על פניו, אין שום סיבה ממש הכרחית שתעצרו בקיבוץ יפעת שבעמק יזרעאל. טוב, מוזיאון העמק הוא תמיד נחמד ויש אפילו מערות קבורה רומיות שכמעט אף אחד לא מכיר, אבל מעבר לזה קיבוץ יפעת הוא עוד קיבוץ על כביש 73.
אבל אז הגיעו כמה בנות הקיבוץ, יותר נכון פנסיונריות חביבות, שלא ידעו שבעצם הן הסיפור עצמו של יפעת ויצרו סיור מקסים בישוב, ואפילו את דירת ה-Airbnb הראשונה ביפעת (שאליה נגיע מיד).
חיבורים של זמן
אני נוסע בקלאב קאר-קלנועית (ה"אופניים החשמליים של הקיבוץ") עם שרה אליהו ורחל קולניק, שתיים מהיזמיות בפרויקט שלוקח את נשות יפעת האמניות, כל אחת בתחומה, ויוצק אותן לכדי סיור צבעוני בין בתי הקיבוץ. "זו הכיכר האדומה", מצביעה שרה כשאנחנו חולפים על כיכר בנויה לבנים אדומות ליד חדר האוכל הישן. "למה היא אדומה?" אני שואל, "בזכות הצבע של הלבנים?" ושרה עונה שכן. "אולי גם בגלל הפילוג עם קיבוץ גבת בשנות ה-50 והשיוך הקומוניסטי?" אני ממשיך, אבל שרה מחייכת, "זה דואלי, גם וגם".
תחילה ביקשתי לעצור בארכיון של יפעת, שהוקם כחדר ההנצחה לחללי הקיבוץ, חיילים ותושבים כאחד. בארכיון תמיד מוצאים דברים עסיסיים על הקיבוץ, שגם זקניו לא תמיד יודעים או זוכרים. את פניי קיבלה מרים אהרוני, מנהלת הארכיון וספר זכרונות מהלך של יעפת ותולדותיו, שלקחה אותי לראות את "מפת מידבא" של הקיבוץ. המפה המפורסמת בת המאה השישית לספירה מהעיר מידבא שבירדן, היא המפה העתיקה ביותר שקיימת ומציגה את ארץ ישראל, אבל כאן האמן יחזקאל עזרוני לקח העתק של המפה והטביע עליה אלמנטים קיבוציים, כמו מחרשה, מגדל שמירה, בריכת מים. "חיפשנו חיבורים של זמן", מסבירה מרים, "וזו החזרה לאותה ארץ ישראל העתיקה שאליה חזרנו אחרי 2000 שנה".
"חן המקום ליושביו"
קיבוץ יפעת הוא תולדה של מספר פיצולים ואיחודים שהתרחשו בעמק כבר משנת 1926, עת נוסד קיבוץ גבת, שממול ליפעת. "טו מייק א לונג סטורי שורט", רק נאמר שהיו אלה אנשי קבוצת השרון ופלג מקיבוץ גבת שהתאחדו ב-1951 (עם הפיצול בתנועה הקיבוצית המאוחדת), וב-1952 נקרא הקיבוץ החדש "איחוד השרון-גבת". ב-15 ביולי 1954 שונה שמו ליפעת.
האיחוד בין גבת לקבוצת השרון לא היה קל, הפערים היו רבים. למשל, היידיש של גבת מול העברית של השרון, "אבל היה מאמץ רציני וחכם של איחוד", מסבירה מרים. "למשל, בכל בית ביפעת היו שתי משפחות מגבת ושתיים מהשרון. ממש אינטגרציה קיבוצית: הנה, תגורו יחד ותתמודדו. שלום.
כיום יש כ-400 חברים ועוד כ-80 משפחות ביפעת. "מה מקור השם?" שאלתי את מרים, והיא השיבה "חן המקום ליושביו", שזו בהחלט תשובה רומנטית ויפה, אבל בל נשכח שהכפר הערבי יפיע נמצא לא רחוק, שמשמר כנראה את שמה של יפיע המקראית, וזה כבר יותר מסתדר עם ההיסטוריה.
התיירים מחו"ל התלהבו
שרה עוצרת את הקלאב קאר ליד ביתה. ממול, נמצא בית הוריה - דירת קיבוץ ישנה ושמורה, עם ריהוט מיושן אבל נעים ונוח, ויש סיבה שהוא במצב הזה - ברוכים הבאים לדירת ה-Airbnb הראשונה של הקיבוץ. "החלטתי שאני רוצה להביא את הקיבוץ של פעם ואני שומרת על הסגנון הזה", היא אומרת בגאווה, תוך כדי שעורכת לי סיור בין החדרים. לאחר שאירחה כמה תיירים מחו"ל שהתלהבו מהקונספט, הבינה שרה שיש פוטנציאל לדירה בטעם של פעם. "בתור היחידה שיש לה Airbnb בקיבוץ, היו שאלות של אנשים שנפגשו בשבילי הקיבוץ - אם זה בכלל הולם ומותר", אומרת רחל שיושבת לידי. אבל שרה קיבלה אישור מהמזכירות, וה-Airbnb הראשון יצא לדרך.
האוספים, הסרוויס, כלי המטבח - הכל היה שייך להוריה של שרה ונשאר במקום לטובת האורחים. מחוץ לדירה, שיכולה להכיל 6-4 אורחים, ישנה טרמפולינה ענקית וחצר כי בכל זאת צריך משהו לילדי המשפחות שיבואו. אבל גם המחיר נשאר כמו של פעם: 400-300 שקלים לזוג ללילה ולארבעה אנשים 600-500 שקלים ללילה, תלוי ביום ובהרכב. 052-3491825.
להפיץ בריאות
אני יושב בתוך הדירה, כשלפתע מגיעה מורן ברק, קונדיטורית, שמזה כמה שנים החלה לאפות מאפים, לחמים, עוגיות, גרנולה ושאר דברים טובים עם דגש על בריאות. היא מניחה מיני ארוחת בוקר קטנה עם מאפיה להתפאר, וביחד עם רחל ושרה מביטה בי כשאני טועם מכל דבר, כמו מצפה לתגובתי בהתרגשות.
"הכל באמת טעים", אני עונה ומרצה כמובן, אבל זה לא היה קשה. מורן, שהתגברה שלוש פעמים על מחלת סרטן השד, החליטה לעשות סוויץ' בחייה ולעבור למזון בריא. היא החלה לאפות בביתה, ועד מהרה למכור לאנשים בקיבוץ ובאזור לחמי מחמצת וכוסמין ללא תוספות. "התאהבתי בעניין ואנשים החלו לבקש עוד, ונהיה עסק קטן בבית", היא אומרת, "אפילו מתל אביב מזמינים". כיכר לחם אומנם תעלה לכם 25 שקלים, אבל מרגישים את האיכות, הטריות וכמובן את הטעם של לחם בריא, או כפי שאומרת מורן, "המוטו שלי זה להפיץ בריאות". 052-3828879.
בעודי לועס את הקרקרים הטריים של מורן, מספרת לי רחל איך אפשר להעסיק את המשפחות שבאות לנפוש בקיבוץ, או כחלק מהסיור שלהן. כגננת פנסיונרית במשך 35 שנה, היא יודעת דבר או שניים על ילדים, וביחד עם בנה הקימה את "כמו אז" - משחק הפעלות בטעם של פעם - שבו היא לוקחת חומרים וחפצים מהטבע ויוצרת מסלול מכשולים, או באולינג מבקבוקים, פינת תיפוץ מפחיות ריקות. "הרעיון הוא לחבר מבוגרים וילדים למשחקים חברתיים, כי זה משמח ומפתח את המוח", היא מסבירה. 052-3495187.
טוטם כבר עשיתם לבית?
הקלאב קאר "שועט" ברחובותיו הצרים של הקיבוץ - כמעט 15 קמ"ש. יש תמיד בקיבוצים מעין כבישים/שבילים צרים כאלה שכמו אומרים לך - עד כאן! - בכביש הזה אסור לרכבים לעבור ורק קלנועיות חרישיות יכולות לנוע הישר אל הבתים, ואת הרכבים, הזיהום והרעש, תשאירו במעגל החיצוני. אני אוהב את זה.
שרה עוצרת איתי אצל האמנית הראשונה בסיור. זוהי ססיליה תמיר, אמנית חימר ופסלת, שלפי שמה וה"שלום" שלה אתה כבר מבין שהיא מדרום אמריקה, וליתר דיוק - אורוגוואי. חמש פנסיונריות ומסכות על פניהן נמצאות בסטודיו שלה. פעם בשבוע הן נפגשות ליצירה ואולי קצת גם לרכל. לפני עשור ססיליה, שנקראה בעבר "צילי", בחרה להפוך את התחביב שלה למקצוע. בינתיים היא התגרשה, חזרה לשמה המקורי (ססיליה) ומצאה זוגיות. הספק לא רע.
רבות מהעבודות שלה הן סביב הטוטמים והפילוסופיה האינדיאנית. "לטוטם יש משמעות לשורשים, ובסדנאות שלי כל משפחה בוחרת טוטם לכניסה לבית", היא אומרת. "אני לוקחת אדמה ומשנה אותה לקרמיקה, את הצבע שלה, ומחזירה לטבע מה שאני יוצרת". ססיליה אוספת בהליכות הבוקר שלה כל מיני ענפים ודברים שהיא רואה, ויוצרת איתם. אבל מעבר לסדנאות, כדאי להגיע לחצר ביתה המקושטת ולהלך בין היצירות המיוחדות שהיא עשתה לאורך השנים. 052-2206283.
תרופה לבדידות
הבית של נעמי לוי נמצא לא הרחק, אבל למה ללכת אם אפשר להסתייע בקלאב קאר?! נעמי היא אשתו של צביקה לוי, מי שהיה "האבא של החיילים הבודדים", והלך לעולמו ב-2018. "מאז שהוא חלה (2016 - ז.ר), התחלתי לפסל", אומרת נעמי שעושה עבודות מדהימות מרשת. במקור, נעמי היא מעצבת גרפית אבל התאהבה בפיסול ברשת, "ובעיקר בתוצאה", היא מסבירה, "כי העבודה לא תמיד נעימה".
היא לוקחת רשתות ברזל, מקפלת אותן, צובעת ויוצרת דמויות של נשים מגונדרות, רקדניות ואחרות. "תמיד היו פה חיילים בודדים, חברים והבית היה מלא. כשצביקה נפטר נשארתי בודדה, ועכשיו יש פה 'אנשים'" היא אומרת כשמתכוונת לדמויות שיצרה. נעמי לא עורכת סדנאות בביתה, אבל מוכרת את יצירותיה, ואתם מוזמנים. 052-2182231.
משדרגת התכשיטים
כמעט פעם אחרונה על הקלאב קאר, אני מגיע לדופלקס של אמניות, או יותר נכון שתי אמניות שגרות זו מעל זו. נתחיל עם "נוריתא", היא נורית הררט ביטמן, תכשיטנית "כבר מגיל 5", היא מעידה על עצמה, "עת אספתי את החרוזים שנפלו מבגדי סבתי". נורית, מורה לאמנות בדימוס, החליטה לקראת הפנסיה להתמקד בשתי אהבותיה: אספנות ותכשיטנות, בעיקר תכשיטים עתיקים עד לפני 200 שנים. היא משפצת ומשדרגת אותם, ולשם כך גם למדה צורפות.
"המוזה מגיעה לי מהאמנות השבטית, הארט-נובו מלפני 200 שנים", היא אומרת. בעתיד היא מקווה להעביר סדנאות קטנות שיכללו ארוחת בוקר, אבל עד אז כדאי להגיע לביתה ולהתרשם מעבודותיה שגם נמכרות. 052-2182231.
"פעם היה מקצוע כזה"
ממש מתחתיה גרה חינה גולדהור, מורה למלאכה וציור. "פעם היה מקצוע כזה", היא אומרת בבדיחותא. במלחמת יום הכיפורים התאלמנה, ו"מאז חיי השתנו", היא נזכרת. משרד הביטחון שלח אותה ללמוד גרפיקה, ובקיבוץ היתה מעצבת בגדי סריגים ואז יצאה לפנסיה. "הרגשתי צורך לעשות משהו והתחלתי לעבוד במוזיאקה", היא מספרת.
ואכן, ביתה ומבצרה של חינה הוא כמו מוזיאון לפסיפס מלבב. היא מצפה כמעט כל דבר באבנים הקטנות והצבעוניות - ממראות נגד עטלפים שמפחדים מההשתקפות שלהם, דרך בקבוקי חלב שאיתם ביצעו בדיקות חלב לפרות והפכו עתה לקיפודים חמודים, שולחנות וספסלים מצופים אבנים יפות ומה לא. בקיצור, מלא עבודות מיוחדות שהיא אומנם לא מוכרת, אבל שלא סר חינם. 052-3736213.
הכל בגלל (או בזכות) הכלב
אל הבית של מיכל דורון דורון (כן פעמיים דורון) באמת צריך לנסוע עם הקלאב קאר - היא גרה בהרחבה של יפעת, שנושקת ממש לפאתי מגדל העמק. סוף-סוף יש שימוש ראוי לכלי הזה!
מזה שלושה עשורים מפסלת מיכל, מורה לאמנות בעברה, בנייר. "מאז שאני זוכרת את עצמי אני הולכת לגרוטאות, ומפסלת", היא אומרת. פעם, כשהכלב שלה החל לכרסם ציפור מנייר שקנתה פעם, היא שיפצה ושחזרה אותה. "זה ריתק אותי", היא נזכרת ומאז מעבירה סדנאות בפיסול בעיסת נייר בסטודיו שהיא קוראת לו "מנייר".
מדהים לראות חלק מהיצירות של מיכל, ביניהן שולחנות אמיתיים שהיא יצרה מנייר, ושהם קשיחים ועליהם אפשר להעמיד כלים כבדים, או בקבוקים. גם מנורות היא עושה מנייר "ובעצם כל מה שמשרת אותי בבית - אני עושה מנייר", היא אומרת. אך אחת העבודות המעניינות שלה, היא יצירה מנייר שבה פיסלה את בני משפחתה הוותיקה, שרובם כבר אינם בין החיים, ובכל זאת הצליחה "לעסות" בהם חיים. 052-4842440.
ה-מציאה של הקיבוץ
בדרך לאוטו, עוד עברתי אצל דרור מ"א-גרוייסע מציאה", חבר יקר שתמיד כיף לפגוש בו ולהיכנס אל ממלכת העבר שהוא בנה ליד ביתו. והחפצים שהוא מחזיק הם אכן בגדר "מציאה גדולה" - מספר הבישול הראשון בעברית בארץ, דרך קסדה של חייל ממלחמת העולם הראשונה ועד משחקים של פעם ואפילו מכולת עם מוצרים משנות ה-60. הכל מתוחזק, אמיתי ודרור אפילו הפיח בדמויות חיים באמצעות אפקטים של אור וקול. דרור בדיוק חזר ממשמרת ברפת והלך לישון, אז ויתרתי לו ורק צילמתי את הצילום הזה, כי הבחור הוא באמת א גרוייסע מציאה. לביקור: 052-8048222.
דייט עם יפעת
דקה לפני שנפרדתי מיפעת, בכל זאת היה לנו דייט של כמה שעות טובות - עצרתי בתחנת הדלק שבכניסה לישוב. שם, נמצא סניף של "קפה קפה" שנפתח ב-2007 אבל הוא כנראה אחד המקומות שפתוחים 24/7 בעמק. שי קומרצ'רו, המנהל, מספר לי שבבוקר המקום מתפקד על תקן בית קפה, בצוהריים על תקן מפגש לעסקיות ואילו בלילה על תקן בר עם בירות וצעירים שבאים.
והבנות מיפעת הבינו זאת, ושילבו את המזללה הזו בסיור שלהן, כך שכל מי שנרשם לסיור זוכה לארוחת בוקר/צוהריים בשווי 50 שקלים. הסיור עצמו בין כל האמניות עולה לאדם כ-80 שקלים, תלוי במספר האנשים (מינימום 10). אז 80 שקלים לדייט שכולל סיור וארוחה? ממש משתלם. ועוד לא הכנסתי את הסיור בקלאב קאר...
לפרטים נוספים ותיאום לסיור, דברו עם שרה: 052-3491825.
