סרט פולחן

להבת מדורה האירה את ליבו של הלילה ומרכז הכפר. תושבים נאספו וליוו במבטם את ההכנות של כהן הוודו לקראת הטקס. הכהן אחז בתרנגולת והקיז את דמה מעל בובת וודו עשויה מבד. הילדים לא הסירו מבט. הם נולדו וגדלו לתוך הטקס הזה. הכהן הניף את ידו והלמות תופים ביקעו את השקט. הוא אחז בבובה ומלמל פסוקי תפילה. כעת לקח שקיק עור קטן והוציא ממנו מחטים באורכים שונים. התופים פסקו באחת כאשר הוא נעץ אותן בבית החזה של בובת הוודו.

לא יאומן כי יתועד: הצצה לטקסים הכי מטורפים בישראל
מטוס נפגע מברק - אז כוהני וודו ביצעו בו טקס גירוש שדים
מבולבולים? גם אנחנו: הצצה לפסטיבל הפין של יפן

כך דמיינתי שיתנהלו הטקסים שבהם נשתתף במסע שלנו בעקבות פסטיבל הוודו ברפובליקת בֶּנִין (Bénin) שבמערב אפריקה. אולם גיליתי שהוודו רחוק ושונה מהטקס הזה, מכישוף או ממאגיה שחורה. הוודו, הוא בכלל סיפור אחר, אבל כדאי שנתחיל מההתחלה.

בתחילת ינואר, יצאנו אודי גורן, צלם הווידאו ואני לבנין בשליחות מסע אחר אונליין. היה זה מסע אל פסטיבל הוודו המסורתי במדינה, שם התהווה הוודו לפני כ-5,000 שנה. עד היום בנין והאיטי הן שתי המדינות היחידות בעולם בהן הוודו משמשת כדת רשמית במדינה.

אני מודה שלא שמעתי הרבה על בנין בעבר וכשעלה שמה מיד הצטרפה גם השאלה היכן היא ממוקמת בעולם? בנין היא מדינה קטנה במערב אפריקה, אי שם במרחב שבין האוקיינוס האטלנטי שמדרום לה, למדבר סהרה מצפון. אחת מ-30 המדינות העניות בעולם שתושביה מתפרנסים בפחות משני דולר ליום. פחות ממחצית מתושביה ומתוכם בעיקר הגברים, יודעים קרוא וכתוב.

הגענו לבנין, כמה ימים לפני הפסטיבל על מנת לחוות את ההכנות לקראתו. לשם כך יצאנו לשיט על הנהר השחור. נהר המתפתל בין כפרים נידחים. משיט הקאנו עצר בפיתולי הנהר ואנו חדרנו רגלית אל מעבי הג'ונגל על מנת להגיע לכפרים. בכניסה לכל כפר ניצב מקדש וודו מקומי.

בכל כפר אליו נכנסנו ניכר היה כי כל תושביו שותפים ועמלים סביב ההכנות לפסטיבל. כל כפר פיתח מומחיות משלו: כפר הכנת "התופים הקדושים" עליהם רשאים רק כוהני הוודו לתופף בטקסים. כפר "חצאיות הטוטו" מהקש עבור הריקודים. בכפר אחר הפיקו בתהליך מורכב וממושך, שמן מעצי הדקל. אל השמן הוסיפו אבקה צהובה מקמח תירס והכינו את ה-"ווה" (Veve), "משחה" חשובה לטקסי הטראנס של הוודו. אתייחס לתפקידה בהמשך.

באחד הכפרים אליהם הגענו, היו שקועים ילדים, נשים, גברים וקשישים, בהכנת "סוראבי", משקה חריף עבור ישויות הוודו. את הסוראבי לימדו אותנו לשתות בשלושה שלבים: לגימה ומיד יריקה. לגימה וגרגור המשקה בחלל הפה והקפצת המשקה הנותר כולו בבליעה אחת כפי שמקפיצים טקילה. אולם לפני שנתנו לנו לטעום ממנו, שפכו שלוש לגימות על הקרקע כדי לכבד תחילה את האבות הקדמונים.

מיהם האבות הקדמונים?
הוודו רואה את העולם כמורכב משני מרחבי קיום. ישנו עולם גלוי ועולם בלתי נראה והעולמות האלה שזורים זה בזה. המוות שייך לעולם הבלתי נראה והרוח של כל המתים ואבותינו עדיין איתנו. רוחות אלה יכולים לשמור עלינו ולהבטיח את התגשמות משאלותינו, אך אם הם לא מרוצים, הם יהיו מקור המחלות והקשיים שלנו.

יום ההכנות הקשוח ביותר שחווינו לקראת הפסטיבל, היה "יום ההקרבות הגדול". יום בו כוהני הוודו יצאו להקריב קורבנות לאלים במאות המקדשים ברחבי המדינה. על פי הוודו, על מנת לקרוא לישויות ולרוחות הוודו לטקסים יש להקריב את בעל החיים שאותה ישות אוהבת: תרנגולים, עיזים, חתולים, כלבים, עכברים, עופות דורסים, סוסים ולצידם כפי שנוכחנו גם בשוק הפטיש בווידה, גם בעלי חיים אקזוטיים הנמצאים בסכנת הכחדה.

על פי תפיסה זו, בטרם האדם יפנה עם הבקשות שלו לישות הוודו, עליו להיות תחילה בנתינה. זהו המסר של הוודו גם עבור תשתית היחסים שבין אדם לאדם. היה תחילה בנתינה, אחר כך תבקש לעצמך.

יום הפסטיבל הנכסף, היה ללא ספק היום החם ביותר בחיי. לא רק בגלל הטקסים והריקודים הלוהטים. הרגשתי כמו נר הנמס לשלולית שעווה ומאבד את צורתו. תחת שמש אפריקנית קופחת, נחשול הומה אדם התנקז לתהלוכה ברחוב הצר המרכזי של העיירה ווידה. נבלעתי לתוכה והצטערתי שלא ארזתי איתי שנורקל, כדי שיסייע לי להגביה אל מעל לשיירה ולנשום.

אלפי אנשים הוציאו מהארון באותו הבוקר את הבגד הכי חגיגי שלהם. זה שנשלף ממנו רק אחת לשנה. מלכי וודו, נשותיהם וילדיהם זהרו בתוך בדים נוצצים בזהב וכסף. שרביטי מלוכה בצורות שונות חובקו בזרועותיהם ו"מטריות" בד ענקיות מקושטות נישאו על ידי הפמלייה והצלו עליהם. ביום חג חשוב זה, רבות מישויות הוודו הוזמנו להשתתף. עשרות אלוהויות וישויות רוחניות, הוצגו בפסטיבל על ידי קהילות המקדשים. כל קהילה ייצגה את האל שלה באמצעות לבוש ופולחן ייחודי.

הפסטיבל מתקיים בחוף העבדים על שפת האוקיינוס האטלנטי. השנה לראשונה הם בנו מעין רחבה עם שטיח דשא סינתטי וכסאות פלסטיק סביבה, עבור הפסטיבל. הם היו גאים בזה ואנחנו, למען האמת, קצת התבאסנו. זה פגע ב"אותנטיות" שחיפשנו ושוב הפגיש אותי עם הקונפליקט המביך שבין הרצון המערבי שלי, לשמר את תרבויות העולם המסורתיות כפי שהן, אל מול הרצון שלהם להתפתח ולשדרג את איכות חייהם והנוחות החומרית. תמונה אחת בסט המצורף, מתמצתת לתוכה את הפער הזה. התמונה בה צילמתי את אחד ממלכי הוודו, חובש כתר עשוי מקוצים של דורבן וצדפים וגומע בשקיקה קוקה קולה.

עבורנו הפסטיבל האמיתי התחיל דווקא ברגע שהפסטיבל הרשמי שלהם ניגמר. שם, בשעות אחר הצוהריים המאוחרות אל תוך הלילה, פגשנו בווידה את החגיגות הסוחפות - בדיוק כמו שאנחנו אוהבים - על אדמת חמרה מאובקת, בין בתים, סמטאות וחצרות מקדשים.

הלמות תופים קראו לתושבים ולרוחות הוודו להיאסף אל טקסי הטראנס. המשתתפים בטקסים, שוטטו ברחבה עד לרגע בו כל אחד מהם בזמנו הוא, נאחז לפתע על ידי האלוהות. רגעים אלו, אופיינו ברעידות, גלגול עיניים וקולות. מהרגע שחדרה לתוכם הישות האלוהית, הם סומנו באמצעות אבקה לבנה או צהובה (בטקס לאלוהות הקוקו). הצבע סימל את "העובדה" שהם כבר לא אותם אנשים שרקדו ברחבה עד לאותו הרגע. בגדי היומיום שלהם נפשטו מהם ותחת זאת עטפו אותם בחצאיות "טוטו" מקש. משלב זה בטקס, זו היתה האלוהות שמשתמשת בגופם כאובייקט בשרותה. אלו גם הרגעים בהם הם עשו דברים פרועים או מסוכנים. על מנת לשמר את האלוהות בתוכם, הם המשיכו למרוח על עצמם אבקה צבעונית לאורך הטקס כולו. לקראת סיום הטקס, כאשר הם הוטלו לפתע על הרצפה ופרכסו, רצו אליהם המסייעים, שטפו מהם את האבקה, טיהרו את רוחם באמצעות ענפים ועלים ועזרו להם לסיים את המסע הרוחני ולחזור לעצמם.

באנו לצפות בטקסים, לצלם ולכתוב כתבה, אך במהרה גילינו שאנחנו נשאבים עמוק לתוך נבכי הטקסים וחווים אותם יחד עם התושבים באמצעות כל החושים שלנו. היינו הכי קרוב שאפשר. אולי קרובים מדי. רסיסי שפריץ של שמן דקלים וסוראבי חריף הותזו מהפה של הכוהנים ועברו דרכינו. תרנגולים ועיזים נשחטו אל מול עינינו וכדי להביע משאלה כמוסה איתה הגעתי מישראל, נאלצתי ללטף ביד שמאל נחשי פיתון ענקיים ולכרוך עם אחדים מהם את צווארי.

נחשי הפיתון יוצאים ממקדש הוודו שבמרכז העיר ווידה, זוחלים חופשי ברחובות ושבים ללון במקדש. התושבים מלטפים אותם, מביעים משאלות ומאמינים כי נחש הפיתון הוא אל קדמון עתיק שהגן על האנשים בעתות מלחמה ועל שדות החקלאים.

בטקס המוקדש לאב הקדמון אגונגון, הדמות שייצגה אותו במרכז רחבת הכפר, התקרבה לעתים אל הקהל המקומי שעמד מסביב. בתגובה האנשים נבהלו, ברחו או שהחלו לקרוא משפטי הגנה כנגדה. התקשיתי להבין מדוע הם כל כך פוחדים מהדמות הזו. אך אז קרה משהו מפתיע שגרם לי להבין היטב את חרדת הקהל. ממש נצרבה בי ההבנה... דמות האב הקדמון אגונגון, המם אותי כאשר הצליף בי לפתע באמצעות שוט מענף עץ ארוך ודק. ההצלפה צרבה והפילה אותי לכאוס עם ועל כל בנות הכפר שהצטופפו איתי. לקח לי זמן להבין מתוך ערמת איברי הגוף, אילו מהם שייכים לי.

בטקס אחר לישות הקוקו, אחד המשתתפים נכנס לדיבוק ותפס לי את היד. הוא התעקש לברך אותי ולאחל שיתגשמו משאלותי על ידי כך שחתך את עצמו באובססיביות כפייתית עם סכין מאונקל. הדם שלו הוקז מהזרועות, מבית החזה ומהלחיים ולא הצלחתי להשתחרר מהאחיזה שלו.

לצד רגעים מורכבים אלו, חוויתי שם גם רגעים רומנטיים, כאשר בסיומו של טקס הקוקו, ניגש אלי כהן הוודו הראשי של הכפר. בצורה ישירה ונועזת הוא פשוט הציע שנתחתן. כשניסיתי להבין מה קרה לאשתו, על מנת להבין מה עלול להיות גורלי כאשת כהן וודו נחשב, הסתבר לי שהוא נשוי לשתי נשים ומציע לי להפוך להיות האישה השלישית. בתגובה להצעה הנדיבה שלו, עניתי משהו כמו - "זה לא אתה זו אני" ולמרות זאת, הוא התעקש לקבל את מספר הטלפון שלי.

טקס שכיח נוסף שהרבנו לראות בסמטאות, היה הטקס לזנגבטו, המשמש בפולקלור המקומי כמשמר האזרחי השומר על האנשים בלילה. כשהוא עובר בלילות בכפרים, הוא עף בצורה מטורפת ומעיף את כולם לבתים. המסר שלו - שבו בבתים! אין לכם מה לעשות פה בלילה. גם בטקסים בהם צפינו בו, הוא שעט ברחבה במהירות וערבל את אדמת החמרה לאבק שנישא באוויר. הם יוצג על ידי קונוס חבלים צבעוני רחב וגבוה והזכירו לי את המברשות הצבעוניות במתקן של רחיצת המכוניות בארץ. הרוח יכולה לפגוע בך והקהל בורח ממנו. שמנו לב שבעיקר החברה הצעירים מגיעים לטקסים שלו. משחק התופסת איתו, מאפשר להם פריקה של הורמונים ואקשן. אני נדרסתי על ידי כמה מאלה והתחככתי בהן ללא שליטה. מקווה שזנגבטו יהיה סלחן כלפי.

ברגעים שונים במהלך הטקס, עצרו את זנגבטו, פרקו אותו שכבה אחר שכבה והוכיחו לצופים, כין אין בפנים אדם שמפעיל אותו. כך הם מראים את כוחה של הרוח. הם מראים לקהל שקונוס הזנגבטו חלול וכל שנותר בבסיסו הוא מזבח קטן, עליו הקריבו במהלך הטקס תרנגולות.

ההשתתפות שלנו בטקסים הרבים ברחבי בנין, הובילה להתפקחות ולפרידה מן התפיסה המוטעית של הוודו, איתה הגענו לבנין. הוודו לא עוסק בכישוף ונקמה, להפך, מהות הוודו ועיקר עשייתה הוא לטובת שמירה על ההרמוניה שבין אדם לחברו ובין אדם לקוסמוס. הוודו הוא ההגנה. המזוזה של בנין.

זו לא רק אמונה דתית, זוהי פילוסופיה המכסה את כל תחומי החיים. זהו למעשה אורח חיים לטובת שמירה על קיום ההרמוניה בין האנשים. באחד הכפרים נגנבה פרה. מיד באותו הרגע, פנו לישות הוודו אביאוסו, ישות הרוח והנקמה, מייצג הברק והרעם. "בתגובה" אחד מתושבי הכפר חטף עווית ומת. לכולם היה ברור שמדובר בגנב. הם הניחו את הגופה שלו למשך שבוע מעל מזבח אביאוסו למען יראו וייראו.

לפי הוודו קיים אל בורא יחיד וכל יכול, אלא שהוא אינו עוסק בעולם הגשמי ואינו נגיש לבני האדם. תחת זאת, העולם נשלט על ידי מאות ישויות ורוחות הכפופות לו, איתן שומרים האנשים על קשר יומיומי, באמצעות פולחן. מדובר באוסף עצום של מקדשים שכל אחד מהם מתנהל באופן עצמאי לחלוטין על ידי הכהן שלו. המכנה המשותף זה הניסיון לשמור על ההרמוניה בין אדם לאדם ובין אדם לקוסמוס.

המסע לבנין היה מאתגר לא רק במהלך הטקסים, אלא גם אי שם "מאחורי הקלעים" בטיול עצמו. מה לא קרה לנו שם?

• ביומיים הראשונים טיילתי בלבוש חורפי באחת המדינות החמות והלחות בעולם.
• דחפנו את הרכב לאחר כל עצירה כדי שהוא יתניע.
• מדי לילה נשאלנו מה אנחנו רוצים לארוחת הבוקר ומדי בוקר לא חיכתה לנו שום ארוחה.
• צינור של זרם קר בלבד חיכה לנו במקלחת של סוף היום ובשירותים דליי פלסטיק שימשו כנייר טואלט (המקומיים מקפידים לאור זה, לאכול ביד ימין בלבד).
• בחדרים היה מזגן! אבל לא היה שלט.
• במשך שבוע אכלנו אורז עם רוטב שהוגש בצד, בו בושלו עגבניה ובצל. הניסיון לאכול בשר, נתקל בגושים יבשים, קשים ותפלים.
• הבנינים אוכלים לרוב, אפילו כארוחת בוקר, עיסה דביקה וחמוצה העשויה מקמח תירס או קסאבה (סוג של תפו"א) ותבשיל ירקות חריף.
• חגגנו בעיקר על אננס טרי, פאפאיות ובננות מתוקות וניסינו את היוגורט המקומי, שעשוי בכלל מתירס. אמממ...לא מומלץ...

בתוך החוויה האקסטרימית הזו הנחווית כ"מסע אחר" ושונה כל כך, פגשנו כמיהה אנושית לרצות את הרוחות, על מנת להשקיט את הפחד הקיומי המכנן בהם ולחוות תחושה של שליטה. הצורך בתחושת השליטה, המתעוררת כאשר אנחנו פוחדים ומרגישים חסרי אונים שותפה לכולנו.

הכמיהה הזו להגנה, הצליחה לעורר בנו אמפתיה על אף המראות הקשים. גיליתי את הדומה והמשותף בין הוודו לדת המונותאיסטית שלנו ונדמה היה לי שאני בכלל במסע שורשים אל העבר היהודי שלי.

לימור שדה-חן צדוק - פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם.

אודי גורן - צלם מסעות וטבע, מרצה, מורה ואמן.

המסע נערך בשליחות מסע אחר אונליין, בשיתוף "מיי טריפ" ובחסות חברת התעופה "אתיופיאן איירליינס".