3,500 סיבות לבקר

"אתה רואה את המסגד הזה? תושבי הכפר בנו אותו אבל תכנן אותו אדריכל יהודי", אומר לי אייבק נאפסו, מנהל מרכז המורשת הצ'רקסית בכפר כמא, עת אנו פוסעים ברחובות הכפר. "הוא תכנן את המסגד בהשראת הממלוכ הראשון שהיה צ'רקסי (במאה ה-13), ובנה את המסגד שלו בקהיר באבלק ("מנומר" בערבית, סגנון בנייה שמשלב בין שניים-שלושה צבעי אבנים - ז.ר)".

היה זה הארכיטקט המנוח שמחה יום טוב ("גולי") מקיבוץ דליה, ששילב במסגד גם בנייה מתומנת וגלילית (צורת גליל) שמסמלת את הגלות הצ'רקסית ואת המעבר ממולדתם, הקווקז הרוסי כיום, לארץ ישראל ב-1878 ואת התקופה העות'מאנית שבה הגיעו.

הצ'רקסים בישראל מונים כיום בסך הכל 4,500 איש. 3,500 מהם גרים בכפר כמא שבגליל התחתון, ועוד כאלף בריחניה שבגליל התחתון (יש בישוב 1,500 איש, אבל 500 מהם ערבים מקומיים), למרות שבעבר חיו באזור במגוון ישובים שלא שרדו. חירבת צ'רקס שליד גן שמואל הוא אחד מהם.

הצ'רקסים (מטורקית ומונגולית "חייל חותך") הם מוסלמים שהתאסלמו בעקבות שלטון האימפריה העות'מאנית בקווקז החל מהמאה ה-16, והגיעו לארץ כחלק מהפריסה של הצבא העות'מאני במזרח התיכון וגירושם על ידי הרוסים שרצחו כמיליון וחצי מהם, וגרמו להם להגר. הם נחשבים ללוחמים אמיצים, גם בימי ההתיישבות היהודית בארץ ואחריה, שכן רבים מהם שירתו במערכת הביטחון, ומכונים "אדיגים" ("כליל השלמות").

לכפר כמא ("פיגיון" בצ'רקסית, והנשק של הלוחם הצ'רקסי) הם הגיעו במאה ה-19 מחמישה שבטים, כ-300 איש לערך, והתיישבו על חורבות כפר ביזנטי מהמאה ה-6 לספירה. בשנה שעברה התגלו ליד הכפר שרידי כנסייה עתיקה בת כ-1300 שנים, כך שבהחלט היתה פעילות התיישבותית במקום, בניגוד לריחניה שנבנתה מאפס ככפר שסביבו חומה.

את הכפר שרואים כיום בכמא, בנו הצ'רקסים מסביב למסגד בצורת גורן מאבני בזלת בשימוש משני, ובהתאם לאקלים החורפי שממנו באו - גגות משופעים, קש, בוץ וגללים בקירות לשמירת החום, ועם השנים עברו לאדריכלות מערבית יותר.

הדבר שהכי מזוהה כנראה עם הצ'רקסים בארץ, חוץ מהגבינות המעולות שלהם, הוא קפטן נבחרת ישראל ושחקן פרטיזן בלגרד בכדורגל ביברס נאתכו. אבל אל תחפשו אותו שם. ה"סלב" הצ'רקסי אומנם נולד בכפר, אבל עזב עם הוריו בגיל 10 למרכז בעקבות עבודתו של אביו.

אבל לא חסרות אטרקציות אחרות בכפר כמא. בימים אלה מתבצעות עבודות פיתוח לקידום התיירות לכפר, בהן שוק איכרים חדש שהתשתית שלו כבר מוכנה ויציע את מרכולתם של המושבים באזור - מיין של כפר תבור, דרך דבש ומרציפן וכלה בגבינות הצ'רקסיות של מחלבת "אלברוס" המקומית. בנוסף, נבנה פארק חדש ליד מגרש הכדורגל שמול הכפר, על כביש 767 שעובר בסמוך, וגם את בית שוגן - מבנה לשימור שבנוי בזלת שחורה והיה בית הקולנוע של הכפר - מתכוונים להפוך לאטרקציה תיירותית או לספרייה הצ'רקסית הלאומית ומכון מחקר.

"עד 2005 הכפר היה רדום ורק מדי פעם היו קבוצות שבאו לבקר, אבל הפסטיבל הצ'רקסי שהיה ב-2010 הכניס אותנו לתודעה ונתן הד תקשורתי רחב", מסביר אייבק. גם פסטיבל "כפר ביקרתם" שמתקיים כל שנה בכפרים הדרוזים והצ'רקסים, ויתקיים גם באביב הזה ללא תשלום, מזרים את הישראלים להכיר את המיעוטים בישראל. אבל מה במשך השנה? לא יותר מדי מטיילים באים.

זה לא שהתיירים לא הגיעו סתם. גם לא היה להם כל כך לאן לבוא, כלומר מעבר לגבינות או למרכז למורשת הצ'רקסית (שקיים גם בריחניה), לא היו יותר מדי בעלי עסקים שמשכו מטיילים לעצור בדרך לכנרת או ממנה. "כולם יודעים שיש כאן מקום לתקן פנצ'ר בדרך או אם צריך אוכל", אומר אייבק, "אבל בשנים האחרונות העסקים בכפר הבינו שלא כדאי להם להתבסס רק על המקומיים, אלא לנסות לשווק את עצמם החוצה, למשל מאפיית 'מאזאן' שה"מעמול" הצ'רקסי שלה הפך למותג.

אנחנו נכנסים ל"מאזאן", חנות קטנה ופשוטה, ללא מדפים של בורקסים, רוגלך או לחמים, אבל עם תור של אנשים בחוץ. המתוק שלהם הוא החלג'וראן - עוגיות תמרים בעבודת יד - שהן, כאמור, המעמול הצ'רקסי. אבל בעיקר באים לשם בשביל דבר אחד: החלוז' - מעין סמבוסק דק ממולא בגבינה צ'רקסית (3 שקלים ליחידה) וטעים לאללה. מה שעוד פופולרי הם כיסונים ממולאים בגבינה צ'רקסית ובצל, מעין ורניקס, שנחשבים מעדן, אבל נסו את "היתרון כאן שאין מגבלה על כמות", אומר אייבק, "אתה יכול לקנות כמה שאתה רוצה - יחידה אחת או 10". כך או כך, הגבינה הצ'רקסית שלטת במטבח המקומי.

אז בשביל להבין מה יש בגבינה הזו, שכה מפורסמת ואנשים עוצרים במיוחד פה כדי לקנות אותה, נכנסנו למחלבת "אלברוס", שנקראת על שם ההר הגבוה באירופה שברפובליקה קברדינו-בלקריה ברוסיה, שבה חיים צ'רקסים.

עד לפני עשור לא היה אפשר לרכוש באופן מסודר את הגבינה הלבנה החצי קשה הזו, שהיא שילוב של צפתית בואכה בולגרית, ועם זאת לא כבדה מדי, לא חמוצה מדי, וטעימה להפליא. "רק נשים מקומיות הכינו את הגבינות בבית", מסבירה שרה תחאוכו, שביחד עם בעלה נוח פתחו את המחלבה ואיפשרו גם לא לצ'רקסים לרכוש קצת את טעם הקווקז.

בין סוגי הגבינות, ניתן למצוא את הגבינה הצ'רקסית - במרקם עדין ללא חומרים משמרים ("מתכון שעובר מדור לדור", אומרת שרה), שמזכירה בטעמה ריקוטה; גבינה מעושנת על גחלים וענפי זית (16 אחוזי שומן) וגם גבינות למריחה בטעם חמוץ-מלוח בשם "שזר'ה" (שה=חלב, רה=מצונן, כי מצננים את הנוזלים). טווח המחירים נע מ-15 ועד 50 שקלים.

חוויה קולינרית צ'רקסית אסלית כוללת, תמצאו אצל סוזי אשמוז - הצ'רקסית היחידה שפרצה גבולות והחלה לארח בביתה באוגוסט האחרון (ותודה לקורונה). "במשך עשור עבדתי כאם בית במתחם צימרים במושב אילניה, אבל כשהגיעה המגפה יצאתי לחל"ת וזה עשה לי רק טוב", היא אומרת בחיוך כשהיא מביאה עוד ועוד מנות לשולחן בביתה, שם היא יכולה לארח עד 25 איש.

בין המנות שלה יש כמובן את הכיסונים הפופולריים, אבל גם נאטף (מעין ממליגה מתירס), גולאש עם שעועית לבנה, סלט חוביזה, במיה, ריבת דלעת ועוד. מעבר לכך, בכל מוצ"ש היא מפרסמת תפריט מאכלים שבועי בפייסבוק שלה, ואנשים פשוט מזמינים ובאים לקחת. מחיר חמגשית - 25 שקלים. עבור בראנצ' בביתה תשלמו 100 שקלים לאדם, ומנה בשרית תעלה 150 שקלים. 052-8401803.

עם בטן מלאה ואחרי קפה טוב שביברס, בעלה של סוזי הכין לנו במרפסת, אייבק לוקח אותי לשיטוט בכפר. כל כך שקט שם, שמרגיש לפעמים שמדובר במקום נטוש. אנשים די מסתגרים בבתים, פה ושם איזו אשה בלבוש מסורתי עובדת בגינה, כמה חתולים מטפסים על קיר בזלת ישן. שלווה. אנו נכנסים למרכז למורשת הצ'רקסית (050-4990599), שנמצא בבית שאמי - בניין שנבנה במאה ה-19 ועד 1903, והיה משק אוטרקי שבו פעלה טחנת קמח על מנוע דיזל. אייבק מסביר, שבעל הבית התעשר בזכות הטחנה, מה שגרם לו לבנות קומה שנייה ובה חדרי אירוח לממתינים לטחינת הקמח. "הוא היה הכי עשיר בכפר והיו לו כ-30 אלף דונמים קרקעות", הוא אומר.

מבית שאמי יוצא רחוב נאוואס ("ידיד" בצ'רקסית), שבו בניין ישן מבזלת שבו נגריה ונפחייה ישנים, השייך לשני אחים ששימשו כאימאם וכמואזין. אגב, השמות בכפר כמא, כתובים בצ'רקסית, ערבית ועברית ומנציחים משחקים צ'רקסים, צמחייה, פירות, 12 השבטים הצ'רקסים ומקומות בקווקז, למשל אדיגה, אלברוס ו-אפיפס (המקום שממנו הגיעו הצ'רקסים לכפר כמא). "זה בשביל שהדור הבא ילמד את המורשת שלו", מסביר אייבק, שגם נתן את השמות לרחובות.

עדיין בשיטוט בכפר, אנחנו מגיעים אל אחד משני הצימרים היחידים בכפר - "אדיגה". אילהם גודחה הפכה חלק מביתה ליחידת אירוח משפחתית ב-2008, לאחר שהתאלמנה. היא עלתה לקומה השנייה, כך שכל הקומה הראשונה שופצה בעזרת משפחתה והפכה ליחידה זוגית ועוד יחידה משפחתית. מעבר לנוף היפה שפונה לשדות, בצימר שאינו מפואר מדי ולא פשוט מדי, תמצאו בריכה קטנה לטבילה, גינת צמחים ובריכת דגי זהב ופסל של חסידה משקיף מעל. המחיר - 400 שקלים לזוג, ו-100 שקלים תוספת לכל ילד, לא כולל ארוחת בוקר שגם אתה ניתן להזמין ממנה בתשלום נוסף.

מהשדות של הצימר רואים את הר תבור, וכביש אחד מפלח את השדות הירוקים ומוביל אל מעיין הכפר. המעיין ששופץ לפני כשנתיים, הוא אחד משני מעיינות ששימשו את יושבי הכפר (השני הוא עין ספסאף, ליד שרונה). אייבק מסביר, שהמעיין לא נקרא על שם העיר קאזאן ברוסיה, "כי קאזאן בצ'רקסית זה מקום שחוזרים ממנו", הוא אומר, ואכן אחת הדרכים שיוצאת מכפר כמא נקראת צ'אם רוג - "דרך הפרות" או "דרך המרע" - שכנראה ירדו למעיין לשתות, וחזרו.

אבל כיום אין שום פרה שמתקרבת למקור המים הזה, אלא רק בני אדם. שולחנות פיקניק, סככות מצלות, עצי שיזף מצוי גדולים וכמה שלטי הסבר על השביל המוליך לבריכת שכשוך של חצי מטר. ממתק של מקום, רק תשמרו עליו.

אנו מגיעים אל בניין המועצה כדי לקשקש מעט עם הצ'רקסי מספר 1 בכפר, ראש המועצה המקומית זכריה נפסו. מול הבניין כיכר נהדרת ועליה פסל של שער פתוח ומעליו המילים "ברוכים הבאים" בעברית וצ'רקסית. בכניסה לבניין נמצא הסמל של כפר כמא - לוחם צ'רקסי רכוב על סוס כשברקע הר האלברוס והשמש זורחת. אך האם היא תזרח על הכפר גם בעתיד?

אז לפחות מבחינה תיירותית, העתיד של כפר כמא נראה לא רע. אבל מבחינה דמוגרפית, השמש שוקעת על הצ'רקסים בכל יום ומסרבת לעלות. לפי הערכה, יש כשישה מיליון צ'רקסים בעולם, מחצית מהם בטורקיה, והשאר מפוזרים. אצלנו כאמור, נשארו רק 4,500. "אנחנו הישוב היחיד מחוץ למולדת שמנהל אורח חיים אותנטי עם שפה ומנהגים", אומר נפסו, "וכאן זה המקום היחיד בעולם שמלמדים היסטוריה צ'רקסית, כי במקומות אחרים אסור או שזה לא קיים. וזה קורה כי אבותינו החלו לשמור את המורשת עם הגעתם לפה כדי למנוע התבוללות, ואנחנו מתחתנים ביננו ומנסים להחיות את הקהילה מחדש, וזה אתגר לא קל. ועם זאת, אנחנו לא שמורת טבע ורוצים את התיירים".

נפסו בהחלט מבין על מה הוא מדבר, כי עם נתון של כ-1.5 ילדים בממוצע למשפחה בישוב שלו, העתיד של אחד המיעוטים הכי קטנים ומיוחדים פה, לא מבשר טובות. אבל אני דווקא כן חושב שהם שמורת טבע - שמורת טבע אנושית וייחודית בנוף הישראלי - ולכן חובה עלינו (ועל המדינה) לשמור עליה, יותר מאשר הם שומרים על עצמם.