אמנות רחוב, ציורי קיר וגרפיטי יש כיום בכל עיר שמכבדת את עצמה. בלגרד בירת סרביה, שנחשבת כבר מזמן לאחד מיעדי הבילויים וחיי הלילה התוססים באירופה, חושפת אמנות רחוב מרתקת שהיא שלה בלבד, ואפשר ללמוד ממנה לא מעט על העיר הזאת ותושביה.
"זה סיפור בארבעה מהלכים", אומרת לנו ליליאנה ראדושביץ, תושבת בלגרד, היסטוריונית של האמנות וחוקרת אמנות רחוב, "בינתיים...". הכל התחיל ב-2014 במועדון האוהדים של קבוצת הכדורגל פרטיזן בלגרד. לקבוצה של אוהדי המועדון, נגני מוזיקת פאנק, היה רעיון נהדר: לא כל אוהדי הכדורגל הם חוליגנים מפצחי ראשים, אמרו, ואנחנו רוצים להוכיח את זה. הקבוצה שקוראת לעצמה JNA (ראשי תיבות של Jugoslave National Army, על שם איצטדיון הבית של 'פרטיזן' שנבנה בזמנו על ידי הצבא היוגוסלבי), הזמינה ציירים מיומנים, שיציירו על קירות בתי העיר את דיוקנאותיהם של סופרים, משוררים, עיתונאים, במאים ושחקני קולנוע בולטים בסרביה, שהיו ידועים גם כאוהדים שרופים של 'פרטיזן'. בזה אחר זה צויירו על הקירות בעיר, רובם ברובע דורצ'ול, 40 דיוקנאות גדולים בשחור לבן, בסגנון פוטו-ריאליסטי, של אוהדים אהובים. היו שם המשורר והעיתונאי דושקו ראדוביץ', השחקן והמוסיקאי סרדאן טודורוביץ', השחקנית טניה בוסקוביץ', הסופר בראנה פטרוביץ' ועוד.
טראש רומנטי של קברנים
הפרוייקט זכה להצלחה עצומה. "כולם אהבו את הדיוקנאות האלה והמסר עבר חזק וברור", אמרה ליליאנה. "אוהד כדורגל לא חייב להיות ביריון. אפשר להיות אוהד כדורגל מושבע וגם להיות תרבותי וסובלני". בכל הציורים הופיעו האותיות GTR - ראשי תיבות של Grobarski Trash Romantizam.
גרוברס בסרבית פירושו "קברנים" - שהוא הכינוי של אוהדי 'פרטיזן' בשל מדי הקבוצה השחורים-לבנים של הקבוצה. "בחתימה הזאת - הקברנים עושים פה טראש רומנטי - הם חצו את הסף של אמנות עכשווית למשהו הרבה יותר גדול ומתוחכם", אמרה ליליאנה. פה ושם מצאו את דרכם אל ציורי הקיר גם פניהם של אישים, שאיכשהו היוו השראה לפנקיסטים של 'פרטיזן', כמו הסופר ג'ורג' אורוול, מוריסי, זמר הרגאיי אדי גרנט וסולן הקלאש ג'ו סטראמר.
בוקר אחד התעוררו תושבי בלגרד לתגלית מזעזעת. בלילה עברו שני אלמונים ווכיסו בצבע שחור את כל 40 הדיוקנאות. המעשה הבעיר את העיר. החשודים המיידים היו אוהדי קבוצת 'הכוכב האדום', יריבתה המרה של 'פרטיזן'. אך אוהדי 'הכוכב האדום (המכונים "הצוענים" בשל מדי הקבוצה האדומים-לבנים), הכחישו בתוקף. "הסופרים והאמנים האלה הם גם הגיבורים שלנו! למה שנשחית את הדיוקנאות שלהם?! מבחינתנו", אמרו, "איש לא יגע בציורי הקיר של 'פרטיזן'!".
גדלות רוח מפתיעה
נדמה היה שמלחמת עולם בפתח. אבל אוהדי 'פרטיזן', יוזמי הפרוייקט, גילו גדלות רוח מפתיעה. הם לא קראו לדם ברחובות ולא תבעו למצוא את המשחיתים ולהעניש אותם. "זה היה מאוד חריג", מספרת ליליאנה. "היה צפוי ששתי הקבוצות האלה יתנפלו זו על זו ויצאו לפחות למלחמת גרפיטי עקובה מצבע, אבל זה לא קרה". יוזמי הפרוייקט ב'פרטיזן' הכריזו - מה שהיה היה. אנחנו לא נעשה דבר וגם נשחזר את כל הציורים. נפתח חשבון בנק, המון אנשים תרמו כסף וכל הציורים שוחזרו. כולם היו מרוצים. התושבים, האוהדים וגם התקשורת. היא שיבחה והיללה את האיפוק של אוהדי שתי הקבוצות.
אבל זו היתה רק ההתחלה.
חלק אחר של מועדון 'פרטיזן', אוהדים בעלי אוריינטציה לאומנית קיצונית, ראו בציורי הקיר נוסחה מצויינת לקידום האג'נדה שלהם. על קירות הבתים החלו להופיע דיוקנאות באותו סגנון, של אנשים מפוקפקים שהיו לאומנים קיצוניים, ולא רק זה. "מרגע שהם ניכסו לעצמם קירות של בניינים איש לא העז למחוק אותם. היה ברור שמי שיגע בציורים שלהם, יסיים את היום בבית חולים ואולי גם יסיים את חייו. זו היתה תפנית רעה מאוד".
זוכרים את מוכרת הפרחים
הפרוייקט היפה עם המסר החברתי איבד את מגע הקסם שלו, והחל הפרק השלישי של הסאגה. אוהדי 'פרטיזן', ועכשיו גם אוהדי 'הכוכב האדום', החלו להזמין דיוקנאות של אוהדים שהלכו לעולמם. רוב המונצחים התגלו כטיפוסים שהיו ההיפך מאנשי רוח תרבותיים. חלקם גם נפרד מהעולם בנסיבות לא טבעיות בעליל. תושבי בלגרד זעמו - לטיפוסים האלה לא מגיע שינציחו אותם על הבתים שלנו. "העניינים יצאו מכלל שליטה, ואז הגיע הפרק הרביעי בסיפור", ליליאנה מחייכת, "והוא הפרק החביב עלי ביותר כמובן".
"תושבי שכונותיה של בלגרד, שלא היה להם שום קשר לפרוייקט הזה, אמרו לעצמם - 'אם זו הדרך להנציח אנשים שאתה אוהב - בואו נעשה את זה גם אנחנו'. הם הזמינו דיוקנאות של אנשי השכונה שהלכו לעולמם והטביעו חותם חיובי בשכונה. למשל מירה, מוכרת הפרחים האהובה בפינת רחוב Strahinjića Bana ברובע דורצ'ול. עשרות שנים היא עמדה שם עם דליי הפרחים שלה עד שמתה לפני חודשים אחדים". כיום מעטר דיוקנה את הפינה, צמוד לדיוקנו של אוהד פרטיזן, שחקן הקולנוע האהוב סלובודן אליגרודיץ' (שהופיע בסרטו של אמיר קוסטוריצה, "מסע העסקים של אבא").
"כך השתלטו התושבים המקומיים על פרוייקט ציורי הקיר ויצרו נרטיב חדש לגמרי", אומרת ליליאנה.
"כיום כבר לא ברור בכלל מי עשה מה. הכל מצוייר באותו סגנון פוטו-ריאליסטי ואם אתה לא אמן או שאין לך עין מיומנת לא תוכל לזהות מה זה מה". איך בכל זאת מבדילים בין ציורי הקיר של 'הטובים' לאלו של 'הרעים'?
"אם על הציור מופיעות החתימות GTR או JNA זהו ציור שיזמו אוהדי פרטיזן 'הטובים'. הציורים של אהובי השכונות מצויירים באותו סגנון פוטו-ריאליסטי אבל חלקם כבר צבעוני", היא מסכמת.
לפעמים דרבי הוא רק דרבי. לא בבלגרד.