ג'סר א-זרקא: כפר הדייגים האחרון בישראל

למרות שחוף הים שלו הוא אחד היפים והאותנטיים ביותר בארץ - ג'סר א-זרקא אינו בין כפרי הדייגים היפים שפגשתי בחיי. יש הרבה עליבות, חוסר חן והזנחה בכפר העני שהוקם על חוף הים בראשית המאה ה-20, ונקרא על שם גשר עתיק שהוקם על נחל התנינים (בערבית אל-וואדי א-זרקא - "הנחל עם המים הכחולים"). יש לציין כי זהו לא אותו גשר שנבנה על חוף הים עבור מרכבתו של הקיסר וילהלם השני, עת ביקר בארץ ישראל ב-1898, ושופץ לאחרונה.

למעשה, קיים ניגוד משוווע בין מיקום הכפר, באחד המקומות היפים בארץ, על רצועת כורכר שלמרגלותיה זורם החלק התחתון של נחל תנינים, מצפון לקיסריה ומדרום למעגן מיכאל, לבין העוני הרב ומראהו המוזנח של המקום שהוא אחד הישובים העניים ביותר בארץ.

הגענו אל הכפר בשעת בוקר מוקדמת לסיור מודרך עם מנהל מחלקת החינוך לנוער מוחמד חמדאן עמאש. כמה דייגים שבו מן הים, לאחר שאספו את הרשתות שאותן פרשו בלילה הקודם. פגשנו אותם ממלאים את הארגזים בדגים ומסדרים את הרשתות. הם התעלמו מנוכחותנו והיו עסוקים בשלהם, כאילו מורגלים בכך שיש תמיד מצלמה בסביבה המתעדת את אורחות חייהם.

"בני הביצות" או "מגדלי הג'מוסים" כך כונו בני הכפר שחיו סביב ביצת הכבארה והובאו לארץ במאה ה-19 על ידי העות'מאנים לייבוש הביצות. הם התנהלו כנוודים שנדדו באזור במשך שנים, בין הקיץ לחורף, בהתאם לעונות השנה. בעקבות ייבוש הביצה בשנת 1924 עבור אדמות חקלאיות ומיגור מחלת המלריה לתושבי זכרון יעקב, הוצעה לתושבים קרקע חלופית לכפר בתוספת שכר בעבור עזרתם בייבוש הביצה ואובדן מקור פרנסתם. כל משפחה קיבלה 30 דונמים בכפר, והתושבים בנו בתי כורכר, שלימים התחלפו בבתי בלוקים ובטון.

בג'סר א-זרקא מתגוררים כיום כ-15 אלף איש ואישה. שלוש משפחות/חמולות גדולות מרכיבות את תושבי הכפר. שתיים מהן - עמאש וג'ורבאן - מרכיבות כ-70 אחוזים מהתושבים). כבר לא תמצאו כאן פלאחים, סוחרי גמלים, מגדלי ג'מוסים או חקלאים - מלאכות שעסקו בהן בעבר בני הכפר.

למעשה, עם הגעתם לכאן איבדה אוכלוסיית הכפר את כל המורשת שלה: נעלמו מלאכות מסורתיות כמו קדרות, אריגה, קליעה, או ציד, ולא עוסקים שם עוד במלאכות או במשלחי יד מסורתיים, שהיו קיימים בעבר.

כיום הענף היחיד ששרד הוא הדיג, אך מרבית התושבים עובדים מחוץ לכפר. התושבים כבר לא נחשבים מוקצים בקרב המוסלמים בארץ כמו בעבר, ולא מתחתנים רק בתוך המשפחה אלא גם מצליחים להינשא לאנשים מחוץ לכפר. בעבר הולידו הנישואים לקרובי המשפחה הרבה מומים ומחלות תורשתיות, שתוצאתם ניכרת עד היום.

במרכז הכפר מסגד גדול הנראה מפינות רבות בכפר. חוטי חשמל מכוערים, הנמתחים מצד אחד של הרחוב למשנהו, אופייניים מאוד ברחבי הכפר וגם כאלו שאינם פעילים עוד, על חלקם נתלו פנסים סיניים ודגלונים צבעוניים שדהו בשמש. מרבית הבתים נראים מבחוץ מוזנחים וחסרי חן, אולם לעיתים הצצה פנימה מגלה בתים יפים, נקיים ומיוחדים.

תרנגולות מסתובבות ברחובות חופשי וניקיון הוא לא הצד החזק בכפר. חלק מהרחובות נצבעו בכחול - ברוח כפרי הדייגים היוונים כנגד עין הרע - אולם לא תמיד יש תחזוקה והצבע מתקלף. הלחות בקיץ כמעט בלתי נסבלת - מעל 75 אחוזים - ועם זאת ניתן לפגוש פה אנשים מיוחדים, הרבה קשישים צבעוניים, ילדים שמחים כמו שרק ילדים יודעים להיות, בכל סביבה שהיא.

את חממי פגשנו בבית הקפה על שפת המים. אשה שרירית שזופה וחזקה העוסקת בדיג, בספורט ימי ובחינוך. היא סיפרה לנו את סיפור חייה, כיצד מילדות נמשכה לפעילויות של בנים כמו כדורגל, קיאקים ודיג.

חממי היא אישה צעירה ועוצמתית אשר הצליחה, כנגד כל הסיכויים, למצב מעמדה בכפר כאשה עצמאית ולוחמת המהווה השראה לנשים אחרות. היא איננה נשואה ומתגוררת בבית משלה בשולי הכפר, על שפת הים, והקימה מועדון נשים בינלאומי הנקרא Surfing 4 peace - "גולשים למען השלום".

שוטטנו במשך כמה שעות בסמטאות הכפר, כשפתאום נתקלנו בג'מילה, קשישה חביבה ומסבירת פנים בת 86 שפתחה בפנינו את ביתה הצנוע והמסורתי.

ג'מילה מתגוררת בגפה, אולם ילדיה המתגוררים בקצה הכפר מגיעים לבקרה מעת לעת. אביה שתמונתו ותמונת אמה התנוססו על אחד הקירות ביחד עם תמונות משפחתיות נוספות, היה מוכתר הכפר האחרון שעם מותו עברה ההנהגה לידי ראשי כפר נבחרים.

סמטאות הכפר היו די נטושות בשעת בוקר של יום שישי חם באוגוסט. פה ושם פגשנו כמה ילדים, משחקים בסמטאות, קשישות היושבות על כוס תה בחצר או במרפסת, או מעט עוברים ושבים בדרכם לקופת חולים, לקניות או לסידורים בכפר. רובם לא התנגדו שנצלם אותם, אולם בפניהם ניתן היה לראות את מעמסת החיים, וחיוכים היו די נדירים כאן.

בכפר שגבולותיו המצומצמים לא מאפשרים בנייה חדשה, נוצרה עם השנים צפיפות דיור קשה. רק לאחרונה מסתמנת נקודת אור לתושבים, לאחר שאושרה תכנית חדשה שתאפשר בניית יחידות דיור וכפר נופש שייתן מענה לצעירים ולמחוסרי דיור, וימשוך תיירים. אולי מכאן תחל נקודת מפנה חיובית בג'סר א-זרקא.


אורטל צבר היא צלמת טבע וסביבה. בקרו באתר שלה: "צילום כדרך הטבע".