הצצה לחייו של האיש שמתעקש לגור בעיר הרדיואקטיבית ביותר בעולם

הכירו את העיר הרדיואקטבית ביותר בעולם, אוזיורסק שברוסיה. ואקיל באטרשין שגר בעיר מאשים את "אסון קישטים", התאונה הרדיואקטיבית שהתרחשה ב-29 בספטמבר 1957, במחלתו שגרמה לעיוות פניו. העיר המכונה "בית הקברות של כדור הארץ" נשמרה בסוד ע"י מנהיגי ברית המועצות וע"י נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, כשבצמרת הקרמלין מעדיפים שלא לחשוף פרטים עליה.

העיר שממוקמת בדרום הרי אורל שברוסיה הייתה מקום הולדתה של תכנית הגרעין של ברית המועצות. היא נבנתה בסודיות מוחלטת סביב תחנת הכוח הגרעינית הענקית מאיאק על ידי הסובייטים ב-1946 והיא מנותקת לחלוטין מהעולם החיצון. כעת זהו אחד המקומות המזוהמים ביותר על פני כדור הארץ - כשהתושבים שגרים בה חשופים לרמות קרינה גבוהות במיוחד.

ב-8 השנים הראשונות לאחר הקמת העיר הסגורה שנקראית גם "צ'ליאבינסק 40", נאסר על תושביה לתקשר עם העולם החיצון בכלל. בדומה לעיר פריפיאט שהוקמה ליד צ'רנוביל, היא תוכננה כמקום לשכן את המדענים שעבדו במפעל והובילו את תוכנית הנשק הגרעיני של ברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה - ללא ידיעת העולם. כלומר, העיר תוכננה לספק בתים למדענים, פועלים ואזרחים שהועברו למקום כדי לעזור לסובייטים לבנות פצצת אטום. פקידים סובייטים היו אלה שבחרו את התושבים בעיר, שלאחר מכן נאסר עליהם לעזוב או ליצור קשר עם העולם החיצון. למקומיים נאמר שהם "המגן הגרעיני והמושיעים של העולם", ושכולם מבחוץ הם ה"אויבים". רבים מתושבי העיר הוגדרו כנעדרים על ידי משפחותיהם כאשר נראה שכל זכר להם נמחק מעל פני האדמה.

בראשית דרכה, הסובייטים שמרו בסוד את העובדה שהחשיפה הקיצונית לקרינה משפיעה על בריאותם של תושבי העיר. כאשר הם החלו לחלות ולמות - הרשויות שמרו בחשאיות גם את שיעור התמותה. אולם, בית הקברות של העיר - על כל קורבנותיה הצעירים - מספר את הסיפור המטריד של העיר הזאת.

אוזרסק הייתה מוקפת בשערים עם שומרים וגדרות תיל ולא הופיעה במפות. גם זהות תושביה נמחקה ממפקד האוכלוסין הסובייטי כדי לשמור על סודם. בגלל זה מעט מאודש ידעו שהעיר הסגורה עברה את אחד האסונות הגרעינים הגדולים ביותר בתולדות העולם. "אסון קישטים" אירע באתר לעיבוד דלק גרעיני וייצור פלוטוניום לנשק גרעיני. זהו האסון הרדיואקטיבי היחיד המסווג כרמה 6 בסולם הבינלאומי לאירוע אטומי ורדיולוגי (INES), כאשר אסון צ'רנוביל מדורג כרמה 7. האסון פיזר חלקיקים רדיואקטיביים ברמת 200 מיליון קירי על פני יותר מ-52,000 קמ"ר, שבהם חיו לפחות כ-270,000 איש. הנתון המדהים הזה שווה ערך לארבעה צ'רנובילים. קרינה שטפה את העיר כאשר מערכת קירור התפוצצה במאיאק בכוח של 100 טון דינמיט. אחד האגמים הסמוכים היה כל כך מזוהם בפלוטוניום עד שהמקומיים שינו את שמו ל"אגם המוות" או "אגם פלוטוניום".

את התקרית הקשה ניסו לטאטא מתחת לשטיח במשך שנים. בגלל הסודיות שאפפה את האירוע, האוכלוסייה באזורים שנפגעו לא קיבלה מידע מיידי על התאונה. שבוע לאחר מכן, ב-6 באוקטובר 1957, החל מבצע לפינוי 10,000 איש מ-22 כפרים מהאזור הפגוע, עדיין ללא הסבר על הסיבות לפינוי, אך חלפו כמעט שנתיים עד שהפינוי התרחש גם באתרים אחרים. לפחות 200 אנשים נהרגו כתוצאה של חשיפה לקרינה, אך המספר האמיתי של מקרי המוות נותר לא ידוע עד היום, כמו גם מספר האנשים שנפגעו מהקרינה.

כיום האזור נמצא תחת פיקוח הדוק ולמרה ההפתעה, אנשים רבים עדיין חיים בו. לתושב העיר, ואקיל באטרשין, יש בלוטות לימפה נפוחות בצורה מאסיבית, שנגרמו על ידי מחלה הקשורה - ככל הנראה - לקרינה בעיר. בראיון איתו שפורסם בחודש שעבר ב-X (לשעבר טוויטר), ואקיל מתקשה לדבר, כשהצוואר שלו נפוח עד כאב מבלוטות הלימפה שגדלו בשלוש מגודלן הרגיל. האבחנה המדויקת של מצבו נותרה ספוגה במסתורין מכיוון שרופאים אומרים שזה עשוי להיות בעייתי לאבחן את מצבו של אדם הנתון להשפעות קרינה קבועות, אבל כשנשאל אם יש לו ספק שהתסמינים שלו קשורים לרדיואקטיביות באזור, הוא השיב: "ובכן, כשגרתי בכפר הולדתי, לא היה לי כלום. הכל היה נהדר. כשהגעתי לכאן, הכל התחיל".

עוד בנושא:
מחקר מצא: זאבים מוטנטים בצ'רנוביל פיתחו עמידות לסרטן

"חייזרים ריחפו מעל צ'רנוביל ושאבו את הקרינה המסוכנת"

תושב אחר, גילני דמבייב, חולה במספר מחלות שלדעת הרופאים קשורות לחשיפה לאורך כל החיים לרמות קרינה מוגזמות. יש לו ולמשפחתו כרטיסים שהונפקו על ידי הממשלה המזהים אותם כתושבי טריטוריה נגועה בקרינה. לדבריו, "לפעמים הם היו מציבים שלטים שמזהירים אותנו לא לשחות בנהר, אבל הם אף פעם לא הסבירו מדוע. אחרי העבודה היינו הולכים לשחות בנהר. גם הילדים היו עושים זאת".

למרות שהסוד כעת גלוי ואוזיורסק דומה יותר ל"עיירה אמריקאית פרברית משנות החמישים" לפי ה"גרדיאן", התושבים יודעים שהמים שלהם מזוהמים, שילדיהם עלולים להימצא חולים ושהיבול שלהם מורעל (פירות וירקות צריכים להיבדק כדי לראות עד כמה הם רדיואקטיביים לפני שהם נמכרים). אומרים שחצי מיליון בני אדם באוזרסק וסביבתה נחשפו לקרינה שגדולה פי 5 מהאזורים באוקראינה שנפגעו מאסון הגרעין בצ'רנוביל. רובם סירבו לעזוב, כי בזמן שהאוכלוסייה הסובייטית סבלה מרעב וחיה בעוני קיצוני תחת המשטר הקומוניסטי, העיר נחשבה לגן עדן שכן הרשויות העניקו להם דירות פרטיות, שפע של אוכל, בתי ספר טובים, שירותי בריאות ושפע של פעילויות בידור ותרבות. לא היה חסר להם דבר ולכן הם מעולם לא חשבו על האפשרות לעזוב.

אפילו היום, התושבים בוחרים שלא לעזוב את העיר. ה"גרדיאן" דיווח כי "זה נחשב יוקרתי לגור באוזרסק". התושבים מתארים אותה כעיירה של "אינטלקטואלים", שבה הם רגילים לקבל את "המיטב מכל דבר בחינם". אחת שחיה בצל הגרעיני של מאיאק והשלימה עם גורלה אמרה: "אני כבר לא מצפה לשום דבר. אם נהיה חולים, נהיה חולים".

העיר אולי נראית כמו כל עיר אחרת על פני השטח - עם בניינים, חנויות, בתי ספר ומסעדות - אבל נראה שהעיר הרוסית מתקיימת לה ביקום מקביל. תושבי אוזרסק זקוקים לאשרות מיוחדות כדי לעזוב את המקום, זרים אינם מורשים להיכנס, וגדרות תיל מקיפות את הגבולות. על אף שכמעט כל המידע חשוף כעת, התושבים עדיין חיים בצילו של המפעל הגרעיני מאיאק, שבו מאוחסנים כמעט כל חומרי המילואים הגרעיניים של רוסיה לכורים ולנשק שלה. לרוסיה יש את הארסנל הגרעיני הגדול בעולם, עם כמות מוערכת של 6,490 ראשי נפץ בסך הכל - מעט יותר מארה"ב. תחת הפקודות של פוטין, הם ממשיכים לשאוף להחזיק ולייצר נשק חזק יותר ויותר - על אף הסכמי בקרת נשק רעועים עם וושינגטון.

יוצרת הסרטים סמירה גוטשל כתבה ב"גרדיאן" ב-2016 על העיר כשהיא הפיקה עליה סרט תיעודי, "עיר 40". לדבריה, על פי ההערכות כ-500,000 אנשים המתגוררים בעיר ובאזורים הסמוכים לה נחשפו לקרינה. היא תיארה אותה כעיירה אמריקאית "מושלמת מדי" משנות ה-50, וקבעה שהאנשים שחיים שם יודעים את האמת האפלה ועדיין בוחרים לחיות שם. היא כתבה שהרוב "לא רוצה לעזוב" מכיוון שאנשים מאמינים שהם "הנבחרים" של רוסיה ומתגאים במעמדם המיוחד. גוטשל הסבירה שהלך הרוח הזה הועבר להם מהדור הראשון שחי בעיר. אלו שגרים באוזרסק רואים בגדרות אמצעי שמרחיק זרים, במקום כזה שנועד לשמור עליהם בפנים. עיתונאי מקומי אחד אמר ליוצרת הסרט שלמרות שהם יודעים שהחיים בעיר "הורגים אותם לאט לאט" - הם רק רוצים שיניחו להם לנפשם.