צעד נוסף לחשיפת האמת: האם התגלה המקום שבו הוצב ארון הברית המקראי?

בסרטון - ככה זה נראה כשתיבת הברית נמצאה בסרט "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה"

אבן יוצאת דופן בצורתה שנחשפה בהריסות של מקדש עתיק סמוך לירושלים מעלה השערה בקרב החוקרים לפיה מדובר ב"אבן הגדולה" עליה הונח ארון הברית ובו לוחות הברית הקדושים. ארכיאולוגים איתרו בחפירות בתל בית שמש את הריסות המקדש בן ה-3,100 שנים ואת האבן המיוחדת, הדומה לחפץ דומה שתואר במקרא. את האתר ולוח האבן ניתן לפרש בהרבה אופנים, אולם אפשרות אחת שהמומחים בוחנים כעת היא הקשר שלה לסיפור המקראי של ארון הברית. ד"ר צבי לדרמן, ארכאולוג מאוניברסיטת תל אביב ואחד ממובילי המחקר, אמר לכתב אריאל דויד מ"הארץ": "זה יהיה מקרה נדיר בו נוכל לאחד בין הנרטיב המקראי לממצא ארכאולוגי". אם התיאוריה שלהם נכונה, זו יכולה להיות עדות לכך שהתנ"ך מכיל אמיתות היסטוריות מתקופת זמן קדומה בהרבה מכפי שמומחים תיארכו אותם.

המקדש עצמו מתוארך למאה ה- 12 לפני הספירה ונמצא ממש מחוץ לבית שמש. צורתו המרובעת באופן מושלם והדרך בה המקדש היה מבודד ממבנים אחרים באתר מרמזת על כך שמדובר היה במקום בעל חשיבות רבה. הארכאולוגים מצאו גם מאפיינים של מבני דת בפנים, כולל אזורים לשמירת יין, פלטפורמה לטקסים, סירים מעוטרים ועצמות בעלי חיים שעשויים היו לשמש לטקסים. כדי להוסיף יותר מסתורין לעניין, נראה שהמקדש נהרס באמצע המאה ה -12 לפני הספירה, כאשר כל כלי החרס בפנים נופצו לרסיסים. לאחר מכן הוא כוסה בצואה של בעלי חיים והוצת. לדרמן אמר ל"הארץ ": "בעיניי זה היה מעשה איבה, חילול מכוון של מקום קדוש".

הכרונולוגיה המקראית והישובים הסמוכים, מצביעים על כך כי האשמים בהשמדת המקדש היו הפלישתים, שלעתים קרובות נמצאו בסכסוך עם בני ישראל במאות ה-11 וה-12 לפנה"ס. החוקרים חושבים כי לוח האבן, שיכול היה לשמש כשולחן, עשוי להסביר מדוע המקדש היה מוקד לעימות כה ממושך. הלוח מתאים למסגרת הזמן ולתיאור "האבן הגדולה" המתוארת בספר שמואל א' כמקום מנוחתו של ארון הברית כשהובא לבית שמש לאחר שנלקח מהפלישתים. על פי המקרא, כשבני ישראל התיישבו בארץ המובטחת, הארון הוצב באתר הנמצא מצפון לירושלים. אז נאמר כי הוא נגנב בידי הפלשתים בקרב. התנ"ך גורס כי אלוהים העניש את הפלישתים והכה אותם במכות עד שאלה החזירו את ארון הקדוש.

כך כתוב ב-שמואל א' פרק ו':

א וַיְהִי אֲרוֹן-יְהוָה בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים, שִׁבְעָה חֳדָשִׁים. ב וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים, לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים לֵאמֹר, מַה-נַּעֲשֶׂה, לַאֲרוֹן יְהוָה: הוֹדִעֻנוּ, בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ. ג וַיֹּאמְרוּ, אִם-מְשַׁלְּחִים אֶת-אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל-תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם--כִּי-הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ, אָשָׁם; אָז תֵּרָפְאוּ וְנוֹדַע לָכֶם, לָמָּה לֹא-תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם. ד וַיֹּאמְרוּ, מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ, וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים, חֲמִשָּׁה עפלי (טְחֹרֵי) זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב: כִּי-מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם, וּלְסַרְנֵיכֶם. ה וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי עפליכם (טְחֹרֵיכֶם) וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם, הַמַּשְׁחִיתִם אֶת-הָאָרֶץ, וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כָּבוֹד; אוּלַי, יָקֵל אֶת-יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם, וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם, וּמֵעַל אַרְצְכֶם. ו וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת-לְבַבְכֶם, כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת-לִבָּם: הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם, וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ. ז וְעַתָּה, קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת, וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת, אֲשֶׁר לֹא-עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל; וַאֲסַרְתֶּם אֶת-הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה, וַהֲשֵׁיבֹתֶם בְּנֵיהֶם מֵאַחֲרֵיהֶם הַבָּיְתָה. ח וּלְקַחְתֶּם אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל-הָעֲגָלָה, וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם, תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ; וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ, וְהָלָךְ. ט וּרְאִיתֶם, אִם-דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ--הוּא עָשָׂה לָנוּ, אֶת-הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת; וְאִם-לֹא, וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ--מִקְרֶה הוּא, הָיָה לָנוּ. י וַיַּעֲשׂוּ הָאֲנָשִׁים, כֵּן, וַיִּקְחוּ שְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת, וַיַּאַסְרוּם בָּעֲגָלָה; וְאֶת-בְּנֵיהֶם, כָּלוּ בַבָּיִת. יא וַיָּשִׂמוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, אֶל-הָעֲגָלָה; וְאֵת הָאַרְגַּז, וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב, וְאֵת, צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם. יב וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ, עַל-דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ, בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ, וְלֹא-סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול; וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם, עַד-גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ. יג וּבֵית שֶׁמֶשׁ, קֹצְרִים קְצִיר-חִטִּים בָּעֵמֶק; וַיִּשְׂאוּ אֶת-עֵינֵיהֶם, וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרוֹן, וַיִּשְׂמְחוּ, לִרְאוֹת. יד וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל-שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית-הַשִּׁמְשִׁי, וַתַּעֲמֹד שָׁם, וְשָׁם, אֶבֶן גְּדוֹלָה; וַיְבַקְּעוּ, אֶת-עֲצֵי הָעֲגָלָה, וְאֶת-הַפָּרוֹת, הֶעֱלוּ עֹלָה לַיהוָה. טו וְהַלְוִיִּם הוֹרִידוּ אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, וְאֶת-הָאַרְגַּז אֲשֶׁר-אִתּוֹ אֲשֶׁר-בּוֹ כְלֵי-זָהָב, וַיָּשִׂמוּ, אֶל-הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה; וְאַנְשֵׁי בֵית-שֶׁמֶשׁ, הֶעֱלוּ עֹלוֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים בַּיּוֹם הַהוּא--לַיהוָה. טז וַחֲמִשָּׁה סַרְנֵי-פְלִשְׁתִּים, רָאוּ; וַיָּשֻׁבוּ עֶקְרוֹן, בַּיּוֹם הַהוּא. {ס} יז וְאֵלֶּה טְחֹרֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר הֵשִׁיבוּ פְלִשְׁתִּים.

זה יהיה כמעט בלתי אפשרי להוכיח שארון הברית אכן נמצא בעבר במקדש. הארכיאולוגים מציינים עוד כי ישנה אי-עקביות בין הממצא בבית שמש לסיפור המקראי. הפרופסור שלמה בונימוביץ 'הסביר ל"הארץ": "לא קל לפענח את כל פיתולי הסיפור כפי שהופיע בסופו של דבר בתנ"ך ולברר מה אנשים זכרו, מה היה היסטורי ומה נוסף לאחר מכן". עם זאת, הארכיאולוגים מאמינים שמי שכתב את סיפור ארון הברית ידע על האבן הגדולה והחשובה בבית שמש ששימשה לסגידה. לעת עתה, גם השימוש המיועד בלוח האבן וגם מיקום ארון הברית נותרו בגדר תעלומה.