7 דקות. 7 דקות בלבד, חלפו מהרגע שרשתות החדשות הבריטיות, פרסמו את מועד הלווייתה של המלכה אליזבת השנייה ועד הרגע שבתא הדואר האלקטרוני שבמחשב שלי, כבר היו שני מיילים - אחד עם אישורי הטיסה והשני עם אישורי המלון.
75 פעמים (!) כבר ביקרתי בלונדון - הייתי כאן בחורף, ובקיץ, בסתיו ובאביב, הגעתי לפה לראות טניס בווימבלדון, ובאתי לכאן לכבוד הכריסמס, נסעתי לפה לחגוג את יום ההולדת שלי, את יום ההולדת של זוגתי ואת יום ההולדת של הילד, טסתי לכאן לקראת סוף שנה אזרחית, לכבוד תחילת שנה אזרחית חדשה, לנסות מסעדות חדשות ולראות תערוכות מרתקות, הייתי פה לבד, והייתי כאן רק עם בת הזוג, הייתי פה רק עם הילד והיינו כאן ביחד, כל המשפחה. והגעתי לפה עוד כמה עשרות פעמים, "סתם ככה", כי זו העיר האהובה עלי והמקום שאני הכי מרגיש בו בבית.
ולכן, עם פרסום מועד הלווייתה של אליזבת אלכסנדרה מרי, לא תיארתי לעצמי, אפילו לא לרגע אחד, שאירוע כזה יהיה משהו שאני יכול להרשות לעצמי להחמיץ. לונדון בפעם ה-76!
בתחנת הרכבת שבשדה התעופה לוטון, שלט בולט קידם את הבאים: "בשל הלוויית המלכה, ייתכנו בימים הקרובים עיכובים משמעותיים בתחבורה הציבורית, אנא תכננו את נסיעתכם בהתאם". ואכן, הרכבת של 21:19, הגיעה ב-21:19 ו-28 שניות. מעצבן, אבל אבליג.
התכנית שלי, לשני בבוקר, הייתה לקום מוקדם, להתארגן במהירות ולתפוס מקום טוב מול כנסיית ווסטמינסטר. אם אגיע לשם בסביבות 7-8 בבוקר, 3-4 שעות לפני הטקס, בטח אהיה בקו ראשון לכנסייה, חשבתי לעצמי. לא לקח הרבה זמן, עד שגיליתי שאני חי בסרט.
עוד לפני שבע בבוקר, כשעזבתי את המלון, לכיוון כיכר טרפלגר ומשם לווסטמינסטר, הרחובות היו דלילים באנשים ואפילו די ריקים. איזה שיחוק, טפחתי לעצמי על השכם, כל הכבוד, השתלם לקום מוקדם ולצאת מהר. אבל אז הגעתי לטרפלגר והמצב, איך לומר זאת בעדינות - השתנה. ולא לטובה.
כל האזור של הכנסייה, היה יעד מבוצר - הרחובות היו חסומים בקירות עץ גבוהים, הגישה מהציבור הרחב נמנעה, המעבר הותר רק לבעלי אישורים ואלפי שוטרים, חיילים וסדרנים שמרו על הסדר.
יותר טוב מזה, כבר לא אמצא
או קיי, פלאן בי - לעמוד לאורך שדרת המאל, בואכה ארמון בקינגהאם. אחרי הטקס בווסטמינסטר, הארון אמור להגיע לפה, אז זה גם טוב.
האמת? רעיון לא רע בכלל, אבל לא מקורי במיוחד - נחיל ארוך ועמוס במיוחד של אנשים, מאות רבות של אלפים, בהערכה גסה, עשה את דרכו בדיוק לאותה השדרה ואז כבר הבנתי שהחלומות שלי, על להיות בקו ראשון לתהלוכה, יישארו בגדר חלומות בלבד.
ב-08:08 התמקמתי במרחק של כ-10-12 מטרים מהגדר שהפרידה בין הקהל לכביש. יותר טוב מזה, כבר לא אמצא.
הטקס עומד להתחיל רק עוד שלוש שעות, להימשך כשעה ורק אחר כך השיירה תצא לכאן, כלומר - מדובר על כחמש שעות של המתנה בעמידה, בלי אוכל, בלי שתייה, בלי כלום. פשוט לעמוד ולחכות.
אבל הגעתי לפה, כדי לתפוס תמונה של הארון ואני אעשה זאת, בכל מחיר, זאת המטרה, זה היעד.
מאות אלפי אנשים משתתקים ברגע אחד
כעבור שעה בלבד, מעט אחרי תשע, הרגליים שלי כבר ממש כואבות מעמידה, אבל אני מנחם את עצמי בעובדה שהבריטים מאוד דייקנים ונשאר רק עוד שעתיים לטקס. ושעה לטקס. ולפחות שעה, עד שהארון יגיע לפה. 4 שעות. בקטנה.
בדיוק בשעה 11, הרמקולים המפוזרים בשדרה מתחילים לשדר בשידור ישיר את הטקס - בקול בלבד, כמובן, בלי תמונה - ומאות אלפי אנשים משתתקים ברגע אחד. שקט של בית קברות משתרר במקום וכולם מקשיבים לטקס ברצינות ובכבוד כמו שלא ראיתי מעולם.
בשתיים עשרה, בדיוק על פי התכנון, הטקס מסתיים והשיירה מתחילה בהכנות לקראת הצעידה לארמון בקינגהאם. זהו, זה המאני טיים, עניין של שעה-שעה פלוס והארון חולף על פניי.
בינתיים, אחרי כארבע שעות של המתנה, הרגליים שלי שורפות, הגב שלי כואב, אני צמא, רעב, חייב לשתות ומוכרח לאכול משהו. אבל באתי לפה עם משימה - לתפוס פריים של הארון, והמשימה תושג, לא משנה במה זה יהיה כרוך ומה יידרש לשם כך.
בשעה 13:04 הארון עובר מולי. כל הידיים, של כולם בלי יוצא מהכלל, אוחזות בטלפונים ניידים ומונפות למעלה, מנסות לתעד את הרגע ההיסטורי. אני מרים את המצלמה הכי גבוה שאפשר ומתחיל לתקתק. צילום ועוד צילום, ועוד אחד ועוד אחד, עשרות אחד אחרי השני ברצף.
רק כשאהיה במלון ואוריד את התמונות למחשב, אדע אם הצלחתי והמשימה הושגה.
הגעתי לעמדה בשעה 08:08, עזבתי את המקום בשעה 13:06 דקות, כמעט חמש שעות, עמדתי במקום אחד, מבלי לזוז, בחצי מטר, על חצי מטר, בדוחק נוראי, בלי לאכול, או לשתות כלום, אבל כלום, מאז אתמול בערב. לא קפה, אפילו לא כוס מים.
סיוט. אבל האם הייתי מעדיף היום להיות במקום אחר? אין סיכוי בעולם, הייתי עושה את זה שוב, גם מחר.
ותמונה של הארון? בבקשה.
תמונות נוספות של דב גרינבלט, בעמוד האינסטגרם שלו.