כל היופי הזה רק שלו: אני חייל בפסגת החרמון הסגור

כבר חמישה חודשים שאנחנו חיילים במילואים, חמישה חודשים שחיינו נעצרו. כבר הספקתי לשכוח מהי שיגרה, הספקתי לשכוח איך זה להרגיש אזרח נורמלי. השארנו מאחורינו הכל, את הקריירה, את הבת זוג והמשפחה. הבנו את גודל השעה אחרי הזוועות שעברנו ובאנו במטרה אחת להגן על המולדת, להגן על אזרחי מדינת ישראל.

החרמון: כך נראה אתר הסקי שמלא שלג, אבל סגור למבקרים
שלג בלי הפסקה: כך נראה החרמון שסגור לביקורים שלכם. צפו

רוב חיילי הגדוד הם לוחמי גולני, אותה חטיבה שחרפה את נפשה במלחמת יום הכיפורים כדי להחזיר לשליטתנו את "העיניים של המדינה" ולתלות בגאון את דגל ישראל ודגל החטיבה על המוצב הישראלי בחרמון. והנה אנחנו 50 שנה אחרי, כאשר מדינתנו הופתעה בשנית, מוצאים את עצמנו מגנים על אותו מוצב לבל יכבש בשנית.

אנחנו נמצאים בנקודה הגבוהה ביותר במדינה, פסגה מושלגת בעלת נוף פסטורלי ושליו. פתיתי השלג נערמים באיטיות, יוצרים שכבה לבנה יפהפייה שזוהרת בלילות, ובימים יוצרת את השקיעות הכי יפות בעולם, הנוף הלבן הזה יכול לתעתע. השנה מעליות הסקי נטושות והדי הפיצוצים מזכירים לנו שכעת החרמון הוא שטח צבאי סגור. בכל רגע נתון הקערה יכולה להתהפך על פיה, אנחנו לא פה בחופשה אנחנו פה בתפקיד.

החורף מביא איתו התמודדיות שאין בשום גזרה אחרת, הערפל, הקור וסופות השלגים מהווים לנו אתגר. אך מזג האוויר לא מונע מאיתנו להוציא משימות, אנחנו ממשיכים גם בתנאי מזג האוויר הקשים ביותר לעקוב אחרי כל תזוזה של האויב. מבצעים מארבים, פטרולים ואינסופר תרגילים המתרחישים לחימה, אותנו כבר לא יפתיעו. אנחנו לא מפחדים מהאויב אבל גם לא מזלזלים בו.

בכל יום אנחנו נזכרים בחטופינו שם בעזה ובצורך המידי להחזיר אותם. בכל משימה אנחנו יודעים שזה גם בשבילם ואף אחד לא שוכח אותם אף לא לרגע קטן. עד שכל החטופים יחזרו וכל התושבים המפונים מהדרום ומהצפון יוכלו לחזור לבתיהם ללא חשש. הדברים הללו מאחדים את כולנו לא משנה מהי דעתנו הפוליטית ומאיפה אנחנו מגיעים, הקיבוצניק, המושבניק והבחור העירוני מהמרכז ומהפריפריות נלחמים כתף אל כתף.

לאחרונה אני רואה את הקרע בעם שלנו נפתח מחדש, שוב מדמם. הדברים לא חייבים להיות ככה, לא חייבים להיפתר בכוח. המלחמה הזו יכולה להיות נקודת מפנה במדינתנו הקטנה, כאשר נבין שאנחנו לא האויבים האחד של השני, יש לנו מספיק אויבים מבחוץ. אנחנו צריכים לדבר כדי באמת לרצות להגיע להסכמות ולהכיר בבעיות של האחר.

בנוסף, יש פה הזדמנות גדולה של כלל האזרחים במדינה להבין את גודל השעה ולהצטרף תחת המעמסה הגדולה מתחת לאלונקה, שהופכת ונהיית כבדה במיוחד אחרי המלחמה הזו.