הנווד הדיגיטלי

החלום: להקיף את העולם במסע של 365 ימים, ואני הולך להגשים אותו!

אני עדי פרץ, בן 23, מקריית גת, צלם ונווד דיגיטלי בעל בלוג טיולים. עת השתחררתי מהצבא, עבדתי קשה במשך שנתיים בשתי משרות, עד שמאסתי מהשגרה היומיומית-תובענית והחלטתי שאני יוצא לטייל בעולם במשך שנה.

לא ידעתי מה יהיה המסלול, אבל ידעתי שאני יוצא למסע בעקבות החלומות שלי. בלי לדעת איפה אני מתחיל, מה תהיה המדינה הבאה ואיפה אני מסיים. מה שכן ידעתי - זה שאני הולך לטעום חופש בלי גבולות. אז ארזתי ציוד לשתי עונות ואת ציוד הצילום שלי, ויצאתי למדינה הראשונה שלי במסע - גרמניה.עד כה, ביקרתי ביבשות אירופה, אפריקה, אסיה ואמריקה, ובסך הכל ב-16 מדינות, ובדרכון יש עוד מקום למספיק חותמות.

כיום אנחנו חיים בעולם של מרדף אחר העושר, ולא האושר. אנשים לא באמת מקשיבים לקול הפנימי שלהם אלא לקול החיצוני של החברה. מה שנקרא "אמונת החברה". אז פעם בכמה זמן במסע, הייתי נוהג לעצור ולשאול את עצמי: האם אני מאושר? האם אני בדרך הנכונה ולא בדרך עקיפה? כל הזמן מלמדים אותנו בבית ספר לרוץ אחרי הישגים, אבל כל אחד צריך לדעת מה החלומות שלו. החיים קצרים מדי, ואם יש לך חלום - אתה חייב לחיות אותו.

בינתיים ראיתי נופים מדהימים, שמעתי המון שפות והכרתי תרבויות שונות. כל מדינה לימדה אותי משהו חדש על עצמי. התאהבתי, התאכזבתי, שמחתי וחלקתי רגעים בלתי נשכחים עם מאות אנשים מדהימים.

החוויות הכי עוצמתיות שחוויתי בשנה האחרונה - היו בהודו. נחתתי בדלהי העמוסה, וזה היה שוק בשבילי. הכל היה כל כך מבולגן, מלוכלך ולא מסודר. אבל היה משהו מושלם בזה! ישבתי עם כוס צ'אי בצד הדרך וצפיתי במתרחש בצומת. שמתי לב שעם כל הרעש, אי הסדר והלכלוך - הכל עבד ככאוס אחד גדול - אבל באותה נשימה בסינכרון מושלם. זאת הודו.

אוהד הנווד: הישראלי שהיה לוחם וקצין בצבא, והפך ל"משיח"

חוויתי חוויות מגוונות בהודו, יש לה הכל מהכל: טבלתי בנהר הגנגס בזריחה, טיפסתי על ההימלאיה, עישיתי יוגה ומדיטציה ואפילו שיחקתי קריקט עם ילדים בכפר "נאדי". אחת החוויות הכי מטורפות שעשיתי זה לעבור את עמק ספיטי בטרמפים ואוטובוס של מקומיים. ספיטי הוא עמק מדברי, אבל מושלג, שהכפר הגבוה בעמק נמצא בגובה 3,800 מטרים.

להיות נווד זה לא להיות מחוייב לכלום - אתה חופשי, אתה פשוט אתה, עושה רק מה שטוב לך, לומד שאתה יכול להיות המאושר באדם גם כשאתה חי על תקציב ממש מועט. בדרך אתה למד שרכוש זה רק מסכה של אמונת החברה כדי שיראו שאתה חי. יצאתי למסע עם שני תיקים מפוצצים בציוד, ולקראת סופו טיילתי עם חצי מהציוד שאיתו שיצאתי מהארץ. בכל יעד שיחררתי רכוש כלשהו, הסתפקתי במועט. והדבר הכי טוב בלהיות נווד זה שאתה מחליט איפה המרפסת שלך כל לילה. כל נקודה בעולם יכולה להיות הבית שלך.

רבים שואלים אותי אם אני לא מתגעגע הביתה. השאלה הזאת מאוד מורכבת, כי מי שבוחר בדרך הנוודות הוא בדרך כלל בן אדם שאוהב את הדרכים, צמא להרפתקאות, לחוויות. אבל תמיד קיים הגעגועים לבית, כמובן, לאוכל של אמא, לחברים. למרות שאני תמיד אוהב להיות מחוץ ל"קומפורט זון" שלי ולחוות דברים, טבע האדם ימשוך אותנו תמיד חזרה לאזור הנוחות שלנו.

אז איך מטיילים כל כך בזול? הסוד הוא פשוט לקנות מה שצריך, להתנדב, להשתמש בכישורים שלך כדי להרוויח דברים ביושר, להתארח אצל מקומיים וכמובן לתפוס טרמפים או לנסוע בתחבורה ציבורית. אחד הדברים שאני בדרך כלל עושה בכל יעד, הוא להציע את הכישוריים שלי בצילום וכך אני מקבל לינה חינם וארוחות, וחוסך הרבה כסף. וכשאני אוכל, אני עושה זאת במסעדות פועלים מקומיות לרוב.

בנוסף, אני דואג תמיד לבדוק מקומות שבהם אני יכול להתארח אצל מקומיים - אם זה גלישת ספות (קאוצ'סרפינג), או להתארח אצל משפחות יהודיות בח"ול או משפחות עם זיקה ליהדות - ככה אתה גם מרגיש טיפה איך זה להיות מקומי וגם מקבל אחלה טיפים וחברה אוהבת. ובנוגע לטיסות - הסוד הוא להיות גמיש. כשאתה גמיש - אתה יכול למצוא דילים מוזלים.

יצא לי לטייל ביעדים שנחשבים ליוקרתיים, לדוגמא המלדיביים. אנשים פשוט לא האמינו שטיילתי במלדיביים בתקציב של תרמילאי. בנוסף לכך, צללתי עם כרישים, צבי ים, מנטרה ריי ובשוניות מדהימות.
ישנם איים של מקומיים, לאו דווקא ריזורטים, שנמצאים ברחבי האיים המלדיביים ואנשים פשוט לא מכירים., כך שבאמת אפשר לחיות שם בתקציב של 40 דולרים ליום, אם אתה לבד, ואם אתה עם פרטנר אז התקציב יורד אפילו יותר.

פגשתי ברחבי המזרח (הודו, סרי לנקה, וייטנאם, תאילנד ויפן) המון אנשים שתפיסת עולמם לגבי אנשים שמטיילים תקופה ארוכה, היא שהם בורחים מהמציאות ומחפשים את עצמם. אני חושב שזו אינה בריחה ולא חיפוש עצמי, אלא הרפתקה אחת גדולה עם אין -ספור חוויות שכל הדרך שלה רצופה בשיעורים.

אתה פשוט לומד תוך כדי תנועה: להתמודד עם הפחדים שלך, להכיר את עצמך טוב יותר, מה עושה לך טוב ומה לא. אתה גם לומד המון דברים שאנחנו לא חושבים עליהם כמו היסטוריה, מאכלים, גיאוגרפיה, תרבות ועוד. והדבר החשוב ביותר, הוא שאתה אוסף עוד רגעים שלא תשכח לאוצר הרגעים האישי שלך, ולזה אין שום מחיר וזמן שווה ערך.

כרגע אני נמצא בהוואי - גולש, צולל וחוקר את האי לחודש הקרוב. מפה אני עובר לקליפורניה "לעשות את החגים" עם המשפחה המורחבת, ואז חוזר ארצה. כבר הספקתי לחלום ולתכנן איך אני מגשים את החלום הבא. לחצות את כל אפריקה באופנוע.

הגשמת חלום מתחילה בלפקוח עיניים, לרשום את החלום על הדף ופשוט להתחיל לעבוד עליו, גם אם זו דרך ארוכה וקשה. תחושת הסיפוק שאתה הולך אחרי החלומות שלך ובאמת מגשים אותם - היא אושר עילאי.

משפט אחד מתוך הספר "מיתרי הלב" (יאן-פיליפ סנדקר) שקראתי, מלווה אותי לאורך כל המסע: "החיים קצרים מכדי לעבור אותם בדרכי עקיפין. מי שיש לו חלום, חייב לחיות אותו". וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות עם החיים שלי.

אז תצאו, תחוו, תראו עולם ואל תפסיקו לחלום - כי זה מה שגורם לנו להרגיש חיים.

עקבו אחר האינסטגרם של עדי