מתחת לחולות הלבנים ולמי הטורקיז של האיים הפסטורליים הללו שוכן סוד רדיואקטיבי מסוכן.
באטול (אי בעל מבנה טבעתי המצוי באוקיינוסים טרופיים) ביקיני ובאטול אנווטאק שמהווים חלק מאיי מרשל נערכו יותר מ-23 ניסויים גרעיניים בין השנים 1946 ל-1958. שם גם היה המקום שבו פוצצה פצצת המימן הראשונה ב-1952. התוצאות ההרסניות של הניסויים הללו קיימות עד היום באיים.
פרופסור למדעי הים באוניברסיטת סטנפורד, סטיב פלומבי, שחוקר את ההשפעות של הקרינה הגרעינית שעל האיים אמר ל-SUN הבריטי: "יש כרישי מפרקתן הבינים באיי מרשל שיש להם רק סנפיר גב אחד, בניגוד לשניים שיש לבני מינם בשאר המקומות. האמונה הרווחת היא שהקרינה גרמה למוטציות, ואתם יודעים מה? זה כנראה נכון. מעולם לא ראיתי דבר כזה בעבר וזה אומר שיש לנו תעלומה מדעית לפענח", הוא הוסיף.
לפצצת המימן, שהייתה גדולה פי 1,100 מפצצת האטום שהופלה על הירושימה, היו השלכות גדולות על האי הקטן. תושבי המקום הורשו לשוב אליו רק בשנת 1970, וב-5 במאי 1977 הורתה הממשלה האמריקאית לטהר את האטול מקרינה ופסולת רדיואקטיבית. הטיהור נעשה על ידי ערבוב האדמה המזוהמת והפסולת הגרעינית עם צמנט פורטלנד וקבירתו באחד המכתשים שנוצרו. המכתש שכן בקצה הצפוני של האי רוניט. עבודות הטיהור נמשכו עד שהפך המכתש לגבעה בגובה 7.6 מ' שכוסתה בכיפת בטון, שזכתה לכינוי "כיפת הקקטוס" או "הקבר". בשנת 1980 הכריזה ממשלת ארצות הברית על האיים כבטוחים למחיה, אם כי העבודות לטיהור הקרינה עדיין נמשכות כיום.
כעת קיים חשש שקרינה רדיואקטיבית דולפת לאוקיינוס השקט דרך כיפת הבטון הגדולה המכונה "הקבר". על פי IFL Science, דו"ח מ-2019 מזהיר כי התנאים המשתנים באי גורמים לסדקים בכיפת הבטון. עליית הטמפרטורות אינה עוזרת לפתור את הבעיה, בעוד שעליית מפלס מי הים מחמירה אותה אף יותר, מכיוון שהכיפה אינה מוגבהת מהקרקע והגלים המשתברים סביבה שוחקים אותה.
כל זאת גורם לחומרים רדיואקטיביים לדלוף אל הקרקע באי כולו ולחלחל אל הים. כל עוד הפלוטוניום נשאר בתוך המכתש המכוסה בכיפה, הוא לא אמור להוות מקור זיהום משמעותי לאוקיינוס, אבל כל זאת יכול להשתנות אם הכיפה הסדוקה תתמוטט ומים מלוחים יוכלו לזרום פנימה והחוצה מהמכתש.
ככה נראים הכרישים המוטנטים
כיום לא ברור כמה פסולת גרעינית מחלחלת למים ממתחת לכיפה ולמרות שהעולם הימי סביב האיים משגשג, מרבית האזור עדיין נחשב מסוכן לבני אדם. דו"ח של האו"ם קבע כי התרחש שם "זיהום סביבתי כמעט בלתי הפיך".
האטול ביקיני פונה מתושביו ומספר ניסיונות להחזירם מאז כשלו בשל רמות הקרינה הגבוהות. בשנת 1997 קבעה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם כי ניתן לשהות בביקיני אך לא לגור בו והוא הוכר כאתר מורשת עולמי של אונסקו בשנת 2010 כיוון שהוא "מסמל את שחר העידן הגרעיני, למרות מראהו הפרדוקסלי של שלום וגן עדן עלי אדמות".
לפני שהחלו הניסויים והפיצוצים הגרעיניים, אורח החיים המסורתי של תושבי ביקיני התבסס על גידול צמחים ואכילת פירות ים ודגים.
תושבי איי מרשל הם ברובם הגדול צאצאים לשבטים מיקרונזיים אשר היגרו לאיים לפני אלפי שנים. הם חיו חיים מבודדים יחסית ופיתחו חברה המושפעת מקשרים משפחתיים וממסורת. האקלים הטיפוסי הוא חם ולח, כאשר הטמפרטורה נעה בין 27 ל-29 מעלות צלזיוס לאורך כל השנה. עונת הגשמים היא בין מאי לדצמבר ואילו רוחות הסחר שנושבות בין ינואר למאי יוצרות פעילות גלים גבוהה בתקופה זו.
עוד בנושא:
הצצה לחייו של האיש שמתעקש לגור בעיר הרדיואקטיבית ביותר בעולם
חזירי בר רדיואקטיביים השתלטו על אזור האסון הגרעיני בפוקושימה
אטול ביקיני היה מיושב לפחות במשך 2,000 שנים אבל מאז אמצע המאה הקודמת הוא נותר נטוש, מלבד קבוצה קטנה של שומרים שמטפלת בכפר הרפאים שנמצא בו. מזון ומים חייבים להיות מיובאים עקב הזיהום שחודר למים ולאדמה של האי. על פי פאלום, מגורים באי אינם אפשריים. הוא אמר: "אנשים המשיכו לנסות לחזור לכאן אבל הם לא יכלו. הקרינה שהפצצות השאירו מחלחלת לכל דבר". לראייה הוא מסםר שבדיקות מצאו שהצמחים באיים מלאים בצזיום-137 - איזוטופ רדיואקטיבי מלאכותי של היסוד צזיום, הגורם לסרטן.
בעת פינוי האטול בשנת 1946 התגוררו בו 167 תושבים. המפונים וצאצאיהם מונים כיום כ-4,285 אנשים, והם מתגוררים ברחבי איי מרשל, בעיקר בבירה מג'ורו. אלסון קלן, שגדלה באטול ביקיני ונאלצה לנטוש אמרה: "מחלות הסרטן ממשיכות מדור לדור. אם תשאלו כאן מישהו אם יש מורשת של השפעה גרעינית על בריאותנו, התשובה תהיה כן".