"בקנדה אין טילים": המשפחה שעזבה את הארץ בגלל המצב

החיים בישראל במהלך השנה האחרונה יצרו סדקים באמונה שלנו, שישראל היא המקום בו נרצה לגדל את הילדים. בין האזעקות לריצות לממ"ד, החלטנו שאנחנו צריכים הפסקה:

תחושת המתח הבלתי פוסק החלה נותנת את אותותיה בילדים, שלא הסכימו להירדם בחדרים שלהם ורק רצו לישון בממ"ד. הלילות היו קשים וגם הימים. הם היו מתוסכלים, עצבנים והרגשנו שהם ואנחנו רוצים חיים רגועים יותר. מכיוון ולא התמזל מזלנו ולא יכולנו להוציא דרכון זר, היינו בטוחים שהאפשרות היחידה שלנו היא לעשות רילוקיישן מטעם העבודה.

לינק לכתבה בוואלה שנשלח בקבוצת הווטסאפ המשפחתית, פתח בפנינו אפשרות שלא היינו מודעים שקיימת - להוציא רשיון עבודה לשלוש שנים בקנדה.

בגדול, לא הכרנו את קנדה. בטיולים שלנו לארצות הברית לא חשבנו מעולם לבקר שם והפעם שהגענו הכי קרוב אליה היה הביקור בניאגרה פולס, אבל גם זה מהצד האמריקני של המפלים.

מה שאהבנו ברעיון של קנדה היתה העובדה שהחיים שם מתנהלים באנגלית, וכן, גם הקרבה לארה"ב ולהזדמנויות העבודה שיכולות להיפתח שם לרן.

הבנו מהבדיקות שעשינו שהחיים בקנדה רגועים, יש איזון טוב בין העבודה לחיים הפרטיים ומערכת הבריאות היא חינמית, וכך גם בתי הספר.

אחרי כמה לילות ללא שינה, בהם עשינו רשימות של פלוסים ומינוסים, החלטנו ללכת על זה. קנינו כרטיסי טיסה ושקענו באריזות וסידורים לקראת המעבר. הימים הראשונים לאחר הנחיתה בטורונטו עברו במהירות, למדנו להכיר את העיר, לפחות את הסביבה הקרובה אלינו, וכשהתאוששנו מהג'ט לג התחלנו ליהנות מכל מה שטורונטו מציעה, וכבר הספקנו להיות בשתי הופעות, בפסטיבל אחד ובשני מוזיאונים.

הילדים נהנים מהשקט ולמרות שהם שאלו אותנו - האם יש ממ"ד בבית החדש, הם שמחו לשמוע שבקנדה אין טילים, אז אין בבתים מקלט או ממ"ד, ואחרי שבוע הם התרגלו לחדרים שלהם ולמיטות החדשות (איזה כיף שלא צריך יותר לישון על מזרנים בממ"ד).

אנחנו מודים שבהתחלה היה לנו קשה להסתגל לקצב החיים הקנדי, הרגשנו שהכל כאן עובד נורא לאט, אם אתה שולח, למשל, אימייל למישהו - רוב הסיכויים שתקבל תשובה אחרי יומיים לפחות, בהתחלה נלחצנו מזה שלא חוזרים אלינו, אבל בשיחה עם קולגות בעבודה הבנו שהקנדים לוקחים את הזמן ושהדבר היחידי שחייבים לעשות כאן מהר הוא להזמין מקום לחופשת הקיץ ליד האגם, כי המקומות נתפסים במהירות.

במחוז שבו אנחנו חיים יש 9 פעמים בשנה סופי שבוע שנקראים "לונג וויקנד" בהם לא עובדים בשבת, ראשון ושני, וזה בנוסף לחופשת כריסמס, למשל. בסופש"ים הראשונים בטורונטו הלכנו לפארק השעשועים קנדה'ס וונדלנד, הילדים רצו בין המתקנים והתעקשו ללכת לפארק שבוע אחר שבוע. מאז שהגענו גם הספקנו ללכת לחופשה בבית ששכרנו ליד האגם, שטנו בסירה, דגנו דגים (לפחות ניסינו) ובערב ישבנו ליד המדורה וצלינו מרשמלו על שיפודים. ברור שנסענו גם למפלי הניאגרה, והפעם ראינו אותם מהצד הקנדי. קשה לתאר את תחושת החופש שהילדים זכו בה. תמיד חלמנו שהילדות שלהם תהיה מלאת חוויות נעימות, ועכשיו אנחנו זוכים להגשים את החלום.

חששנו קצת לפני שהילדים נכנסו לבית הספר, כי הילדים ידעו רק מעט אנגלית, אבל מכיוון וקנדה היא מדינה שיש בה הרבה מהגרים, בתי הספר כאן מורגלים בקליטה של ילדים שלא דוברים אנגלית שוטפת, ולילדים היתה חווית קליטה נעימה, וכבר עכשיו הם מפטפטים באנגלית ואנחנו חוששים שעוד מעט האנגלית שלהם תהיה יותר טובה משלנו.

בונוס גדול הוא שמערכת החינוך הציבורית כאן היא חינמית, לגמרי חינמית, בלי תשלומי הורים ושאר הוצאות כמו שיש בישראל.

בתור ישראלים, היה לנו חשוב לבדוק את "מדד המילקי" אז ברור שהשוונו מחירים והופתענו לגלות שמחירי המזון כאן זולים יותר בישראל, והנה רשימה של מחירים לדוגמא למוצרי מזון שאנחנו קונים באופן שוטף:

אבטיח ענק - 21 ש"ח
מארז 6 בננות - 5 ש"ח
אננס ענק - 14 ש"ח
מארז פיצות קפואות ללא גלוטן (1 ק"ג) - 49 ש"ח
2 כיכרות לחם ללא גלוטן במשקל של ½ ק"ג כל אחת - 35 ש"ח
אריזה של 30 ביצים - 26 ש"ח

כל יתר מוצרי המזון זולים בכ 30% ממחירם בישראל.

כדי להרגיש קשר לקהילה החלטנו להתנדב באתר שעזר לנו במעבר לקנדה, ואנחנו תורמים מספר שעות כל שבוע לסיוע ותמיכה לישראלים שמגיעים לקנדה (ניו-קמרס). באתר Ovrim to Canada, אם תקראו את הפוסטים בבלוג, תוכלו לקרוא גם על החוויות שלנו.

באזור שבו אנחנו גרים בטורונטו יש קהילה גדולה של ישראלים, אנחנו פוגשים אותם בבנק, בחנויות ובשכונה. הכי כיף היה ללכת לסופר ולפגוש בקופאית משלנו, דוברת עברית. חששנו בהתחלה להיתקל בתגובות לא נעימות מאנשים כשנגיד להם שאנחנו מישראל, אבל ביום השלישי שלנו בטורונטו נסענו עם נהג מונית ששאל אותנו באיזה שפה אנחנו מדברים וכשאמרנו (בחשש) עברית, הוא אמר בשמחה שהוא מאירן, ויש לו המון חברים נהגי מוניות ישראלים, ושהוא חושב שישראל זאת מדינה מדהימה.

כמו ברגעים האלה במפגש עם נהג המונית, זוחלים ללב געגועים לישראל, לחברים, למשפחה ולאוכל הטעים. ברגעים האלה אנחנו מתקשרים בווטסאפ למשפחה בישראל, הילדים אוהבים לדבר עם סבא וסבתא בשיחת וידאו, וסבתא מדברת איתם אנגלית ואומרת להם שהם יודעים כבר אנגלית יותר טוב ממנה, ואז הלב שלנו קצת נצבט, אנחנו מרגישים שאנחנו "חצי כאן וחצי שם" כי הלב תמיד יישאר בישראל.