לחיי חג היין: גיתות היסטוריות שחובה לבקר בהן, ובחינם

המספר ארבע חוזר כמה וכמה פעמים בהגדה - ארבע קושיות, ארבעה בנים וארבע כוסות. ארבע כוסות יין הוא הכינוי למצוות שתיית ארבע כוסות יין בליל הסדר שהסתיים לא מכבר - הלילה הראשון של פסח - שאותן יש לשתות בהסבה לצד שמאל כדרך בני חורין.

ברחבי הארץ ישנן מספר גיתות יין שהן שרידים ארכיאולוגיים מדהימים מתקופות שונות בהיסטוריה, בהן המים לא היו איכותיים והמשקה העיקרי היה יין. "בשונה מהיין אותו אנו מכירים היום, היין אז היה משקה חזק ומרוכז, אותו היו חייבים למהול כדי לשתות. בתלמוד, נקראת פעולה זו 'מזיגה'. המזיגה הזאת הייתה מומחיות, ואדם אשר ידעה למזוג (למהול) יין, זכה גם לכבוד", מסביר יוסי בורדוביץ, מנהל תחום המורשת ברשות הטבע והגנים.

לקראת החג השני של פסח, החלטנו לקחת את המצווה צעד אחד קדימה ולהמליץ לכם על ביקור בארבע גיתות יין כאלו, הפתוחות לקהל הרחב גם בסופ"ש הקרוב.

עבדת הינו ישוב עירוני מן התקופה הביזנטית השוכן בלב הר הנגב. האתר נחפר על ידי אברהם נגב בסוף שנות ה-50, ועל ידי טלי גיני ופטר פביאן בשנות ה-90 של המאה ה-20. ראשית ההתיישבות באתר היא מהמאה הראשונה לפני הספירה כחאן נבטי ומקדש על דרך הבשמים.

לאחר הסיפוח של הממלכה הנבטית על ידי רומא בראשית המאה השנייה לספירה, החל תהליך של בניית בתי קבע, ובהמשך נבנו גם מחנה צבא ומגדלי תצפית. בתקופה הביזנטית במאות הרביעית עד השביעית לספירה הפך הכפר לישוב עירוני ובו רובעי מגורים, חומה כנסיות ופריפריה חקלאית אדירה שכללה מעל ל-10,000 דונם של שטחים מעובדים בערוצי הנחלים ברדיוס של מספר קילומטרים סביב הישוב.

החקלאות התבססה על מי נגר מגשמי החורף שנאספו על ידי תעלות מן המדרונות ונסכרו בעזרת אלפי סכרים וטרסות. מערכת זאת הייתה אחד המפעלים הגדולים בעולם העתיק של חקלאות באזור מדברי.
הגידול המרכזי של אותה החקלאות היה גפנים ליין, ועל כך מעידות גיתות תעשייתיות גדולות ומשוכללות בישוב ובשוליו. בימים אלו נחנך שביל הגיתות בעבדת המחבר בין ארבע גיתות אשר אחת מהן עברה תהליכי שימור ושחזור לצרכי המחשה.

השביל הינו מעגלי ואורכו כשלוש שעות. הוא מתחיל מהכניסה הנמצאת למרגלות ההר, בה נמצאת שתי גיתות, עובר במעלה ההר סביב כל האתרים המרכזיים של עבדת, וחוזר חזרה לנקודת ההתחלה. בעתיד הקרוב צפוי פסטיבל יין גדול.

באתר הר גריזים נמצאים שכבות שונות של שרידים בני אלפי שנים, החל ממתחם מקודש שומרוני מהתקופה הפרסית, עיר שומרונית מהתקופה ההלניסטית ומנזר וכנסייה ביזנטית. הר גריזים הוא המקום הקדוש ביותר עבור העדה השומרונית, ובאתר נמצאים האתרים הקדושים ביותר לעדה. ההר מתנשא לגובה 881 מטרים מדרום לעיר שכם, אחת הנקודות הגבוהות ביותר בשומרון.

האתר נחפר על ידי קמ"ט ארכיאולוגיה ד"ר יצחק מגן משנות ה-80 ועד שנות ה-2000, על מנת לחפש מקדש שומרוני קדום: כפי שתואר בספר קדמוניות היהודים, בתקופתו של נחמיה פחת יהודה בנה סנבלט פחת שומרון על הר גריזים מקדש לאלוהי ישראל, מקדש שהיה לפי תיאורו של יוספוס העתק של בית המקדש היהודי בירושלים. ד"ר מגן מצא את מקום המקדש, את החומה המקיפה שלו ואת האזור אותו כינה קודש הקודשים של המקדש, אזור אשר מקודש לשומרונים עד היום ונקרא "12 האבנים" - לפי המסורת השומרונית, שם בנה יהושע בן נון מזבח ושילב בו 12 אבנים מנהר הירדן, כפי מספר שבטי ישראל.

בתקופה ההלניסטית המקדש הורחב ושופץ וסביבו נבנתה עיר גדולה, בה היו מבני מגורים מפוארים, בתי בד, כבשנים וחומות בצורות. במאה השניה לפנה"ס המנהיג החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון כבש את האזור והחריב את העיר השומרונית ואת המקדש, אך בתקופה הרומית שבו השומרונים לעלות ולהתפלל בהר ואף בנו בו מקום לעבודת האל. במאה הרביעית והחמישית לספירה פרצו סדרה של עימותים בין השומרונים לבין האימפריה הביזנטית, על רקע רצון הביזנטים לנצר את השומרונים.

בשנת 484 הרס הקיסר הביזנטי זנון את מקומם של השומרונים בראש הר גריזים, ומאבני המקום - גם אלו שנותרו מההרס הקודם - בנה כנסייה מתומנת מבוצרת היטב. בין אבני החומות והריצוף של הכנסייה נמצאו מאות אבנים מן המתחם המקודש השומרוני, אבנים בהן נעשה שימוש משני, ועליהן נמצאו חרוטות כתובות הקדשה והודיה לאל בעברית-שומרונית, בארמית וביוונית. הכנסייה שופצה שוב בשנת 527 על ידי הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס, ביצוריה חוזקו וחומותיה הורחבו.

בתקופה זו נבנתה גת גדולה מחוץ לחומות הכנסייה. במרכז הגת משטח דריכה גדול ורחב, שבמרכזו הוצב מכבש בורג לסחיטת הענבים. ממשטח הדריכה זרם התירוש אל בור איגום מרוצף ומטויח היטב, טיח וריצוף ששרדו עד היום. סביב המשטח המרכזי נבנו עשרה תאים ובהם משטחי דריכה קטנים יותר, שלכל אחד מהם גם אזור איסוף יין משלו. מבנה מיוחד זה מצביע על שימוש ייחודי במקום: במשטח הדריכה המרכזי הופק יין בכמות רבה, ככל הנראה לשימוש מסחרי ופולחני, ובתאים סביבו יכלו משפחות או יחידים לדרוך לעצמם יין, אולי תמורת תשלום.

עד היום אדמת הר גריזים משמשת כר פורה לגידול ענבי יין, כרמים שונים ניטעו בכל רחבי ההר ומשמשים את יקבי האזור. הגת עברה שימור, הנגשה ושחזור בשנה האחרונה, וכעת ניתן להגיע עד אליה בגשר עץ מונגש שנמצא ממש בכניסה לאתר.

ציפורי הייתה עיר עתיקה במרכז הגליל התחתון, חמישה קילומטרים מצפון מערב לנצרת. היישוב ציפורי נוסד בתקופה החשמונאית והמשיך להתקיים בתקופות הרומית, הביזנטית, האסלאמית, הצלבנית ועד לעת החדשה.

לעיר נודעת חשיבות מיוחדת בהקשרה של ההיסטוריה היהודית, שכן בציפורי שכן הסנהדרין ובמקום פעלו כמה מראשי חכמי המשנה. בציפורי חתם רבי יהודה הנשיא את המשנה - הספר השני בחשיבותו לעם ישראל והעיר מוזכרת בהבלטה ובשכיחות רבה בספרות חז"ל.

ייצור היין בגליל פרח מאוד בתקופות הרומית והביזנטית בשל תנאי הקרקע והשימוש הרב בו לשתייה של היהודים, הנוצרים והשומרונים. אוכלוסיית ארץ ישראל בתקופה זו הגיעה לשיא וחלק מהיין אף נועד ליצוא.

בראש הגבעה של ציפורי (האקרופוליס) נבנתה במאה השלישית לסה"נ וילה גדולה ומרשימה המוכרת בזכות רצפת הפסיפס המרהיבה שבמרכזה. בטרקלין המרכזי (טרקלין מלשון: "שלוש ספות") של המבנה מתוארים פרקים מחייו ופולחנו של דיוניסוס אל היין היוני (המוכר בעולם הרומי כבכחוס). בסצנה המרכזית מופיע דיוניסוס בעת תחרות שתיית יין כנגד הרקלס. דיוניסוס מניף את ספלו מעלה כאות ניצחון, בעוד הרקלס מוצג כשיכור הנסמך על חבריו.

בשולי הטרקלין מופיעה דמותה של אישה יפה המכונה בשם "המונה ליזה של הגליל" ויתכן שזו מייצגת את דמותה של אפרודיטה. המבנה כולו נחרב במאה הרביעית, ככל הנראה ברעש האדמה של שנת 363.

גת (משטח דריכה ובור היקוות) עתיקה לייצור יין מהתקופה הביזנטית (מאות 7-4 לספירה) התגלתה לאחרונה במסגרת חפירה ארכיאולוגית, שהובילה רשות הטבע והגנים, במאגר מים עתיק מהתקופה הרומית בגן הלאומי ציפורי. מדובר בתגלית נדירה ויוצאת דופן מבחינה ארכיאולוגית, מאחר ועד כה לא נמצא ותועד בשום מקום בארץ מצב בו השתמשו בגת ליין שהותקנה בשימוש משני בתוך מאגר המים עתיק מקורה בקשתות שיצא מכלל שימוש.

לפי החוקרים, לאחר שמאגר המים העתיק יצא מכלל שימוש, כנראה במאה ה-4 לספירה, הכשירו אותו בשלב מאוחר יותר לגת באמצעות תוספות בנייה וחציבה. מידות משטח הדריכה של הגת הן 3.2×4.2 מ' והיא חצובה בסלע. במרכז המשטח שקע שנועד לבורג לסחיטה המשנית. רוב החציבה נעשתה כבר בעת התקנת המאגר. לגת, בור ההיקוות בגודל 1.5X1.7 מ', ובעומק של 2.15 מ' ולו ארבע מדרגות גבוהות המאפשרות ירידה לקרקעיתו.

גת קטנה, או תא לאכסון זמני של הענבים, נמצאה צמודה אליה במידות 1.7X1.9 מ' ובור היקוות קטן ואליפטי במידות של 0.7-0.6 מ' בעומק של כ-0.5 מ'.

אתר דרומי נוסף הקשור למערכת החקלאית המפוארת מן התקופה הביזנטית בהר הנגב זהו שבטה. ישוב גדול שהשתמר בצורה מרשימה, בכל המרחב מסביב לו ניתן לראות שרידי חוות חקלאיות הכוללת מגדלי שדה טרסות ומגדלי יונים ( קולומבריום). ממערב לישוב בסמוך למגרש החניה נמצאת גת גדולה המורכבת מחללי אכסון, משטח דריכה לענבים עם בורות לסחיטה משנית של השאריות ומשטח תחתון ובו שני בורות איגום שיכלו להכיל כ-6,000 ליטר תירוש בהפעלה בודדת של המתקן. בגת משטח דריכה גדול מרוצף אריחי אבן. מסביב לגת תאים מופרדים זה מזה. הכורמים הניחו בתאים אלו את ענביהם וחיכו איש איש לתורו לדרוך אותם.

כ-700 מטרים מצפון לשבטה, אפשר להגיע לבוסתן משוחזר ברגל בשביל ברור, היוצא מהכנסייה הצפונית. הבוסתן משחזר חווה חקלאית עתיקה והעצים שניטעו בו - חרוב, תאנה, שקד, שזיף, זית, רימון, אלה, אפרסק, משמש וגפן - מושקים במי גשמים שהוטו אל הבוסתן, בדיוק כפי שנעשה בשבטה הקדומה.