קצת אחרי חצות בכפר הנוודים הדיגיטליים בקיבוץ מורן שבגליל. ערב ראשון שלי כאן, ובשעה זו, שקט גדול שורר על הכל. לפתע, מישהו פונה אלי ואומר "אתה זורם לשם קוד?".
אני לא יודע מה זה שם קוד, אבל אני בהחלט זורם. מה אכפת לי. כמה דקות מאוחר יותר, אני מוצא את עצמי בעיצומו של משחק קופסה מלהיב, עם חמישה זרים וזרות. חצי שעה מאוחר יותר, ואני כבר מרגיש קרוב אל הזרים והזרות האלה, כמו שרק בקהילה מגובשת ומרוחקת אפשר להרגיש. לילה ראשון שלי כאן, ואני כבר מרגיש בבית.
שילוב מושלם בין עבודה וטיולים
קיבוץ מורן שבין הגליל התחתון לעליון, לא הרחק מצומת ראמה שעל כביש עכו-צפת, מתהדר בעובדה כי בשטחו הוקם כפר הנוודים הדיגיטליים הראשון בישראל. המושג "נווד דיגיטלי", נולד אמנם כבר בסוף שנות ה-90 של המאה שעברה, אך רק בשנים האחרונות - וביתר שאת, בימי הקורונה - הוא הופך יותר ויותר מוכר גם למי שמעולם לא נגעו בלפטופ. בפשטות, מדובר במי שמסוגלים ורוצים לעבוד מרחוק, לעתים תוך כדי תנועה. כל מה שנדרש הוא לפטופ, נקודת חשמל, חיבור וויי-פיי ומקום להניח את הראש.
התוצאה מביאה עמה שילוב מושלם בין עבודה וטיולים, מאחר שהנווד הדיגיטלי נוהג לעתים לדלג ממקום למקום, ואגב כך להכיר לעומק יעדים ברחבי העולם. זה כמעט כמו להיות מקומי, אבל לא מתאים לכל אחד.
כמובן, לא כל מי שיושב בבית קפה ומתקתק על המקלדת הוא נווד דיגיטלי. מדובר בחוויה מעצימה וטוטאלית הרבה יותר, הכרוכה כאמור בתנועה מתמדת ובמפגשים בלתי אמצעיים עם מקומיים, כמו גם עם נוודים אחרים. בימיי הקורונה, התופעה הלכה והתפשטה בעולם, בעת שבמדינות שונות הוקמו "כפרי נוודים דיגיטליים", בהם הוצעו פתרונות לינה וחללי עבודה משותפים.
סוד הגיבוש: מינימום 6 לילות
הכפר שבקיבוץ מורן הוא לא רק הראשון בישראל (וכרגע היחיד), אלא גם הראשון שממוקם בתוך קיבוץ, על כל מה שמשתמע מכך. ובדומה לכפרי נוודים אחרים בעולם, הוא לא מיועד למשפחות או למטיילים מזדמנים, אלא למי שבאמת "מנווד" את דרכו באופן דיגיטלי.
בכדי ליצור תחושה של קהילה אמיתית ומגובשת, הוחלט במורן על מינימום שהות של שישה לילות. נכון, יש מי שנמצאים כאן את מינימום הימים בלבד, אך רבים מגיעים למספר שבועות, ויש אף מי ששוהים כאן ברציפות חצי שנה ויותר.
ששת הימים שלי כאן הפגישו אותי עם לא מעט אנשי הייטק, שיכולים להרשות לעצמם לשכור יחידת אירוח למשך תקופה ארוכה, אבל את הכפר פוקדים גם מעצבים, עיתונאים ובעלי מקצועות חופשיים אחרים שיכולים לעבוד מרחוק. לא מעט מאלו שמגיעים לתקופות ארוכות, מסבלטים את דירתם או ביתם, כדי לעמוד במחיר ההשכרה במורן. התעריף עומד על 1,460 שקלים ליחיד לשישה לילות, או 4,600 שקלים ל-29 לילות, כאשר מחיר כל לילה נוסף הוא 250 שקלים. בתמורה, מקבלים חדר אירוח נעים שבו מטבחון ועמדת עבודה, מרפסת קדמית ופינות ישיבה חיצוניות, ובעיקר - שימוש חופשי במתקני המקום.
העבודה עצמה נערכת באחד משני חללי העבודה הגדולים, ואפשר גם לעבוד מהחדר או מפינות הישיבה מוצלות שמול הנוף. הכפר כולו מרושת היטב ברשת אלחוטית, כך שתוכלו להיות מחוברים גם תוך כדי נדנוד בערסל.
בזכות המגפה
"האיזון הנכון בין קהילה, טבע ועבודה" מכריז אתר האינטרנט של כפר הנוודים. לאחר זמן קצר במקום, מסתבר שזוהי בהחלט לא עוד קלישאה אלא דרך חיים. אך הדרך לזיקוק הרעיון הזה לא היתה פשוטה.
מי שיזמו את כפר הנוודים ומנהלים אותו במשותף הם עידן שיר (35) ומעין אלמגור (33), שניהם מתגוררים בקיבוץ מורן. לדבריהם, מגפת הקורונה היתה הטריגר להקמת הכפר. למעשה, במשך שנים רבות, פעל פה אירוח כפרי, אך המגפה העולמית טרפה את הקלפים, ומתחם האירוח נותר מיותם, כפי שקרה במקומות רבים בארץ ובעולם. "באותם ימי קורונה, נפגשתי במקרה עם מעין בגינת שעשועים בקיבוץ", מספר עידן. "שנינו היינו עם הילדים, ודיברנו על המצב. ואז, מעין זרקה את הרעיון להקים כפר נוודים דיגיטליים".
"בזמן שבו עידן סיפר לי על הקשיים באירוח הכפרי, חשבתי לעצמי על הכמות הגדולה של הנוודים הדיגיטליים הישראלים שתקועים בארץ ולא יכולים לנסוע לחו"ל", מוסיפה מעין. "בנוסף, גם ידעתי שרבים מהם מחפשים פתרונות שיאפשרו להם להמשיך ולנוע. הכל התחבר לי בראש, והתחלנו לחקר את הצרכים של קהילה מיוחדת זו. לא רצינו להיות עוד We Work בצפון, אלא לשמור על האופי המיוחד של הקיבוץ". וכך, תוך כדי לימוד בתנועה, החלו השניים להפיח חיים ברעיון, ובחודש דצמבר 2020, נפתח כפר הנוודים באופן רשמי.
"לקהילה יש חיים משל עצמה"
"אתה יכול לבחור לעצמך את המרחק מהאחרים בקהילה. אתה יכול להיות לבד עם עצמך, ואתה יכול להיות מעורב, להתנדב, לתרום לקהילה שנוצרה כאן", אומר עידן, ומתכוון בעיקר לשלל הפעילויות היזומות שנערכת מדי יום ביומו בכפר. הפעילויות הללו מגיעות מחברי הקהילה עצמה, ושומרות על אופיין גם כאשר תחלופת האורחים משתנה. בין הפעילויות הקבועות ניתן למנות בישול וסעודת שישי במטבח המשותף, ערבי הרצאות הנערכות מדי יום רביעי על ידי חברי הקהילה, ערבי ג'ם סשן בחדר המוזיקה של הקיבוץ וגולת הכותרת - "סובב מורן": מסלול טיול ניחוח של כשעה, בשבילים המיוערים העוטפים את הקיבוץ מכל עבריו. סובב מורן הוא הזדמנות מצוינת לגיבוש חברתי, להכרות בין חדשים לוותיקים, ובכלל - לשאוף אוויר ולהניע את הגוף, אחרי יום של ישיבה בחללי העבודה המשותפים.
"בהתחלה חשבנו אנחנו להציע פעילויות יזומות שונות, אבל במהרה קלטנו שאנחנו לא בהכרח מבינים את הדינמיקה של הקהילה", אומרת מעין. "הסתבר לנו שלקהילה יש חיים משל עצמה, והנוודים עצמם מארגנים את הפעילויות שלהם. באותו רגע, הבנו שיש לנו משהו מיוחד ביד. כעת, אנו רואים את עצמנו לא כמנהלי הקהילה אלא רק כתומכים שלה. אנחנו יוצרים עבורם מרחב מאפשר".
המרחב המאפשר שאליו מתייחסת מעין מגיע לידי מימוש, בין השאר, בערבי ההרצאות שנערכים אחת לשבוע את ההרצאות מעבירים החברים עצמם, בנושאים שקרובים לליבם, כאשר כל הרצאה מוגבלת ל-15 דקות בלבד. בשבוע שבו אני שהיתי במקום, נערכו הרצאות בנושא צפנים והצפנה, גלגולן של מילים בין שפות שונות, דיבור מול קהל וגם על הדרכים הטובות ביותר להשיג טיסות זולות לחו"ל.
גן עדן לחובבי בישול
אותו "מרחב מאפשר" כולל גם שימוש במתקנים שונים - מקפה ובירה בהגשה עצמית ועד כניסה לבריכת השחייה של הקיבוץ, והכל ברישום על בסיס אמון. בנוסף, כל אורח חדש מקבל במטבח המשותף פינה אישית לאחסון ציוד, כמו גם מקום במקרר. לצד הפינות האישיות, יש במטבח פינות ציבוריות, בא לך משהו לנשנש? אתה פותח את המקרר הציבורי, מוצא משהו שלוכד לך את העין - והוא שלך. קהילה, עד הסוף.
בשונה מהמטבח הזעיר שבדירתי, המטבח המשותף בכפר (ששימש בעבר את חברי הקיבוץ), הוא גן עדן לחובבי בישול. יש בו כל כלי, אביזר ומתקן שתוכלו להעלות על הדעת. נכון, עם כל השפע הזה, כל מה שיצא לי בסופו של דבר הוא חביתה וסלט, אבל שניים-שלושה ערבים מאוחר יותר, כבר שדרגתי את עצמי לפסטה ברוטב מתוחכם למדי. בהחלט הישג לא מבוטל למי שעבורו מזון הוא בסך הכל פונקציה למניעת רעב. הכל בזכות ההשאה שקיבלתי משאר החברות והחברים.
אגב, את חומרי הגלם רוכשים במכולת של הקיבוץ או בכפרי הסביבה. בקבוצת הווטסאפ של הנוודים רצות כל העת המלצות על מקום מיוחד לירקות בכפר ראמה או על חנות טבעונית מומלצת בכרמיאל.
קהילה שוקקת - בלי הרעש של העיר
בערב השני שלי כאן, בעיצומו של אירוע מוזיקלי ספונטני, חשתי לפתע עייפות, והחלטתי לפנות לישון. פניתי למי שעמדה לידי ואמרתי לה "ביי". היא הביטה בי בפליאה ואמרה, "מה ביי? פה אין ביי. כשאתה הולך וגם כשאתה חוזר - כולנו יחד כל הזמן, לא צריך להגיד ביי. אתה עוד תתרגל לזה". המשפט הזה שלה זיקק את המהות של כפר הנוודים כולו.
ואכן, אין ספק שחלק בלתי מבוטל מחיי הקהילה המשתנים תדיר במורן כרוך בחיי החברה הנרקמים כאן מדי יום ביומו מחדש. בנוסף, השילוב של חדשים לצד ותיקים, מהווה כר פורה לגיבוש חברתי, במיוחד לאור העובדה שהקהל כאן מגיע פחות או יותר מרקע תעסוקתי דומה, מצוי בטווח גילים שנע בדרך כלל בין 30 ל-45 וגם מצוי בסטטוס אישי דומה. רווקים ורווקות בעיקר, אם עדיין לא קלטתם.
אילנה שטיין, מנכ"לית שותפה במיזם "פורצות קדימה", הגיעה לימים ספורים בלבד, אך ביומה האחרון היא הכריזה באופן משכנע למדי שהיא תחזור במהרה לכפר. "השילוב בין אנשים מאוד מעניינים, בעלי מכנה משותף, ומצד שני - מגוונים ושונים, פותח את הראש לרעיונות חדשים", היא אומרת, בלא מעט התלהבות.
נוסף על כך, אילנה מדגישה במיוחד את השוני בין חיי הקהילה במורן לבין חיי היומיום בעיר הגדולה. "אני מתגוררת בתל אביב, עם השגרה התל אביבית שלי. וכאן, אני נחשפת לפעילויות כל כך מיוחדות. שעות ספורות לאחר שהגעתי, הזמינו אותי לפעילות של סיור רגלי במטעי המנגו של הקיבוץ, כולל קטיף פירות ותצפיות נוף. זה כל כך מיוחד. יש פה פעילויות מגוונות ומאוד מעשירות, יחד עם קהילה קטנה ואינטימית, בלי הרעש של העיר".
זה לא היה אינטנסיבי מדי עבורך?
"ממש לא. תמיד יש את האופציה לתפוס מרחק ולשבת עם ספר טוב, ולא להיות עם כולם. אחד הדברים המרתקים היו שבמשך שבוע שלם, לא ראיתי טלוויזיה, שזה נפלא מבחינתי".
עוד מציינת אילנה כי אחד הדברים המרתקים שחוותה במורן היה האפשרות להתבונן מקרוב על היווצרותם של מערכות יחסים בין חברי הקהילה. "יש פה הרבה יותר שיחות עומק עם אנשים שאתה לא מכיר. בעיר אתה לא תצליח להכיר באופן כזה עשרה אנשים ויותר בתוך כשבוע. זה חלק מהקסם".
"שלווה בנשמה"
לעומתה, מורן ברגמן (36), בעלת הבלוג Purelife.tips, נחשבת לוותיקה יחסית בכפר. היא נמצאת במורן מזה כחודשיים. "הגעתי במאי לשבוע, אהבתי, והחלטתי שאני עוזבת את הדירה בגבעתיים, שמה את מעט הציוד והריהוט שלי אצל ההורים, ובאה לפה לתקופה".
איך לוקחים החלטה כה גדולה לאחר שבוע?
"היתה לי שנה מאוד עמוסה. הרגשתי שאני קמה בבוקר והולכת לישון, כאשר יש לי תחושה של קפיץ מתוח בגוף. כאילו שאני חיה על אוטומט. הבנתי שאלו לא החיים שבהם אני רוצה. פה, עם כל השקט והירוק מסביב, הדברים שונים. פה הצלחתי לזקק בדיוק את מה שחשוב לי: שלווה בנשמה. במרכז המרוץ הוא מטורף, ואתה מכיר אנשים באופן מאוד שטחי כי אתה כל הזמן ממהר. כאן, ההיכרויות הן מאוד עמוקות ורבגוניות. אתה חלק ממשהו גדול יותר. המקום הזה החזיר אותי לחיים".
התובנות שמורן תיארה עלולות להישמע מעט בלתי מובנות בעבור מי שלא חש בעצמו את החוויה של כפר הנוודים הדיגיטליים. אבל בשלב הזה, אני הבנתי אותה היטב. לאחר שישה ימים, בעודי אורז את חפציי לקראת השיבה הביתה, לאזור המרכז, ידעתי שעוד אחזור לכפר. למעשה, ידעתי את זה כבר ברגע שבו הגעתי לכאן.
אתר האינטרנט של כפר הנוודים הדיגיטליים בקיבוץ מורן