נשיונל ג'יאוגרפיק ישראלי

כשהתחילה שנת הקורונה, מצאתי את עצמי בסיטואציה קלסטרופובית שהלכה והחמירה מסגר לסגר. בתור צפר וחובב טבע מילדות, הצורך הקבוע לטייל בחוץ רק התעצם במהלך הסגרים וככה התמסרתי לסקרי הטבע של החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים, שהפכו למפלט אולטימטיבי.

במסגרת העבודה הייתי מתעורר באחת בלילה, נוסע שלוש שעות בכבישים ריקים, ושעה נוספת בדרכי עפר עם פקח אזורי של רשות הטבע והגנים, משם באור ראשון מתחיל מסלול הליכה ארוך במדבר - כדי להגיע למצוק בלב המדבר במטרה לאתר ולתעד את הדורסים המקננים ושאר העופות ובעלי החיים הנדירים של ישראל.

כך זכיתי להגיע לאתרי הטבע של ישראל שבעיני הם מהיפים שיש בעולם. חלקם נגישים לציבור וחלקם עדיין כל כך נידחים, בלי קליטה סלולרית, בלי רמז לציויליזציה ובלי הכרה עולמית. במהלך העבודה בתור סוקר של מרכז הצפרות השתדלתי לצלם את המראות האלו מתוך הבנה שאולי אני זוכה להזדמנות אחרונה לתיעוד של מראות בראשית, שלא בטוח שיתקיימו כאן בשנים הבאות.

הסקר התמקד באיתור ושמירה על העיט הזהוב - מלך העופות של ישראל. זה העיט של בירה נשר, הסמל האולטימטיבי של כוח ומהירות בעולם העופות - הוא יכול לצוד יונים, ארנבות ושועלים בלי בעיה. באופן אישי יש לי מערכת יחסים מורכבת עם העיט, כי השכונה שבה גדלתי כילד בירושלים נבנתה פחות או יותר על הקן האחרון של העיט בירושלים בנחל גילה, וכך הפיתוח המהיר גרם לי לפספס את העיט הזה בילדות. כיום נשארו פחות מעשרה זוגות של העיט הזהוב בכל הארץ ואולי אלו הזוגות האחרונים המקננים במזרח התיכון.

במהלך החיפושים אחרי העיט למדתי להבין כמה המין הזה אלרגי לבני אדם - הוא בוחר את המקומות הנידחים ביותר לקינון וכבר לא נשארו הרבה אופציות כאלו בישראל. מכל בעלי החיים הוא מוזכר הכי הרבה פעמים בתנ''ך ומסמל את הטבע הבראשיתי והתנכ''י שלנו. המראה של עוף כזה דואה מעל ערוץ נחל יפהפה עם קולות הרקע של שפני סלע, חגלות וציפורי מדבר מסמל את תמצית הטבע הישראלי - משהו מיוחד שאין בשום מקום אחר.


באחד מימי הסקר החמים והקשוחים ביותר אחרי ששוב לא מצאנו עדות לקינון העיט, הגענו אני וידידיה הפקח למעיין קטן שמשך ציפורי שיר צמאות ועצרנו כדי למלא מים ולהתקרר בצל. בדרך החוצה הופיעה מהשמיים נוצת תעופה ענקית - זו היתה נוצה של עיט זהוב! כנראה זה היה מסר שאסור להתייאש.

אחד מהתיסכולים הקבועים של צפייה בבעלי חיים כאן הוא שלא רואים אותם ואפשר להבין למה - אחרי אלפי שנות ציד הם יעשו הכל כדי להעלם מהעין ולצלם אותם זו משימה קשה עוד יותר. מתוך הצורך הזה לאתר בעלי חיים למדתי 'לקרוא את השטח' ולזהות את הנוכחות שלהם גם בלי לראות אותם.

לטבע יש הירארכיה פשוטה שבה ככל שהשטח נעשה עשיר יותר במינים הנפוצים - כך גם הנדירים יותר יוכלו להתקיים. אבל בשנת הקורונה היו רגעים שבהם הרגשתי 'כמו באפריקה' וזה קרה דוקא במדבר - במקומות מסויימים אפשר לראות עדרים של עשרות פראים רועים במשטחי עשב עם עם עדר של צבאי מדבר, חרדוני צב, חגלות ועוד שפע של מיני עפרונים, סלעיות וציפורים נוספות ואז אפשר לדמיין איך היתה נראית הארץ פעם כשבעלי החיים שלטו.

עולם הטבע של ישראל הוא אחד העשירים בעולם ביחס לגודל המדינה. תועדו כאן קרוב ל-600 מיני ציפורים, מעל 100 מיני זוחלים, ו-150 מיני יונקים. להשוואה - מגוון המינים כאן מתחרה במדינות גדולות פי חמישים מישראל, כמו קליפורניה שיש בה אקלים דומה. הסיבות הן המפגש הייחודי בין אזורי צמחיה, עושר של בתי גידול וגבהים, וכמובן צומת שלוש היבשות - המיקום המדהים שאנחנו נמצאים בו איפשר מעבר של עמים ותרבויות, אבל גם הפגיש בעלי חיים וצמחים ועיצב את ישראל למה שהיא היום.

מצלמות שביל שהצבתי הראו שבזמן הסגר, כשבני האדם לא מפריעים, המדבר הופך לשוקק חיים ובמיוחד בשעות הלילה. למרות הדימוי של שממה - המדבר הישראלי הוא העשיר ביותר בטבע בישראל ובמזרח התיכון כולו - והסיבה הפשוטה היא שהשפעת בני האדם לא הגיעה לשם עדיין במלוא העוצמה - בעלי החיים יכולים להסתדר עם המעט צמחיה ומים במדבר כל עוד בתי הגידול נשמרים.

המצלמות הראו פעילות של ארנבות, תנים, שועלים, צבועים וזאבים, פראים ודרבנים וגם בעלי חיים נדירים שמעולם לא זכיתי לראות במציאות כמו חתולי בר, קרקלים, וגם נמנמני סלעים - עכבר קטן וחמוד. הפעילות של בעלי החיים במצלמות הראתה לי שככל שנשמרים הסביבה הטבעית עם עצי השיטה והאלה, והצמחיה המקומית - כך יופיעו יותר בעלי חיים וגם הטורפים הנדירים שניזונים מהם. באחד הצילומים הופיעו גם מבריחי סמים לבושים בבגדי הסוואה - מין חדש לנגב...

בזמן הסגר, כשאי אפשר היה להתרחק מהבית, גיליתי שהטבע מגיע אליי ויש בעלי חיים שנחשבים פראיים לחלוטין אבל מרגישים בבית גם בלב העיר. בישראל הטבע העירוני עלה לדרגה הבאה ובנוסף לחזירי בר, יעלים, שועלים ותנים - מדי פעם מבקרים גם צבועים מפוספסים בלב ערי השינה שלנו.

ישראל היא מעצמה עולמית עבור המין הזה ולמרות שהוא נחשב לחיה הלאומית של לבנון - הוא נפוץ כאן הרבה יותר וחובבי יונקים מהעולם באים לחפש אותו כאן. לצבוע יש דימוי שלילי בתרבות האנושית ללא סיבה מוצדקת, אולי בגלל המראה הלא סימטרי שלו או הרגלי האכילה, שכוללים שבירת עצמות וגרירת בעלי חיים מתים אל המאורה, אבל מהזמן שביליתי בצפייה בצבועים למדתי שזה אחד מבעלי החיים הכי נבונים שיש, עם יכולת הסתגלות לסביבה אנושית, והטורף הגדול ביותר שנשאר לנו בארץ אחרי הנמר שנכחד. למעשה הוא לא טורף אלא מוצא מה שיש - ואוהב במיוחד דברים מתוקים כשהוא מוצא איזה פרי או משהו בפח. הצבועים יכולים להתרגל לנוכחות בני אדם ולפעמים נצפים מטיילים בתוך הערים שנמצאות על גבול שטחים פתוחים.

במהלך ימי הסקר האלו שחלקם בתנאים קשוחים למדתי המון מהפקחים על מצב הטבע שסופג אש מכל כיוון אפשרי - אבדן בתי גידול, פיתוח, מינים פולשים, קיטוע על ידי בניה, גדרות וכבישים ומה לא. לבצורת וגלי החום יש השפעה הרסנית גם באתרים הנידחים במדבר, שלכאורה מנותקים מהשפעות האדם. גיליתי שמינים מסויימים של דורסים נעלמים במהירות גם באתרים הקבועים שבהם היו נצפים כל שנה.

האיומים לא נעלמו בשנה הזאת וגופי שמירת הטבע משקיעים מאמצים אדירים ב'החייאה מלאכותית' של הטבע - תחנות האכלה לנשרים, שמירה על קיני הדורסים, השבת בעלי חיים לטבע, טיפול בבעלי חיים פצועים ועוד - אלו רק כמה דוגמאות למסירות והתושיה שנדרשים. תוך כדי תיעוד של הפעילויות למדתי כמה מורכב התהליך הזה שמשלב מדע, טכנולוגיה ואמצעי מעקב, שדאות ברמה הגבוהה ביותר ובעיקר אהבה לטבע. הצרכים הובילו את הצוותים לייצר פתרונות מקוריים כמו רחפן ששימש להביא מזון לגוזל מיותם בקן, משדרים שמאותתים על סימני מצוקה לנשרים ועוד.

ישראל שמוקפת בגדרות מכל הכיוונים - למעשה מתפקדת היום כמו שמורת טבע גדולה. אחרי עשרות ומאות שנים של ציד מתמשך והצטברות של כלי נשק - בעלי החיים כמעט נעלמו מכל המדינות הסובבות אותנו. בישראל, לעומת זאת, נותרו בשפע יחסי בעלי חיים גדולים וחלקם מרגישים כאן מספיק נוח כדי לא לפחד מבני אדם. במושגים של שטח אנחנו דומים בגודל לשמורת קרוגר בדרום אפריקה - וגם שם בעלי החיים ניצלים מציידים ופיתוח בזכות גדר שמקיפה את כל השמורה הענקית.

הגבולות של ישראל מונעים את התנועה החופשית של בעלי החיים אבל גם שומרים עליהם מהציידים מעבר לגבול. הצבי הישראלי קיים היום רק בתחומי ישראל, וגם בעלי חיים נוספים כמו היעל, צבוע, זאב ועוד מיני דורסים - משגשגים כאן ביחס לשאר המזרח התיכון. אפילו השועל שנחשב 'פושט' עבור הצלמים הוא נדיר מאוד מחוץ לישראל.

בשנת הקורונה גיליתי שיש המון התעניינות בטבע הישראלי אבל לא מגופי תקשורת מקומיים, אלא דווקא עולמיים. עזרתי לצלם ולייעץ לחברות ההפקה וערוצי הטבע, כמו ה-BBC ונשיונל ג'יאוגרפיק שלא יכלו לשלוח צוותי צילום בגלל הסגרים. עבורם ישראל מספקת 'סיפורי טבע' ברמה עולמית ומסתבר שגם בסרטי טבע אנחנו על המפה - ובמיוחד בעלי חיים של המדבר. זאבים ויעלים אפשר למצוא רק כאן ועדיף לצלם אותם רודפים ואוכלים אחד את השני אם אפשר. גם פראים, ראמים צבועים ואינסוף מינים נוספים הם הנציגים היחידים שנותרו מהטבע המפואר של המזרח התיכון. נדידת הציפורים מעל ישראל היא אחת התופעות המדהימות בעולם ולמרות שכולם שמעו על החסידות והשקנאים הנודדים - יש עוד המון צדדים לא מוכרים לנדידה, שיקבלו בשנים הבאות את החשיפה שלהם.

אחד מבעלי החיים הכי חמקמקים שניסיתי לאתר הוא הקרקל - אחד מבעלי החיים הכי איקוניים שיש בישראל ועם הכי מעט יחסי ציבור. במשך שנה שלמה של סקרים ביום ובלילה, עם הליכות ארוכות אל המקומות הנידחים ביותר - הקרקל הופיע במצלמות פחות מחמש פעמים - כמו רוח רפאים של המדבר. הוא יכול ללכת עשרות קילומטרים בלילה, מוצא טרף מזדמן ונעלם לפני הזריחה. במזרח התיכון הוא תועד רק בעומאן ובישראל ונשארו פחות ממאה פרטים בכל הארץ. האובססיה הזאת הובילה לחלום מוזר שחוזר אצלי כל לילה, שבו הקרקל מגיח מהחשכה, מתמקם לצילום המושלם ונעלם בחזרה. ואומרים שהטבע עוזר לבריאות הנפשית.

יובל דקס הוא צפר בכיר במרכז הצפרות הישראלי, החברה להגנת הטבע.