שווקה רווק היה אחד מאותם אנשים נדירים שפרצים את הדרך עבור אחרים, ה"נחשון" של עולם הטיולים. אחרי שנים בחברה להגנת הטבע, הקים שווקה את חוגי הסיור מתוך מטרה לעצב את הדור הבא של הסיירים ומדריכי הטיולים בישראל, ואכן תחת ידיו עברו אלפי ילדים שלימים יהיו חוד החנית של הטיילות בארץ.
עם כיבוש סיני ב-1967, היה מהראשונים שיצאו לתור את מרחבי המדבר הענקיים, גילה את צפונות ההר הגבוה, מקומות שאפילו הבדואים עצמם לא הכירו. כאשר נחתם הסכם השלום עם ירדן, כתב שווק "הייתי כחולם, הנני עומד עמוד ברכות המעיינות החמים של חממת - מעין ומסתכל על מפלי המים היורדים ממצוקי ההר שמולי. זהו המקום שביקר בו אהרון ארונסון בשנת 1907 ומראה המפל הנציח הסיפרו לא השתנה כהוא זה. "אז יצא שוקה יחד עם הבוטניקאי פרופ' אבי שמידע אל מסע ארוך שנים לגילוי עבר על צמחיו וקניוניו, ושוב הגיע אל מקומות שאיש לא היה בהם לפניו, וכתב את סיפרו "אל מואב ואדום" - ספר שהפך לתנ"ך של המטיילים הראשונים בקניוני ירדן, ושוב כמו פעמים רבות כל כך, סלל את הדרך עבור אחרים.
בגיל 84 אף יצא לטרק של שלושה ימים בג'בל ראם בירדן, שכלל טיפוס מפרך עד לפסגת ההר, כפי שפורסם בוואלה! תיירות.
הוא אומנם היה איש החברה להגנת הטבע שנים רבות ואיש שמירת טבע בכל רמ"ח אבריו, אולם הוא גם היה נפש חופשייה שחיפשה להתרחק מן השבילים המסומנים אל הנודע פחות, לבנות בעצמו את מסלול ההליכה ולטייל ללא שבילים מסומנים רק עם טופוגרפיה ומצפן. הגישה הזו הביאה אותו לא פעם להתנגשות עם הרשויות שניסו שוב ושוב להצר את צעדיו ולהכניס אותו אל שבלונות השבילים המסומנים, אולם גם שכבר חצה מזמן את גיל 80 והמשיך לטייל בארץ ובעולם כמו נער, לא היה אפשר לעצור אותו בוודאי שלא על ידי פקחים וגדרות.
שוקה השאיר מאחור את כל אותם ארגונים שפעם היה שותף מלא בהם, והפכו להבנתו ממגלי הטבע והשומרים עליו - לאלו שמגבילים את המטיילים ומלאים את השטח בגדרות שלטי אזהרה ואין סוף כסת"ח.
בשנת 1995, בזמן שטייל בנפאל, נהרג אלעד בנו הצעיר של שווקה בתאונות דרכים. אלעד, בוגר התיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר, היה במידה רבה ממשיך דרכו של אביו. שוקה הנציח את שמו בחוג המטיילים המפורסם שלו שנקרא "חוג אלעד", שם מטיילים עד היום בסגנון שוקה - ללא גבולות ולא תבניות, רק מפה ואהבת טיולים. מותו של אלעד נשאר איתו תמיד והוא נשא אותו עד יומו האחרון. בכל פעם שדיבר עליו היה אפשר לראות את העצב בעיניו.
אשתו ענת נפטרה 11 שנים מאוחר יותר. המוות של אלעד אולי השפיע על שוקה אבל בהחלט לא שינה אותו - הוא המשיך להוביל מסעות בארץ ובעולם, וגם כאשר עברו השנים נראה היה שהזמן לא נוגע בו. פניו אומנם השתנו, שפמו העבות שהיה סימן ההיכר שלו הלבין, אבל הסקרנות, הרצון להכיר מקומות חדשים ובעיקר היכלות לטייל ללא סוף המשיכו ממש עד שנותיו האחרונות.
הטיול האגדי לקמצ'טקה
מסעותיו של שוקה היו מלאים סיפורים והוא היטיב כל כך לספר אותם, אולם הסיפור הכי מייצג שלו הוא הטיול שבו לקח קבוצה אל חצי אי קמצ'טקה שבקצה המזרחי של סיביר. לקראת סופו של הטרק, בין הרי הגעש של האזור, התחילה סופות שלגים חזקה ולא היה אפשר להתקדם. שוקה והקבוצה הקימו מחנה והמתינו לסוף הסופה. בינתיים בארץ, כבר חשבו כולם כי הקבוצה איבדה את דרכה, והיא לכודה מתחת לשלג. כאשר חזרו סוף סוף למקום עם תקשורת, התקשרו אל שוקה מ"קול ישראל" לראיין אותו על הקבוצה שאבדה בשלג, והוא כדרכו לא הבין על מה המהומה. "היה טיול נהדר וכלל לא הלכנו לאיבוד", סיכם בפשטות 36 שעות של אי ודאות בשלג עמוק וטמפרטורות נמוכות במיוחד. עוד חוויה לרשימה.
מי שהמציא את הטיילות הקשוחה והסיירות בישראל היו דור סיירי הפלמ"ח. שוקה היה קולו של הדור הזה, שרצה להכיר כל פנייה בארץ ללא גבולות, להכיר כל פרח, כל אבן ואת מקורו של כל שם. הכי רחוק מתרבות האינסטגרם של ווייז "למעיין הסודי" או ללוקיישן צילום כזה או אחר. קולו של דור שפרץ לנו אוהבי הטיולים והשטח את הדרך אל ליבה של הארץ.
יהי זכרו ברוך.