המקום שאין בו תיירים

"תורידו את כל הגברים מהאוטובוס, ושיביאו איתם דרכון", הכריז דניס, המתורגמן הרוסי שלנו, במחסום הצבאי בכניסה לקברדינו-בלקריה (Kabardino-Balkaria) - אחת הרפובליקות שבדרום רוסיה. תחושות לא נעימות של הפרדה בין גברים לנשים עלו במוחי, אבל כשחייל עם מדים כחולים מנומרים ופנים חמורות-סבר מורה לך לעשות זאת, אתה לא מנסה ממש להתווכח.

בביתן למטה נעמדנו בטור אחד ארוך, כל אחד מחזיק את הדרכון שלו. הזהירו אותנו בארץ שיהיו מחסומים בדרכים וביקורות פתע של הצבא, אבל כבר על היום הראשון? ניגשנו לעמדת הבידוק וחייל אחד אחר התחיל לדבר רוסית בתקיפות. לא הבנו מה הוא רוצה. הגשנו את הדרכון לביקורת, אבל זה לא עזר - הוא המשיך לרעום ולצעוק ברוסית. אחד מאיתנו הלך להזעיק את דניס, שחש אליו. "הוא בסך הכל מבקש שתתנו לו מטבע מישראל למזכרת", אמר דניס בחצי חיוך. מישהו מאיתנו הוציא מטבע של חצי שקל והושיט לחייל. הוא חייך קלות, ואנחנו חזרנו לאוטובוס, חצי מבודחים, חצי מבולבלים.

ברוכים הבאים ליעד שבו אין תיירים, אבל טיסות ישירות מישראל דווקא יש. פעם בשבוע יוצאת טיסה מנתב"ג לעיר מינראלנייה וודי (Mineralnye Vody), כן יש יעד כזה, שנמצא בצפון הרי הקווקז שבדרום רוסיה. שעתיים טיסה וחצי, ואתם בעולם אחר שבו השמש זורחת בקיץ ב-3 בלילה ושדה התעופה נראה כמו חור מימי הקומוניזם. את מי בדיוק משרת השדה הזה, חשבתי לעצמי, אם תיירים פה אין היות והאזור שמסוכסך אתנית, דתית ופוליטית נמצא בחלקו תחת אזהרת מסע חמורה, כולל של ישראל. אבל מסתבר שגם חברי הקהילה היהודית הקווקזית שעלתה לארץ, חוזרים לערש הולדתם הרוסי, כמו גם טיולים מאורגנים לאזור שהחלו לאחרונה לצאת מהארץ, ללא צורך בוויזה.

כן, הישראלים חייבים להגיע לכל חור, לנעוץ נעץ בכל נקודה על מפת העולם, כך שיצא שהצלם אדי גרלד ואני הצטרפנו לחברת "דרכים" שמוציאה מספר טיולים מיוחדים לאזור הקווקז - ובתוכו אחד משיאי הטיול - ביקור בצ'צ'ניה - הרפובליקה המוסלמית שהיתה רק עד לפני עשור במלחמה קשה ועקובה מדם.

אז מה, לעזאזל, אתה רוצה לראות בצ'צ'ניה, שבה שולט אסלאם קיצוני ו"מומלץ" ללכת ברחוב בלבוש צנוע; שנשים נחשבות בה לרכוש הגבר, כפי שהצהיר בעבר נשיא הרפובליקה ואסור להן להעביר ביקורת עליו; ש"אין בה גייז", כפי שטען ב-2017, ואם יש אז הם נשלחים למחנות ריכוז ועינויים; שתמונתו שלו ושל אביו מרוחות על כל בניין או מונומנט ברפובליקה; ושעינו של "האח הגדול" תמיד פקוחה?

מה בדיוק אתה רוצה לראות שם? את הכל.

האסלאם חדר ושטף את צ'צ'ניה, כמו את שאר העמים והרפובליקות בצפון הקווקז במאה ה-16. רבים רצו לשלוט בשטח שהוא נקודת מעבר חשובה לסחורות בקרבת הים הכספי, והאזור היה מוכה קרבות ואלימות. העימותים של צ'צ'ניה ושכנותיה (אינגושטייה ודאגסטן) נגד הרוסים החלו במאה ה-18 וזלגו לתוך המאה ה-19. הם נסובו סביב שליטה בדרכי המעבר בקווקז אך גם סביב דת האסלאם (צ'צ'ניה ושכנותיה) נגד הנצרות (רוסיה הצארית). לימים, ב-1944, דאג סטלין להגלות חצי מיליון איש מעמי האזור למחנות בקזחסטן וקירגיזסטן. העימותים המשיכו גם במחצית השנייה של המאה ה-20, כששיאם במלחמות שהתנהלו בשנות ה-90 ותחילת המילניום הידועות כ"מלחמת צ'צ'ניה ה-1" (1996-1994) ו"מלחמת צ'צ'ניה ה-2" (2009-1999).

עד 2009 עוד סבלה צ'צנ'יה מהרס וחורבן שהמיטו עליה הרוסים בהנהגת ילצין ופוטין. הקרבות הופסקו לאחר שהנשיא הצ'צ'ני המנוח, אחמד קדירוב, החליט לשים קץ למאבק וקיבל את עולה של אמא רוסיה תמורת מיליארדי רובלים שישקמו את הרפובליקה החבולה שלו ואת מיליון וחצי תושביה. אבל כמה מאות מורדים שמתחבאים בהרים ולא קיבלו את הכניעה לרוסיה, יוצאים פה ושם לפיגועים ברחבי המדינה וגורמים למחסומים ונוכחות של אנשי צבא ברחובות ובדרכי הגישה לצ'צ'ניה ושכנותיה. הם מחפשים הברחות של נשק ואלכוהול, שאסור כמובן בשימוש ברפובליקה לפי חוקי השריעה.

עם זאת, בשיטוט ברחובותיה של גרוזני, בירת צ'צ'ניה שהפכה במלחמות לעיי חורבות, לא מרגישים נוכחות צבאית או פחד. הנשים אומנם מכוסות ועדיף לא ללכת יד ביד או בלבוש לא צנוע, אבל הכסף ששפך פוטין כדי לשקם את המקום ניכר בשטח. נבנו גורדי שחקים שמוארים בלילה, תוכננו גנים עם אלפי אדניות פרחים ובלילה פועל מעין לונה פארק פסיכדלי עם מתקנים מהאייטיז, למי שבכל זאת צריך לבלות קצת כמו מערבי. ומעל כולם מציצה עינו של השליט בכל מקום - פולחן האישיות של אחמד קדירוב ובנו, רמזן, שתפס את מקומו לאחר שאביו נרצח.

גרוזני השתקמה ללא כל זכר למלחמה שהיתה בצ'צ'ניה רק לפני עשור. המסגד המפואר והחדש הנושא את שמו של אחמד קדירוב, כמו כמעט כל דבר ברפובליקה - מהרחוב הראשי בגרוזני, דרך האצטדיון הלאומי ועד מיכלית גדולה ששטה בים - נבנה בהשראת המסגד הכחול באיסטנבול ומוקף בשמירה הדוקה מחשש מפיגועי הבדלנים. בכניסה לתוך אולם התפילה מוצב גלאי מתכות לגילוי נשק שכולם מחויבים לעבור דרכו. גם אדי ואני הצלחנו, לאחר חיפוש גופני, לחמוק פנימה עם מצלמה ולהיות נוכחים בתפילת יום שישי החשובה שהתקיימה בשפה הערבית.

לא הרגשנו עוינות או פחד. אולי קצת במסגד, היות והיינו היחידים שצילמנו ונראנו קצת שונים ובלי כיסוי ראש. למעשה, גם ברחובותיה של גרוזני הרגשנו די בטוח, למרות שמשכנו עיניים מהעוברים ושבים. המקומיים לא רגילים לראות מישהו זר עם מצלמה מתעד אותם - הנשים משפילות מבט, הגברים מסתכלים במבט חודר. אבל גם כששאלו אותנו ברוסית מאיפה אנחנו, ואיכשהו הבנו מה רוצים וענינו "ישראל", לא הורמו גבות. לאלו שלא הבינו, הגדלנו ואמרנו "ג'רוזלם, אל קודס", כדי לחבר אותם למקום השלישי בחשיבותו לאסלאם.

פולחן האישיות של אחמד קדירוב, הנחשב אליל בצ'צ'ניה למרות שכיהן כנשיא רק תשעה חודשים בטרם נרצח, מגיע לשיאו ב"היכל התהילה והזכרון" שנפתח ב-8 במאי 2010. קדירוב, שנולד אומנם בקזחסטן ולמד לימודי אסלאם באוזבקיסטן, נרצח ב-9 במאי 2004, עת צפה במצעד לזכר ניצחון ברית המועצות על גרמניה הנאצית. מטען שכנראה הוטמן תחת המושב שלו התפוצץ בשעה 10:35 וקטל את חייו. הצ'צ'נים טוענים שמי שאחראי לרצח הוא הבדלן הטרוריסט שאמיל באסייב (Shamil Basayev). אולם יש הטוענים שדווקא לפוטין יש יד בדבר. כששאלתי את המדריך באתר ההנצחה אם זה נכון, הוא התעלם באלגנטיות ואמר שאין לו שום מידע על כך, אבל גרם לי להבין שהשאלה לא במקום ו"האח הגדול" תמיד מסתכל.

כך או כך, קדירוב האב הפך במותו לקדוש מעונה. הוא זה שעבר צד ועזב את הבדלנים וחתם עם פוטין הסכם להפסקת המלחמה - הסכם שגם מסדיר את שיקומה של צ'צ'ניה. בנו הגדול של קדירוב מת משברון לב כחודש לאחר מות אביו, ואת המושכות קיבל סגן ראש הממשלה, שעבר תאונת דרכים, ומכאן נסללה הדרך לנשיאותו של הבן הצעיר, רמזן קדירוב, שקיבל את ברכתו של פוטין.

אבל לצד האסלאם השלט באזור, צ'צ'ניה והרפובליקות המוסלמיות השכנות לה, כמו אינגושטיה (Ingushetia), מתקדמות בלא מעט תחומים שלא היו מביישות מדינות מערביות, כולל ישראל. ברחובותיה של הבירה מגאס (Magas) אתה פוגש אסלאם מתקדם ומפתיע. בכביש הראשון שאותו חצינו ראינו לפתע מטריה ענקית במעבר החצייה - מסתבר שזו שמשייה קבועה על המדרכה המשמשת להצצלה לממתינים לאור הירוק. גאוני! להביא מיד לארץ. ומה תגידו על תחנות אוטובוס ממוזגות?! כן, האוטובוסים בעיר הם אומנם טרנזיטים או מוניות שירות דַּרְדָּלֶה כאלה, אבל עד שהם יגיעו עומדים התושבים (גברים ונשים לחוד) בקופסאות שקופות עם אוויר קריר. עוד כמה צעדים ברחוב, ונתקלנו גם במתקן למיחזור נורות ופלורסנטים, ספסלים עם שקעי USB להטענה ואפילו מתקן קטן לצל עבור חיות מחמד. מרוסיה באהבה (לסביבה)!

מגאס כה שוממת מתיירים, ואפילו מתושבים שנראו או ספונים בבתיהם או פשוט לא קיימים בעשרות בתי השיכונים הסובייטים שפרושים לאורך העיר, עד שגם אנחנו הפכנו לאטרקציה מקומית, כשמיד זיהה אותנו צוות טלוויזיה מקומי שבדק מאיפה אנחנו ומה אנו חושבים עליהם.

לאחר סדרה של מחסומים נוספים ובדיקות שווידאו שאנו נושאים אישורי מעבר, עזבנו את צ'צ'ניה ואחותה אינגושטיה, כדי לגלות מה עוד טומן בחובו הקווקז - רכס הרים עצום שמתפרס לאורך 1,200 ק"מ ורוחב של 160 ק"מ, בין הים הכספי ובאקו, בירת אזרבייג'ן במזרח, לבין הים השחור והעיר סוצ'י במערב. שתבינו, רוסיה כל כך גדולה (בעצם הכי גדולה - 17.1 מיליון קמ"ר) ששטחו של הרכס הענק הזה הוא 192 אלף קמ"ר (ישראל רק 22 אלף קמ"ר).

אמרת קווקז - אמרת אלברוס (Elbrus) - הר געש כבוי במערב הרכס, שהוא גם ההר הגבוה ביותר באירופה - 5,642 מטרים מעל פני הים (המון בלאן נמוך ממנו ב-800 מטרים!). כדי לתקוע דגל על אחד משני החמוקיים של האלברוס, מגיעים אל עיירת הסקי טרסקול (Terskol) שברפובליקת קברדינו בלקריה (Kabardino-Balkaria) וממנה נוסעים כ-40 דקות על כביש מתפתל בין הרים ירוקים ונהרות שוצפים, כמו הבקסאן (Baksan), שמקבל את מימיו מקרחונים שנמסים בעונה זו.

אל האלברוס ניתן להגיע ברכבל עד לגובה של כמעט 4,000 מטרים, ללון במעין קפסולות שהוצבו במקום למטפסים ולהמשיך במשך כמה ימים במסע רגלי בשלג, כפי שעשו האלפיניסטים הרוסים ששומרים על הגבול עם גיאורגיה מדרום, שטיפסו עם מוצ'ילות ענקיות על גביהם וקלצ'ניקוב בידם. בכל שנה מאבדים את חייהם כמה גיבורים שעושים זאת ברגל, אז תהיו ילדים טובים ותעלו ברכבל.

הפעילות הגעשית של האלברוס, כמו גם טקטוניקת הלוחות שגרמה להתרוממות הרכס, הביאה לנביעתם של מעיינות רבים, חלקם משמשים כמרחצאות חמים בטמפרטורה של כ-40 מעלות, ואחרים מצוידים במינרלים שהמקומיים מקדשים ולהם סגולות גוף ונפש רבות. אל מעיין הנעורים "דג'יילי סו" ("מפלי האיילה" בטורקית) מגיעים מכל רחבי רוסיה כדי לטבול ולהשיל כמה שנים מהחיים. הדרך המדהימה למעיין יוצאת מעיר הספא קיסלובודסק (Kislovodsk) שבמחוז סטברופול (Stavropol), שכלכלתה נסובה על המעיינות והמרחצאות שבסביבתה. הכביש המאתגר למעיין נסלל רק לפני ארבע שנים בפקודת מושל הרפובליקה שהורה, איך לא, לספק לעצמו גישה נוחה לבית הקיט שבנה בסמוך למעיין.

אחרי שלוש שעות נסיעה בין כתמים צהובים של מיליוני פרחי חמניות והרים ירוקים ב-50 גוונים, הגענו למעיין ונשבענו שלא נצא ממנו עד שנחזור לגיל 20. לנו זה אומנם לא קרה, אבל המקומיים בשלהם ונוהגים לשתות את המים המבעבעים, שמכילים מינרלים של ברזל ולכן צובעים את הקרקע בצבע כתום. אם אתם אוהבים סודה עם חלודה - זה המקום בשבילכם. הם גם לא שוכחים להביא איתם בקבוקים ולקחת טייק אוויי הביתה, לפחות עד הפעם הבאה שבה ירגישו זקנים.

בדרך חזרה לקיסלובודסק, שאליה מוזרמים מי המעיינות התוססים לתוך ברזים בגלריית נרזאנייה (Narzannaya Gallery) והתושבים באים לשתות בחינם, ארבו לנו שני שוטרים עם כובע רחב שוליים לראשיהם. הם ביקשו להתפרנס, כמובן, וברוסיה נהוג "לשלם דמי מעבר" סמליים לשוטרים שמשלימים הכנסה. המעבר "עלה" הפעם 300 רובלים לרכב (כחמישה דולרים).

הקיץ בקווקז הוא שעתו היפה של האזור. השלג שמפשיר והקרחונים שנמסים ממלאים את הנהרות השוצפים ויוצרים גם תופעה מיוחדת של מים שיוצאים מתוך סדקים בהר ועונים לשם "מפלי הדבש" (Medovye Falls), והפכו לאטרקציה מקומית. זה לא נדיר שיורד עליך גשם גם בקיץ הרוסי, ולצד הימים הסגריריים מקבלים גם פריחה משגעת שמזכירה את הפלורה הים-תיכונית שלנו.

ובתוך כל הירוק החי הזה שוכן גם המוות. אבל הפעם ברפובליקה של צפון אוסטיה-אלאניה (North Ossetia-Alania). כשלוש שעות נסיעה מהעיר ולדיקווקז (Vladikavkaz), שנמצאת על הדרך הצבאית בין גיאורגיה לרוסיה, נמצא הכפר דארגבאס (Dargavs), המכונה "עיר המתים" של הקווקז.

בנקרופוליס השומם הזה, ישנם 99 מבני קבורה משפחתיים מהמאה ה-14עד ה-16 המאכלסים גופות, עצמות וגולגולות אדם. חלקם הונחו בתוך סירות קאנו מעץ, כדי שנשמת המת תוכל לחצות את הנהר לאחר המוות, כך לפי המסורת המקומית. הנוף ממבני הקבורה שנבנו כמו בתים קטנים עם גגות מסלע צפחה הוא מהפנט, כשנהר הגיזלדון (Gizeldon) מפלח את העמק הירוק והדומם שלא מפריע למתים.

מה שעוד מת באזור הוא הקווקז עצמו, אבל מבחינה תיירותית. לפחות בינלאומית, וחבל. בשבוע שלם שבו חרשנו את כבישיו ואתריו הבולטים - לא ראינו שם תייר מהעולם - לא גרמנים, לא צרפתים, לא בריטים. גורנישט. אולי זה המרחקים העצומים, אולי בגלל שאין תשתית תיירותית ואולי בגלל יחסי ציבור רעים של צ'צ'ניה ושכנותיה.

אבל בדיוק כאן, בגבול שבין אירופה לאסיה, בין ארמניה וגיאורגיה הנוצריות לבין צ'צ'ניה ואינגושטייה המוסלמיות, במקום שבו מפוצל הרכס הלא נגמר הזה ומסוכסך אתנית, דתית ופוליטית - דווקא כאן נמצאת החוויה הכי ססגונית, מרתקת ומפתיעה.