגול (34 שקלים), שמגיע עם סלט קטן בצד. "אמא שלי חקלאית ומגדלת כרישה, פטרוזיליה", מסביר מונדר, "ואנחנו מטבח עונתי לכל מה שגדל בעונה". אבל יש גם ממולאים ושישברק (כיסוני בצק ממולאים ששוחים במרק יוגורט) נהדר, "ממתכון של חמותי", אומרת בשאייר. אבל אל תחמיצו את הכנאפה שעשויה מגבינת עזים ואת טקס מזיגת מי הסוכר ובזיקת הפסטוקים של מונדר, שנראית כמו קרם ברולה. "הכנאפה שלנו ללא צבע מאכל ולכן הצבע הכהה שלה מהתנור", אומרת בשאייר. והמלצה אחרונה: נסו את ארוחת הבוקר (76-56 שקלים) במקום, ובעיקר תזמינו את הביצים עם הכרישה והתבלינים - לא אכלתם מנת בוקר כל כך טעימה ומיוחדת בשום מקום אחר.

קפרסקו. סגור בימי א', 052-8888235.

ממש ליד קפרסקו נמצא ה"לאקי באן" - הלחמניה העסיסית של ג'יי ג'יי, אמריקני שנולד וגדל בניו יורק, אבל צאצא לאבא שהיה שף של מלון "אמריקן קולוני" בירושלים ואמא בת הכפר, שעברו לארה"ב. לפני 17 שנה ג'יי ג'יי בא לביקור מולדת בכפר, התאהב בבת המקום, ונשאר. לאחר שנים שעבד כטבח במסעדות שונות בכפר (למשל ב"רשטא" במשך 4 שנים), החליט לפתוח מקום משלו בעיתוי לא קל (1 באוקטובר 2023).

בלחמניה הפריכה שלו הוא שם בשר - אסאדו, מסאחן (בצל מקורמל עם סומק, עוף מפורק ורוטב לימון כבוש), או אנטריקוט - אבל יש גם המבורגר טבעוני. ולמרות שיש בכפר יותר מטיילים בשבת, הוא סגור ביום הקדוש ליהודים. "אני עושה זאת כמקומי שחי ומכבד את סביבתו, וכדי שידעו שיש מקום בריא, כשר ועם הבשר הכי טוב", הוא אומר, "ולכן פתחנו שיהיה כשר וגם חלאל, כדי ללכד את העמים ביחד ולתת את הטוב משני העולמות". ג'יי ג'יי מסביר, שגם לאביו היה במשך שנים שותף יהודי בעסקי המזון, והנה מסתבר שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ, וגם לו יש: פתאום נכנס אהרון שושן - משגיח כשרות - שג'יי ג'יי מגדיר אותו כ"חבר טוב שמלווה אותי שנים", ושבא לבדוק שהכול כושר (או חלאל) בעסק היחיד הערבי הכשר במרחב.

לאקי באן. פתוח כל יום חוץ משבת, 052-8422188.

אני ממהר לפגוש את יסמין ברהום, בריטית עם עיניים בהירות ולראשה חִגָ'אבּ, בת להורים שוויצרים ובריטים, שחיה בכפר. ב-1999 היא הגיעה לגן הבוטני בירושלים והתאהבה בטבע הארצישראלי. "כנראה שעברתי פה תסמונת ירושלים", היא אומרת בצחוק, "כי יש לי קשר חזק עם העיר ואני גם אדריכלית נוף". יסמין חזרה לאנגליה, התאסלמה שם בהשפעת חבריה לאחר שלמדה באוניברסיטה בגיל 26 וחזרה לישראל. אבל לא רק בארץ היא התאהבה, אלא גם במוסא, בן הכפר, שעבד בגן הבוטני ותיקן לה את האופניים. שניהם עבדו כעצמאים בגינון, ומשנת 2006 החלה יסמין להדריך קבוצות בכפר ולספר את סיפורה ואת סיפורו של עין ראפה (052-2878951).

תגידי, מאז ה-7 באוקטובר היהודים הפסיקו להגיע לפה?
בהתחלה כן, אבל לאט-לאט חוזרים, ואני עובדת בעיקר עם בתי ספר. המסעדות הן אלה שגרמו ליהודים להיכנס לכפר כל השנים להגיע, ומה שיפה פה זה שכל מסעדה שונה מאחרת וזאת כדי להתחשב אחד בשני ושכולם ירוויחו".

אני יוצא עם יסמין לסיבוב בכפר, אל מקומות שהיא אוהבת ומכירה, וגם נכנס אל ביתה שבו היא מארחת קבוצות. היא מראה לי את הכבשים בדיר ואת הטלאים החדשים והחמודים שנולדו, אבל אני חושב על שני הזכרים שהופרדו ובקרוב אחד מהם יפגשו את בוראו בחג הקורבן. "זה הטבע", אומרת יסמין. אני פחות מסכים. אנו יוצאים לסיור בגרעין העתיק של הכפר והיא מצביעה על בתים שבנויים באבן גיר ירושלמית, חלקם ישנים, אחרים מחודשים ויש גם וילות גדולות. "מה שאני אוהבת זה שכל בית זה משהו אחר. רואים את האישיות של הבן אדם במה שהוא בנה, עיצב", היא אומרת.

באחד הרחובות הראשיים בכפר, ממש ליד מעיין הכפר, עין ראפה, שמעליו נבנה המסגד, עובר שביל אופניים יחידני (סינגל). יסמין מסבירה שרוכבים רבים מדוושים את כל 15 הק"מ שלו בסופ"שים. גם שביל ישראל עובר מעל הכפר, באזור צובה, ובתוכנית המתאר אנשי הכפר היו רוצים שהוא יעבור בכפר עצמו, מה שוודאי יכניס אליו מטיילים ויגרום לפיתוח צימרים שאין כיום. מסעדות יש מספיק.

השמיים בדיוק כוסו עננים קטנים כמו בחבילה ענקית של צמר גפן עגולים, ומוסא, בעלה של יסמין, בדיוק מגיע ולוקח אותי לביקור במסגד. המסגד פשוט, קטן יחסית, אבל מכיל את כל מי שרוצה להתפלל בכפר. במרכז התקרה ישנה כיפה תכולה וקשתות, ובקיר הדרומי גומחה (מחראב) המסמנת את כיוון התפילה למכה. כמה מתפללים ניצלו את הצום ונכנסו להתפלל את אחת מחמש התפילות היומיות. מוסא סיים לא מזמן קורס מורי דרך של משרד התיירות, והוא המורה דרך המוסמך היחיד בכפר (052-8283710).

מהכפר, מוליכה אותי יסמין אל הטבע שנמצא כמה סמטאות וכמה פסיעות מעל הכפר. מרעול קטן מוביל את המטייל בו אל דרך ג'יפים רחבה מסומנת בסימון שבילים כחול, וממנו הגישה אל עין לאמור (עין לימון) קלה. זהו מעיין שנובע במערה וממנו אל בריכה מרובעת מלאה במים מעט מעופשים. מטיילים רבים, באים אליו ולצערי גם משאירים עדות לכך. יסמין אוספת לתוך שקית מה שהיא יכולה ומספרת שהיא מדברת עם הנוער המקומי כמה שניתן כדי שישמרו את הכפר נקי, ועין ראפה בהחלט זקוק ליותר מודעות סביבתית של תושביו. יסמין מספרת אגדה, שאולי נכונה, על שם המעיין: "עין לאמור זה על שם כפר בשם הזה, ולפני זמן רב היו נזירות ממנזר אקווה בלה (עין חמד - ז.ר), שנפגשו במעיין עם נזירים מלטרון. זה הסיפור, ולכן בצרפתית השם הפך ל'לאמור', כלומר 'אהבה'"

אנחנו חוזרים בסיבוב מעגלי לכפר ומגיעים ל"שנקליש" - מילה שעלתה על פיהם של מטיילים בכפר העלווי רג'ר בשנה האחרונה, היות ומדובר בגבינת נוודים סורית, מעין אבן יוגורט, שהעלווים נהגו לנדוד איתה ולהתקיים ממנה במשך ימים ארוכים. אבל כאן היא נותנת את שמה למסעדה של האנה, שחמותה הסורית (מלטקייה) לימדה אותה את רזי המטבח הסורי, ביניהם גם להכין את הגבינה החמצמצה.

שנקליש נפתחה ב-2019, אחרי שנים שהאנה שימשה כמורה בבית ספר, אבל החליטה ללכת עם חלומה לבשל. "אני אוהבת להכין אוכל מגיל 10, נולדתי עם זה", היא אומרת. "אחרי שהילדים גדלו, עבדתי בבתי ספר ולימדתי בישול, והחלטתי לפתוח מסעדה". התפריט מבוסס על תבשילים מהבית, למשל, לאבנה עם קישוא ונענע ושום, שנקליש, שישברק, "לחמה עווראקה" (דף בערבית), שזה קציצות בשר עטופות בעלי גפן ברוטב עגבניות, וגם מקלובה והמנסף המסורתיים. מעבר לאוכל הטעים, אל תחמיצו את משקה ההיביסקוס המרענן, בטח בימים החמים שנכונו לנו.

שנקליש. סגור ביום א. 072-2811738.

לא יכולתי להרשות לעצמי להתמלא מדי, כי מיד אחרי זה חיכתה לי אחת המסעדות ששמן יצא למרחוק בכפר - "רשטא".

ראנם ברהום (41) גדל כמו ילד יהודי שצופה בתוכניות טלוויזיה בעברית. "התרבות הישראלית קסמה לי", הוא אומר והוא החל לעבוד עם מסעדות ישראליות ולספק להם מוצרי גלם שגדל עליהם והכיר מסבתו: שמן זית, זיתים, דבלים, עולש ושאר ירקות (תרתי משמע). "כשהבנתי שהירקות לא יפרנסו אותי, בחרתי לשלב בין החקלאות והבישול ולהיות גשר בין התרבויות", הוא מסביר למה פתח ב-2017 את "רשטא" (תבשיל של עדשים ואטריות, בצל, פטריות ועגבניות מיובשות עם סומק וכמון). "המסעדה נקראת ככה, כי זה השם של האוכל שהכי פחות אהבתי כילד, וכיום אני מכא על חטא".

מתחת למסגד ובתוך וואדי ירוק שבו הוא מלקט כל מה שגדל בעונה, נמצאת המסעדה שאליה חבר גם רופא ישראלי בדימוס, נחום בגלייבטר, שמגיע פעמיים בשבוע לבשל עם ראנם. "אנחנו חברים המון שנים כתוצאה מהאהבה שלנו לאוכל", מסביר נחום את הקשר בין השניים. "התחברנו לפני הקורונה, חמישה חבר'ה שהיינו נפגשים ומבשלים ביחד לחברים". אחרי ה-7 באוקטובר, כשהחל מעט להתאושש המצב, הגיעו החמישה לתת יד לראנם במסעדה, שהציע: "למה שלא נהפוך את זה למשהו קבוע?" מאז, בכל שני וחמישי, מגיע נחום לבשל עם ראנם.

"לתפריט יש כמה עוגנים, והשאר משתנה עונתית הודות לאודי, הלקט של החבורה", אומר נחום. כך למשל, מרק חובזה (41 שקלים), חמציצים, בצל, חמאה ושום, שהיה חמצמץ ונהדר. או תבשיל שעועית ובמיה בבצל ושום ליד אורז עם שברי שקדים קלויים מעל (65 שקלים), שהיתה מנה מתקתקה ומהממת. וגם סינייה, מסח'אן, שישברק או מלפוף.

רשטא. מהצוהריים, לא בימי א'. 02-9948520.

שעת אחר הצוהריים הגיעה, השמיים התקדרו ועץ שזיף פיסרדי פורח סימל את המקום האחרון שלי ביום העמוס והמרתק הזה - "מאג'דה". למרות ששלא מצאתי מקום בבטן, אי אפשר לוותר על המקום שהפך לנקודה לעלייה לרגל, ובצדק: יש לו סיפור מעלף, לוקיישן מרהיב וטעם משובח.

מיכל ויעקוב הכירו בתקופת רצח רבין (1995), כששניהם מילצרו במסעדה בקריית ענבים, וקרה להם מה שקורה לבני אדם שנפגשים - הם התאהבו - לא משנה שהוא מוסלמי מעין ראפה והיא יהודיה. מאז הם ביחד ויש להם שלושה ילדים, שגם הם הולכים בדרך הורים עם עגלת קפה באבו גוש ופינת המבורגרים ליד המסעדה. "זה כפר על כביש 1 ואני אוהבת את האנשים פה" אומרת מיכל, "יש ים של סובלנות ויש פשטות. כשהגעתי לכפר היו הילדים שוחים במעיין".

לפני 17 שנים פתחו את "מאג'דה" ("תהילה" בערבית), אחרי שסגרו את בית הקפה המקומי שלהם. "טסנו ליוון וראינו טברנות בחצרות בתים, ואמרתי למיכל - בואי נפתח כזה מקום אצלנו". מאז הם שיפצו ופתחו בחצר מהממת טבולה בעצים וצמחייה מסעדה שבהם הם עושים הכל, חוץ מלמלצר. "יעקוב הוא המבשל במטבח ואני מכינה מנות אחרונות", אומרת מיכל. מאג'דה פתוחה רק בשישי-שבת, והתפריט בה נסוב גם כאן, על מה שגדל באזור ובעונה. למשל, חובייזה שקוטפים, מרווה ירושלמית, שקדים, חרובים שמהם יעקוב מכין מיץ עם אוזו, ריבה מעוזרר, או משזיפים, ריבת תות לעוגה וטארט. "מרווה, זעתר ולואיזה יש בגינה וחרדל לבן אני קוטף לסלט. דברים טובים שמחכים לכם בתפריט: קובה סינייה (אפשר גם טבעוני במילוי דלעת, 72 שקלים), חלת בריוש עם תרד טורקי וגבינת קממבר (48 שקלים), מלפוף (עלי כרוב ממולאים אורז, עשבים וחמוציות, 68 שקלים).

מאג'דה. רק שישי ושבת,02-5797108.

ביציאה, או בכניסה למאג'דה, שלט מעץ ועליו הכיתוב: "כל בני האדם נבראו שווים". עם המשפט הזה אני עוזב את הכפר, שבו זוגות שונים - מבריטניה ועד קריית ענבים - מצאו חיבור ואהבה כי באו שווים ומאמינים. באו כבני אדם.

בסוף היום הזה, כשמוסא עוד תופס אותי ומזמין אותי לסעודת אפטאר, אני יכול להבין למה אשתו, יסמין, עדיין עפה על עין ראפה.