במהלך השנים דיווחו אנשים שצעדו בחופי מפרץ חיפה, כי הבחינו בשברי רעפים או בחלקי קורות עץ שנשטפו אל החוף. צילומים שנעשו בימים האחרונים מתחת לפני הים חושפים את מקורם של אותם ממצאים, שמספרים בעצם את סיפורה של ספינת מפרש שנשאה מטען של אלפי רעפי מרסיי, אריחי טרה קוטה ושקי מלט או סיד, ושקעה מול חופי חיפה לפני כ-130 שנים.
את שרידי ספינת המפרש גילה בעבר הארכיאולוג הימי פרופ' אהוד גלילי. אחרי שהדריך את הצלם התת-מימי אמיר ויצמן, מנכ"ל חברת AquaZoom, צלל לשם ויצמן ובעזרת ציוד תאורה מיוחד שהתגבר על עכירות המים, תיעד את הממצאים ששולחים לנו דרישת שלום מהעבר.
"רעפי מרסיי" - מותג בעל שם עולמי
הממצאים שאיתר גלילי הם שרידיה של ספינת מפרש באורך 50 מטר. לדברי גלילי "ספינת מפרש זו היא הגדולה מסוגה שהתגלתה בחופי ישראל". לדבריו, "ציורים מהמאה ה-19 מלמדים על מאפייני כלי השיט ששייטו בים התיכון בתקופה זו, בהם ספינות גדולות עם מספר תרנים ומפרשים מיובאים".
המשלוח היוקרתי מצרפת, ששקע למצולות מול חופי ארץ ישראל מספר את סיפור כניסת מוצר הבנייה האירופי לארץ המזרח-תיכונית. הרעף המוכר בשמו כ"רעף מרסיי" הומצא לפני כ-200 שנים בצרפת. מדובר בשכלול של מוצר קדום והפיכתו למוצר מודרני על ידי הוספת שוליים משתלבים. אבל לא רק שכלול המוצר הביא לפופולריות שלו; גם תהליכי תיעוש ומיכון ופיתוח מואץ של נתיבי תחבורה לעיר מרסיי, יחד עם גילוי מרבצי חרסית גדולים - הביאו לכך שהרעף החדש שיוצר במרסיי, יזכה לביקוש גבוה. בעיר פעלו מספר מפעלים לייצור רעפים, וכל מפעל הטביע על תוצרתו את סימן הזיהוי שלו. המפעלים שיווקו את תוצרתם ברחבי העולם והמושג "רעפי מרסיי" הפכה למותג בעל שם עולמי.
לארץ ישראל החלו הרעפים האלו להגיע בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19. הביקוש לרעפים אלו זינק בעקבות שני חורפים סוערים במיוחד בשנות ה-70 של אותה מאה. באפריל 1874 בעיתון "המגיד" סופר על חורף קשה שהרס בתים עד היסוד ושיבש את דרכי הגישה לירושלים שהפכה נצורה. שלג וברד ירדו בכמויות גדולות והקור היה כה קשה בשעה ש"להרטיבות חובר הקור הנורא אשר עקבותיו לא נודעו בארץ הקודש". העיתון ציין כי "גם הזקנים היותר מופלגים לא זוכרים חורף כזה".
גם החורף של פברואר 1878 לא היטיב עם תושבי ירושלים; כמויות אדירות של שלג וגשם גרמו לנזקים כבדים וגם גרמו לאבידות בנפש. דיווחים שהגיעו מארץ ישראל לורשה ושפורסמו בעיתון "הצפירה" סיפרו ש"הגשם לא חדל וירבה לפרוע פרעות בעירנו". בנוסף לגשם, "שלג וברד לרוב נערמו בחוצות העיר ורוב הבתים החלו לדלוף פנימה". עוד דיווח יעקב גאלדמן, כי התושבים נאלצו לטפס על גגות הבתים כדי לפנות את השלג ו"מקרה מוזר ואיום קרה לאחד מאחינו הספרדים; בעלותו הגגה לא ידע להיזהר ויחזק בידיו באחד העצים אשר כגסוס גוסס מזוקן, ובהאחזו בו נפל ארצה ויבקע בטנו ומת". גם בחברון המצב היה נואש; "נאקת היושבים בבתים התחתים עלתה עד השמים", אבל מי השטפונות מנעו הגשת עזרה לטובעים. "ברחובות לא נראתה כל נפש חיה והדומיה שם שלטת, ורק משק המים וצוחת הנשטפים הפריעו את הדומיה", תאר גאלדמן את התמונות הקשות.
עיתונאי שביקר בארץ ב-1894: "רוב גגי הבתים מכוסים רעפים כמנהג חו"ל"
רישומיהם של פגעי מזג האוויר הקשים הביאו את המתיישבים הטמפלרים לאמץ את שיטת בניית הגגות שהכירו מאירופה, והם החלו לבנות על בתיהם גגות משופעים עם רעפים שעליהם השלג לא יכול להיערם ולמוטט אותם. בעיקר בלטו אותם גגות על מבנים ציבוריים, בהם מבני דת וחינוך. גם בכפרי הצ'רקסים שהגיעו באותה תקופה לארץ ישראל, בנו התושבים את גגות בתיהם כפי שבנו במולדתם שבקווקז. עד היום אפשר לראות גגות עם רעפי מרסיי בכפר כמא ובריחניה, שני הישובים הצ'רקסים בישראל.
כתב של עיתון "הצפירה" שביקר בארץ ישראל ב-1894 תיאר בזלזול את הגגות השטוחים שבונים תושבי הארץ: "ויהיו הבתים בעיני כגוויה אשר הוסר ראשה מעליה או כגולם אשר לא נגמרה עליו מלאכתו". כשהגיע לירושלים התרשם כי יושביה החלו לאמץ את גגות הרעפים, דבר אשר מנע ממנו בחג סוכות לבנות סוכה כפי שנדרש בספר ירמיהו: "ויבנו סוכות איש על גגו". הוא ציין ש"רוב גגי הבתים מכוסים רעפים כמנהג חו"ל".
גגות הרעפים החלו להתפשט גם לישובים כפריים רחוקים. לדוגמא, עיתון "הצפירה", מדווח ב-1899 על כך ש"הקולוניה (המושבה, א.א.) משמר-הירדן לבשה צורה חדשה, בבתיה הגדולים המכוסים רעפים ובנויים לתלפיות וחצריהם הגדולות ורחבות אשר בתוכן בנויה רפת גדולה מכוסה גם היא ברעפים אדומים הנעשים במרסליה (מרסיי, א.א.)". בעיתון "חבצלת" משנת 1896 לעגו למהירות שבה אימצו את גגות הרעפים, וכתבו כי "הכל מתפלאים על הפקידות והמהנדסים שלה, על רוב אהבתם אך לחקות מעשה האייראפים, ועושים דווקא גגות רעפים מפני שהם אדומים ומראה אייראפא להם". באותה כתבה אף מצויין כי קורות העץ והרעפים יקרים ושאותם גגות אף חשופים יותר למקרי שריפות. המאמר נכתב אחרי שריפה ביקב בזכרון יעקב, ונטען בו כי "מיום שנתרבו הגגות של עץ המכוסים ברעפים, נתרבו השרפות והדליקות בארצינו שמעולם היינו בטוחים מהם."
הרעפים של שנלר
מחירם הגבוה של רעפי מרסיי הביא יזמים מקומיים להתחיל לייצר רעפים גם בארץ ישראל. במתחם "בית היתומים הסורי", שהקים המיסיונר לודוויג שנלר, הוקם מפעל רעפים שהיווה תחרות לייבוא היקר. בפרסומת משנת 1914 מתגאה "בית החרושת לרעפים של של בית היתומים הסורי שנעללער" כי התוצרת שלהם זולה יותר וכי הרעפים שלהם "מצטינים בחזקם ובטיבם על אלו הבאים ממרסיליה". בפרסומת נטען שרבע מיליון רעפים מתוצרתם נמכרו כבר "והקונים שבעים רצון על הצד הטוב ביותר".
"הרגשתי שאני נוגע בהיסטוריה"
ויצמן, שצלל לספינת הרעפים, אמר שמראה מטען הרעפים שמוטל על הקרקעית היה מרגש. "הרגשתי שאני נוגע בהיסטוריה. בעבר למדתי היסטוריה של ארץ ישראל ובין השאר למדתי על הטמפלרים ועל הבתים שהם בנו פה, והנה אני רואה ונוגע במשלוח רעפים שהגיע ממרסיי כדי לבנות את אותם בתים. זה כמו לקפוץ לרגע לעבר".
הוא תיאר גם מסמרים שאורכם כ-30 סנטימרים שמצא במקום, גלגלות ושאר פריטים שהיו חלק ממבנה הספינה. הוא סיפר עוד כי שקי המלט או הסיד הלבן שהיו חלק ממטען הספינה הפכו למעין סלעים מלאכותיים, שעליהם התפתחו שוניות ולקהות ענקיות של דגים מסתובבות בהן.