אלפי ישראלים הפכו את קפריסין לביתם החדש - רחוק-קרוב מן המולדת, ומתחילת המלחמה ביתר שאת, כשאלפים נוספים נמלטו אליה ומצאו בה מקלט ומזור למצוקה. עוד יותר פוקדים את חופיה מדי שנה בחודשי הקיץ, לחופשת בטן-גב במטרה לשטוף את דאגותיהם, משוחים בקרם הגנה. למה אנחנו כל כך מתים על המקום הזה?
בתום 40 דקות באוויר כבר נחתי במדינת האי והתחלתי לקבל תשובות. הוזמנתי לסקר שני בתי מלון לחופי העיר פאפוס. הדרך לשם, משדה התעופה שבלרנקה, ארכה שעה וחצי (יותר מהטיסה עצמה, אבל אל דאגה - יש קו ישיר מנתב"ג לפאפוס, במרחק דקות ספורות בלבד מלב העיר), חצתה, מחד, עמקים וגבהות מדורגות (דהיינו - טרסות), ומאידך - מישורים של שדות מוריקים, כשברקע משתרע חוף הים התיכון. מעת לעת, את הנוף הסתירו גלים של סלעי כורכר משני הצדדים - שהדרך בה נסענו נחצבה לתוכם.
הדהירה בנופים הללו הזכירה לי, יותר מכל, ערבוב מוצלח של נסיעה לחיפה בכביש החוף מחד, וטיול לירושלים מאידך. גם היישובים שחצצו את הנוף למקטעים וכיערו אותו הקנו תחושה של בית והזכירו, קצת כמו כאן, יישובים שנבנו בין לילה, יש מאין. הבנייה הזו, בדיוק כמו בישראל, מוסיפה שכבה של מחשבה-לאחר-מעשה, של "עשינו כי היה צריך", שניטעת על אדמה שהמורשת העשירה שלה הולכת לאחור עד לימים פרה-היסטוריים (תכף על כך בהמשך).
כך, ככל שנמשכה הנסיעה, נחה עליי שלווה. בניגוד למקומות רבים בעולם - שעם הסקרנות והפליאה באה תחושה של דריכות ומוכנות מהבלתי-ידוע, כאן כל היד הייתה מוכרת, גם אם הקלפים עורבבו קצת אחרת. כך, המחשבה שלי התפנתה להתבוננות לאנשים שנוסעים ברכבים שלהם, ולתהיות: לאן הם נוסעים? באילו עיסוקים יכלו את זמנם בשעות הקרובות? מה הבית שמחכה להם בקצהו השני של היום? גם הבחנתי בסלע שבצבץ מפני הים, ובו על פי המיתולוגיה היוונית הגיחה אלת האהבה אפרודיטה לעולם.
פאפוס בירכה את פנינו
כאמור, לאחר שעה וחצי הגענו, והעיר פאפוס בירכה את פנינו - עם עוד מאותה בנייה כעורה. בפאתי העיר - חניונים, בתי חולים ומשרדים, ובינם לבין רצועת החוף התיירותית והיפה, חוצצות שכונות המגורים. מלבד המלונות, הם מעוצבים משהו-משהו ומוכנים לחבק את התיירים שכבר פוקדים אותם, ואלו שצפויים לנחול פנימה בעונת התיירות החמה שבפתח.
התארחתי במלון "אנאבל", שאליו צמוד המלון-התאום "אלמירה". שניהם, אם זיכרוני מיטיב איתי, מהראשונים לקבל דירוג 5 כוכבים בקפריסין, ושניהם שייכים לאותם בעלים. על כן - המתקנים והשירותים הרבים שמוצעים בהם פתוחים לאורחי שני המלונות, בהם, בריכות השחייה, הספא והמסעדות.
את פניי קיבלה מבואה רחבת ידיים, מחופה כולה בחום של עץ מהגוני ומקושטת בספות, פסנתר כנף, ונברשת ענקית שתלויה מעל. במלון השני - בו התארחו כתבים אחרים במשלחת התיירותית שאליה צורפתי - האווירה קצת יותר קלילה ופשוטה, והתחברתי אליה מעט יותר.
אוכל אקספרס
קיבלתי חדר דו-קומתי ורחב ידיים, שכל אחת ממרפסותיו פונה באופן חזיתי לים התיכון. בקומה הראשונה - סלון ומרפסת. מעל - חדר שינה, מרפסת נוספת, חדר ארונות, חדר רחצה רחב ידיים, שכלל מקלחת ואמבטיה, ושירותים. בקיצור: אין תלונות. נכון, לא כל החדרים כל כך גדולים ומרווחים, אבל, ממה שבדקתי, כולם זוכים לטעימה מהים, וכולם, ממה שהצצתי, נעימים למראה.
הרהיטים שעיטרו את החדר, היו בצבע ירוק-טורקיז, חום ולבן. כמו המבואה, התחושה הייתי מעט ניינטיזית, בקטע חינני שהולם את הנוף הכחלחל. מי שמחפש לוק יותר מעודכן ואלגנטי יוכל למצוא אותו במלון הצמוד, שגווניו, שבין הכחול ללבן לאפור, מקנים לו מראה יותר אלגנטי ומודרני.
חשוב לעמוד על האמת, ולהודות בלב שהשהייה לבד בשתי קומות, הרגישה דקדנטית מדי - פעמים רבות מדי הוטרחתי לעלות גרם מדרגות מתפתל, או שמחשבות על בגד סורר ששכחתי בסלון נקפו את מחשבותיי. אלה היו המטרדים הכי הגדולים שלי בטיול הזה. בכל מקרה, החדר, והמלון ככלל, על הבריכות, הספא, המסעדות ויתר החללים המשותפים - הרגישו נקיים, זמינים, נעימים, חדשים ותקינים. זה לא עניין של מה בכך, והפכו את השהייה לרגועה במיוחד.
ואז, בגב זקוף - יצאתי לסיור בטיילת. גם כאן אין הפתעות, מקטע בטון רחב שמאכלס זרם תיירים, מצדו האחד הים, ומהיבשה חוסמות אותו שדרת מסעדות לתיירים וחנויות מזכרות. שום דבר אינו אפילו מתיימר, כביכול, להיות אותנטי: "שווארמה אקספרס", "פיצה אקספרס" ודומיהן. ומלבד האנגלית הבריטית ששלטה ביד רמה - גם משפתותיהם של בליל התיירים שהתהלך לאורך הטיילת, עלה בליל שפות בלתי מוכרות שהתלכדו לכדי לשון תיירותית מגדל-בבלית אחת. בהיעדר שפה ברורה באוזן, מגיע עימו שחרור מסויים, הדאגות מושלות ממך - ומאפשרות לעצמך להתכנס לזון פנימי אחר.
המים בקפריסין, כמו השמיים, בגוון לבנטיני שהיה לי זר והכרתי רק מתמונות בספרים, קצת יותר כחול, קצת יותר עמוק - אבל בהיר ונעים בדיוק כמו בתל אביב. אבל הטבילה בהם הייתה לי לאכזבה. החופים באזור בו ביליתי רזים מדי, והמים מלוחים. כמו כן, באמצע מקצה השחייה לפתע נזכרתי שאני במדינה זרה, לבדי, שוחה ללא שירותי הצלה (בחוף של המלון יש שירותי הצלה, עם זאת החלטתי להרחיק לכת) - ונתקפתי חרדה מזרם שיסחף אותי עד לב ים או גרוע מכך עד לאדמתה של טורקיה העוינת. עקב כך התחלתי לשחות קדימה ואחורה, במרחקים קצרים, מוודא תמיד שאוכל לחזור לחוף מבטחים, כמו דג שאיבד את הזרם.
סרט בקולנוע המקומי
הגיעה העת לארוחת הערב. לאורך הטיול סעדנו במסעדות המלון כיד המלך, באדיבותם של בעלי המלון הפרו-הישראליים שדאגו באמת להכל. לכל אחת שמות שונים, כדוגמת "יוראנוס" ו"מדיטרנאו" וכולן מתיימרות לייצג את המטבח היווני-בואכה-קפריסאי ברמות שונות, מהטברנה לגורמה. האוכל היה נדיב והיין שימח לבב אנוש.
לאחר ארוחת הערב הראשונה, בחרתי לצאת לבדי לצפות בסרט בקולנוע המקומי, שמשוכן בפאתי האזור התיירותי. יצאתי ללא מפה, והחושך, בעיר שכמעט ואינה מרושתת על ידי תאורת רחוב, היה מעט מרתיע, אבל לאחר שהאישונים התרחבו מעט - הוא התגלה כיתרון. פתאום, טקסטורות שנגלו אליי במהלך הדרך בחסות מאורות קטנים ומופרדים בעומק החשיכה - קסמו ולחשו סודות ושברירי סיפורים.
היתרון הגדול של הדופלקס
בדרך חזור נגמרה לי הסוללה בטלפון, ונאלצתי לסמוך על עצמי בניווט הדרך החזרה. בדרך, נקלעתי גם לאזור המסיבות הרועש והניאוני שמאוכלס בעיקר בבני תיירים מרוגשים. חזרתי ונחתתי על המיטה. זהו, אמרתי לעצמי, 12 שעות לאחר שהגעתי לפאפוס, קפריסין - אני אישית רוויתי.
בבוקר למחרת, הקצתי משנתי בקומתו השנייה של החדר בו שוכנתי - נלחצתי לגלות שבגד הים, אותו תליתי ברוב טיפשות על מעקה המרפסת, נעלם. הוא התנדף ברוח ונפל לשכנים מלמטה. הבהלתי את עצמי למרפסת ואכן, כשחזיתי במכנסיים השחורים הקצרים שרועים על המרפסת מלמטה, לקחו לי כמה שניות להיזכר - שגם הקומה ההיא, היא למעשה החדר שלי. זה היה היתרון הגדול של הדופלקס.
זמן קצר מכן, יצאנו לסיור בעיר העתיקה. גם היא, בניגוד גמור להבטחות ממדריכת הטיולים המקומית שהבטיחה כי זה "הלב האורבני של הקהילה העירונית. היא גם סיפרה לנו על מעלליה המקצועיים עם אושיות טלוויזיוניות ישראליות כמו ישראל אהרוני ונדב בורנשטיין, שהגיעו לצלם בעיר תוכניות טיולים, וגם על ראש העיר של פאפוס, ששולט על העיר ביד רמה כמעט עשור ברציפות.
היא התמוגגה איך הוא מנקה את המוסדות העירוניים משחיתות (כולם מושחתים כמובן - חוץ ממנו), איך הוא פשוטו כמשמעו בונה מחדש את העיר והופך אותה לאבן שואבת לתיירות חוץ, ואיך - במסגרת המאמצים הללו, מתגלים מבנים ארכיאולוגיים מתחת למבנים ודרכים שנסללו בעיר. כך, ניתן למצוא בליבו של כביש מרכזי למצוא "כיכר" שנפערת וחושפת קבר עתיק.
גם האנשים שפגשתי, התיירים, התושבים, עובדי המלון - אנשים שנראו במיטבם, נקיים, לבושים ב"מדים" שהמקום זימן להם, בין אם בגדי עבודה, או סתם בגדי ים, ומתחתם נפערו "בורות ארכיאולוגיים" שכאלו.
ואגב היסטוריה נשכחת, בין האי הזה למדינה הקטנה שלנו כמה דמיונות: שתי מדינות שנשלטו בידי אימפריות אזוריות זרות, עד שבסוף המאה ה-19 התגלגלו לידי העות'מאנים, ולבסוף - המנדט הבריטי. את עצמאותה קיבלה קפריסין מהבריטים רק ב-1960, וכמעט מאז - מתחולל בה קרב גיאו-לאומי, שמשסע את האי לשני חצאים, בין היוונים בדרום-מערב, והטורקים בצפון-מזרח.
יודעים לשמר, הקפריסאים האלה
ביקור באתר העתיקות שנמצא בקצה הטיילת, במרחק הליכה מהמלון, היה החלק היפה והמשמעותי בטיול. מדובר באחד מכמה אתרי מורשת של אונסק"ו בעיר, שכולל שרידים היסטוריים מהעת העתיקה ועד ימי המנדט הבריטי. אונסק"ו אמנם שלוחה של האו"ם, ואפשר לצחוק עד מחר שהם שונאים אותנו ואנטישמים - אבל דבר אחד אפשר ללמוד מהם, וזה לשמר אתרים היסטוריים.
זה היה מרחב יפהפה, שמור, נקי. ללא שאריות ביסלי שהשאירו נערים בטיול השנתי, וללא חפירות מיותרות על מרד המכבים. את מקומם של אלו תפסו קבוצות תיירים קטנות ושקטות ופסיפסים של אלים יווניים, יצורים מיתולוגיים ומשתים מושחתים.
הרוח העדינה ורחשי הגלים עודדו אותי להוריד את האוזניות (לראשונה בטיול כשאני לבד), ולהאזין רק לטבע. השמיים התכולים, והים, היו מהממים, והעננים שעיטרו אותם היו בצורות נעימות וזרות - מתחילים עם מתאר ברור ולאט מאבדים את צורתם. רוח קרירה, לא קרה מדי, מלטפת לצד השמש שמתחבאת בין העננים ויוצאת החוצה וקורנת, בעדינות. האתר המישורי-יחסית הזה מאפשר לראות רחוק, כמעט את כל העיר, משעממת ככל שתהיה, נחה על מי מנוחות, תחושה שלעיתים כה חסרה פה. ובכך, אחרי כל הקובלנות והרטינות, הבנתי מה כל כך קוסם ויפה פה, במיוחד לנו. פסע מהמתחים, מהשאון ומהסכסוך, קפריסין מציעה תחושה חמימה שגם אם האדמה נשמטת לנו מתחת לרגליים, לפחות יש שמיים יפים לבהות בהם בפליאה. לחלופין, אזרח ישראלי שהיגר למקום טען שהיתרון העיקרי פה הוא הטבות מס.
הכותב היה אורח של מלון "אנאבל" בפאפוס