אחרי סדרה בנטפליקס על חייו (בכיכובו של סשה ברון כהן) ואפילו שביל טיול על שמו, זוכה המרגל הישראלי אלי כהן ז"ל למוזיאון לאומי שיפתח לציבור בחודש הבא בהרצליה.
המוזיאון הוקם על פי תכנון, עיצוב ואוצרות של האמן דוד גפני בשיתוף פעולה עם אלמנתו של אלי כהן, נדיה, בבית העירייה הישן של הרצליה, שהוא מבנה לשימור השוכן בלב העיר.
"הפריטים במוזיאון נאספו מיום החתונה שלנו ב-1959", אומרת נדיה בראיון מיוחד לוואלה! תיירות. "יש גם חפצים מהשירות שלו בסוריה ומתקופת שהותו בארגניטינה. זה אוסף של חיים, של 60 ומשהו שנים. כל הדברים במוזיאון היו שייכים לו, הוא לא ידע שחפציו יהיו במוזיאון או שיהיה בכלל מוזיאון על שמו, וזה נאסף איתי לכל אורח החיים".
נדיה כהן, בת 87 כיום, מספרת שאלי, למרות פועלו כמרגל שנמצא בסכנת חיים תמידית, היה תאב חיים. "הוא רצה לחיות, לא למות אבל הנסיבות לא פעלו לטובתו", היא אומרת, "ולכן התחלתי לאסוף כל פיסת נייר או תמונה ודברים אישיים שלו - הטלית, החלוקים שנהג ללבוש, עולם ומלואו - והבאתי למוזיאון עם הרבה כאב".
מסלול של 40 דקות סיור
מוזיאון אלי כהן שם לו למטרה לספר את סיפור את הפיכתו של אזרח מן השורה לאיש מודיעין שתרם תרומה ייחודית לעמו ולמדינתו, להנחיל את מורשתו לקהל הרחב ולדור הצעיר בפרט, תוך יצירת חוויה רגשית וערכית. לשם כך יצרו מסלול חווייתי ומרגש של הימצאות במרחב רב ממדי, בין תחנות חייו של אלי כהן בשלושה צירים כרונולוגיים מתפתחים - חייו האישיים והמשפחתיים (מעיר הולדתו אלכסנדריה שבמצרים, התפתחותו המקצועית והמבצעית כסוכן וצמיחתה של מדינת ישראל.
שלושת הממדים מוצגים באמצעי המחשה ייחודיים המשלבים אנימציות, אשליית הולוגרמות, תפאורה אותנטית תקופתית, מוצגים וחפצים מקוריים שליוו אל חייו של אלי כהן בחייו האישיים והמבצעיים, סרטים פנורמיים וקטעי ארכיון ייחודיים המוקרנים במספר ממדים, על ידי שימוש במערכות מולטימדיה חדשניות. הסרטים במוזיאון מלווים בקריינות מרגשת של יהורם גאון ותמונות היסטוריות עברו עיבוד של חברת ההייטק MyHeritage.
במוזיאון מכוונים את הביקור לקבוצות קטנות (18-15 מבקרים), בעיקר תלמידי בתי ספר (מגיל 12) וחיילים, שילכו במסלול שאורכו כ-40 דקות, במהלכו עוברת כל קבוצה בין שבע תחנות בליווי הדרכה והמחשה חזותית.
"הוא חי שם יותר מאשר בבית אצלנו"
את המוזיאון החלו לתכנן בשנת 2018 לאחר תחקיר, ראיונות, איסוף חומרים, מוצגים, תמונות ומסמכים מקוריים מבית משפחת כהן והמוסד, שחלקם נחשפים לראשונה במוזיאון. עשרות מומחים פעלו בשנה האחרונה לממש את החלום של נדיה להציג את חייו וחפציו של אלי באמצעות סרטונים, מערכות מולטימדיה חכמות, ריהוט תקופתי, העמדה ושימור מוצגים מקוריים ועיצוב תפאורה ייחודית.
על מלאכת העיצוב ואוצרות המוזיאון אחראי דוד גפני, אמן, אוצר ומעצב מוזיאונים מומחה לתכנון ועיצוב חוויה מוזיאלית בתחום המורשת. "הקהל מוזמן לבקר במוזיאון מסוג חדש, לצפות ולהכיר מקרוב את תיאורי הגבורה, המסירות, השליחות וההקרבה של גיבור ישראל אלי כהן, החל מיום הולדתו ועד מותו הטראגי באמצעות סיפורה הדרמטי של נדיה רעייתו. מטרת האוצרות והעיצוב של המוזיאון היא ליצור יצירת אמנות מוזיאלית רב-גונית הכוללת חוויית הדמייה של הימצאות בתוך האירועים, השיחזור ותפאורות ענק של סביבות מתחלפות, הכל בבחינת - טובה תמונה אחת מאלף מילים, אך טובה חוויה אחת מאלף תמונות".
"הסברתי לדוד גפני מה אני רוצה במוזיאון ואיך שהוא ייראה", אומרת נדיה. "רציתי את אלי בתוך סוריה, כל הכיסאות, הפסיפסים, הארונות המעוצבים - זה היה הבית שלו והוא חי שם (בסוריה - ז.ר) יותר מאשר בבית אצלנו. הוא היה שם במשך חמש שנים עד שהוא נתלה, ושלושה ילדים נולדו ללא אב, אין להם זכרונות ממנו, הם לא הכירו אותו. היה לו צמאון להכיר, לחבק ולנשק אותם, והחיסרון הזה בנפשו".
המוסד ומשרד הביטחון - לא עשו מספיק להחזרת הגופה
עבור נדיה, מדובר בהגשמה של חלום. מזה 57 שנים, משנת 1965, שנת תלייתו של אלי בדמשק, היא ממתינה ביחד עם שלושת ילדיה לשובה של גופתו מסוריה. והמוזיאון, הוא אולי הדבר המוחשי ביותר מאלי עבורה.
המוזיאון הוא המקום הנכון לכל הפריטים של אלי?
"חלמתי על זה עשרות שנים, ניסיתי לעניין גופים בכל מיני מקומות אבל זה לא בא לביטוי, היה מאוד קשה. אבל כשהתייעצתי עם ראש עיריית הרצליה (משה פדלון - ז.ר), הוא שמח להקים את ביתו של אלי ושאנשים יכירו אותו, אבל גם מה הוא אסף, לא רק מה הוא עשה. המוזיאון הוא בית ספר שלומדים מה היה הטעם שלו, והחפצים מבטאים חיים שלמים שתרם למדינה".
מעבר למוזיאון, לנדיה יש לה בטן מלאה על המוסד ומשרד הביטחון, שמבחינתה לא עשו מספיק כדי לדאוג להשיב את שרידי "האיש שלנו בדמשק" למנוחת עולמים בארצו. "ממנים מישהו במוסד מדי פעם, אבל ללא הצלחה", היא אומרת. "זה כואב שמעלים את הנואמים שמבטיחים להביא את השבויים והנעדרים הביתה, אבל לעולם לא מזכירים את אלי. הבקשה שלי שיגידו שאלי לא בבית, שאין לו קבר, וזה החלום שלי ושל הילדים. נפרדנו ממנו וחיינו לא היו חיים. החפצים צצים פה ושם, אבל לא מוצאים את הגופה, אם בכלל השאירו גופה".
אין שום התפתחויות לגבי החזרת הגופה?
"אני יודעת שמאיר דגן ז"ל (לשעבר ראש המוסד - ז.ר) ביחד עם האמריקנים חיפש את הקבר דרך מטוסים מהאוויר, אבל לא מצאו. יש בסוריה קברים ללא כיתוב של אנשים שנרצחו על ידי הסורים, והמשפחות אפילו לא יודעים שהם קבורים, וניסו לחפש את אלי ולא מצאו. לפני שדגן נפטר, הוא אמר 'כואב לי שלא יכולתי להביא את אלי הביתה'"
"העם מחזיר לו המון אהבה"
לדידה של נדיה, המוזיאון יהיה בית ספר לנוער, לסטודנטים ולעם כולו על הנתינה, הציונות ואהבת העם של אלי, "ומסתבר שהעם מחזיר לו המון אהבה", היא מציינת, "במילים, בחיבוקים כלפיי, בהערכה והתרגשות, ואנשים מספרים עליו לילדים ולנכדים".
מה הפריט שהכי מרגש אותך במוזיאון?
"הכל מרגש, מצילומי החתונה ועד התמונה האחרונה של השעון. כל פריט שנאסף במשך עשרות השנים - הכל שמרתי. עברתי שלוש דירות - מבת-ים לרמת גן ומשם להרצליה, ובכולן נשמרו הדברים ביד רועדת. אני חולמת עליו ומדברת איתו, ומעדכנת אותו במה שקורה, והוא מופיע בחלומות שלי בכל מקום שגרתי, גם בדירות ברמת גן וגם בהרצליה. הוא מלווה אותנו והפריטים עוטפים אותי, למשל, מכונת התפירה שנתן לי במתנה. בתקופתנו, שבה לא היה שפע, הוא חשב שזה יעסיק אותי לתפור לבנות. אבל למי היה זמן לתפור כשאני לבד עם שלושה ילדים קטנים? רק כשהוא בא לחופשה הוא התיישב והפעיל אותה, לא אני".
"אלי אהב את העם ללא הבדל בין מפלגות"
את חושבת שהוא היה שמח ממה שקורה כיום במדינה?
"בכל המובנים - לא. הוא היה שיא היושר, שיא האמינות, אהב את העם, בלי מחלוקות, לא משנה אם מישהו דתי או לא, שמאל או ימין. הוא עשה למען עם ישראל, הוא עשה למען היהודים שגרים פה. זה מאוד מאכזב ומפלג מה שקורה פה, ואני פוחדת מהעתיד כי אין אחדות. זה כואב. אבל אני מקווה שיום אחד הממשלה תתנער ותשים דגש על דברים חיוניים למדינה, ושלא הכיסא יהיה מה שחשוב. אלי אהב את העם ללא הבדל בין מפלגות".
אבל נדיה גם אופטימית לגבי המדינה וגאה באנשים שבה. "לא הכל אפור ושחור", היא אומרת, "יש גם דברים טובים - המדע, הצבא שלנו, הרפואה (הנכדה שלי רופאה), יש גם אנשים איכותיים".
תגידי, מה החלום שלך?
"אני רוצה שימצאו אותו (אלי - ז.ר) ויביאו אותו לקבורה לפני שאעצום את עיניי".