"האם זו הפעם הראשונה שלך בלונדון?", שאלה אותי הפקידה בשדה התעופה הית'רו, עוד לפני שהספיקה לפתוח את הדרכון ולראות את הדפים המלאים ב-49 החותמות הזהות של שדה התעופה האנגלי. "לא", עניתי, "למעשה זו הפעם ה-50 (פיפטי) שלי כאן".
"וואו", היא קראה בהתפעלות, "15 פעם (פיפטין)? אתה בטח מאוד אוהב את העיר".
"לא, לא פיפטין", תיקנתי אותה, "פיפטי, לייק פייב זירו".
"פיפטי?", שאלה, "על זה כבר אין לי מה להגיד".
למען האמת, היא לא היחידה. אני נשאל לעיתים מה יש בעיר הזאת, שאני חוזר אליה שוב ושוב, פעם אחרי פעם, למה אני לא מגוון ומנסה גם מקומות אחרים, אלא שב אל אותה עיר, חודש-חודשיים אחרי שהייתי בה, למה אני כל כך אוהב אותה. על ייחודה של לונדון אני יכול לדבר במשך יומיים ללא הפסקה, אבל מכיוון שהוקצב לי מקום מוגבל, אנסה לתמצת.
אני מאוהב בעיר הזאת, כי יש בה, בבית קפה קטן ברחוב ביק מספר 73, בשם פרננדז אנד וולס, את הקפה הכי טעים בעולם; כי יש בה פארקים, גנים ציבוריים ופינות חמד ירוקות, יותר מבכל מקום אחר שבהם אנשים מבלים, עושים ספורט וגם סתם יושבים על ספסל ביום חול ואוכלים את ארוחת הצהריים שלהם. אני אוהב אותה כי בשיטוט רגיל ברחוב צדדי אתם יכולים לראות מכוניות ספורט, שאפשר לראות בדרך כלל רק במגזיני רכב מקצועיים, או בתכניות טלוויזיה על אספני רכב; כי זו עיר עם אומנות רחוב מפותחת, שבה פסלים מוצבים בכל פינה; כי זו עיר שמכבדת את מנהיגיה, מצביאיה ואת אלו שמתו למענה ומנציחה אותם במקומות המרכזיים ביותר שיש; כי צריך פעם אחת לנתץ את המיתוס השגוי - היא לא אפורה ולא קודרת. במרבית הימים, גם בחורף כשקר, יש בה שמש נעימה ומלטפת; כי בשעות הצהריים ואחר הצהריים, הרחובות הראשיים בה עמוסים באנשים, אבל אתם עדיין יכולים ליהנות מהטיול בהם, כאילו אתם לבד.
אני אוהב את לונדון כי העיר כל הזמן בשיפוצים, רוצה לשפר, לחדש, להתייפות; כי התושבים בה מחייכים כל הזמן, הם יודעים ליהנות מהחיים ולנצל היטב את שעות הפנאי שלהם, בפארקים, במסעדות, בבתי הקפה, במוזיאונים ובטיולים; כי כלכלת העיר מושתתת על תיירות, וככזו היא הכי ידידותית לתיירים שאפשר; כי יש בה את המסעדות והשפים הטובים והמפורסמים בעולם, ועם כל הכבוד למטבח האיטלקי והצרפתי, מי לא שמע על גורדון רמזי וג'יימי אוליבר; כי יש בה את מבני המגורים והמשרדים הכי יפים ומיוחדים בעולם, כמו בניין המגורים ניאו בנקסייד, הנמצא עשרות מטרים מהתמזה בגדה הדרומית, שבנוי כולו מברזל וזכוכית.
כי אתם יכולים לשבת במסעדה, בבית קפה, או במלון, ולשמוע מסביבכם איטלקית, ספרדית, יפנית וגרמנית, וזה כל כך יפה; כי כל אחד, מכל מעמד, ימצא בה את מקומו, אם אתה עשיר מופלג - תסתדר בה מצוין, אך תהנה בה גם אם אתה תרמילאי עם תקציב מוגבל; כי הרכבת התחתית בה היא הכי טובה, מדויקת, יעילה ונקייה בעולם והיא תיקח אותך מכל מקום לכל מקום בעיר בתוך דקות; כי זו עיר של תרבות, המציעה עשרות מוזיאונים וגלריות מהחשובים בעולם ובחינם; כי הגברים בה הם המתלבשים הכי יפה ומסוגנן בעולם; כי נפתחים בה עוד ועוד סניפים של בנ'ס קוקיס - רשת חנויות עם העוגיות הכי טעימות שיש; כי פעם בשנה, בתחילת יולי, בדרום-מערב העיר, מתקיימת בה תחרות הספורט המדוברת ביותר בעולם - האליפות של מועדון הטניס והקריקט של אול אינגלנד לואן, או בשמה המפורסם יותר - ווימבלדון.
כי זו העיר שלי.
