לפני כמה שנים יצאתי עם קבוצה של עורכי דין לטיול בסיציליה. היות שחלק מחברי הקבוצה היו דתיים, ביקש ממני בעל המשרד להפתיע אותם, ולכן קניתי בארץ מבחר גדול של גבינות כשרות ומשובחות, שאותן אביא איתי לטיול.
ידעתי שבאיטליה אוסרים על הכנסת מזון ממדינות שאינן מהשוק האירופי המשותף, לכן הכנסתי את הגבינות לשקיות ניילון מיוחדות שאותן טמנתי במזוודה, בין הבגדים שלקחתי לטיול. זכרתי שהטיסה לסיציליה קצרה ונמשכת כשעתיים וחצי, שהטמפרטורה בתא המטען של המטוס היא קרה מאוד ושמנמל התעופה בפלרמו עד למלון מדובר בנסיעה של כחצי שעה, כך שהנחתי שלא תהיה בעיה של קירור הגבינות.
המראנו מנתב"ג לפלרמו ולאחר הנחיתה ניגשנו למסוע המזוודות. לאחר המתנה ארוכה התברר שחלק מהמזוודות של חברי הקבוצה לא הגיעו, ביניהן גם המזוודה שלי. זו הרגשה לא נעימה לנחות בארץ זרה ללא החפצים האישיים, אבל אני חששתי יותר לגורל הגבינות, בעיקר לאחר שהבטחנו לחברי הקבוצה הדתיים, שנכונה להם הפתעה בארוחת הבוקר.
במהלך היום, התקשרתי כמה וכמה פעמים לדלפק "אבידות ומציאות" שבשדה התעופה בפלרמו, ובכל פעם המענה שקיבלתי היה ש"המזוודות בדרך והן טרם הגיעו". בערב התקשרו אלי והודיעו שהמזוודות הגיעו ושהם שולחים אותן אלינו למלון, למעט המזוודה שלי.
הפקידה שאיתה דיברתי לא ידעה להסביר לי למה, "זו ההוראה שקיבלתי, שאתה צריך להגיע בעצמך". למחרת, בשעת לילה נסעתי עם פאולו, נהג האוטובוס שלנו, לנמל התעופה.
האגף לחומרים מסוכנים מחוץ לטרמינל
"מצטערת אדוני", אמרה לי הפקידה בדלפק שבו הייתי אמור לקבל את המזוודה, "אני לא חושבת שהמזוודה שלך הגיעה". לאחר שהסברתי לה שהתקשרו אלי ושנאמר לי להגיע בעצמי, היא הסכימה לבדוק שוב.
"אהה.. אוקיי", היא אמרה לבסוף תוך שהיא מעיינת במסך המחשב, "לא מצאתי את המזוודה שלך כי היא לא אצלי, היא באמת הגיעה אלינו, אבל כדי לקבל אותה אתה צריך ללכת לאגף החומרים המסוכנים שמחוץ לטרמינל".
לא האמנתי למשמע אוזניי, מה למזוודה שלי ולחומרים מסוכנים, בסך הכל היו במזוודה בגדים, כלי רחצה שלי וכמה גבינות. "אדוני, אני מצטערת מאוד, זה מה שכתוב במחשב", סיכמה הפקידה.
האגף לחומרים מסוכנים היה רחוק מהטרמינל. נסעתי לשם עם פאולו, נכנסנו למשרד שבו ישב איש לבוש מדי משטרה. לאחר שהזדהיתי והסברתי בחיוך שיש פה אי הבנה, בדק השוטר את דרכוני.
"זו לא אי הבנה", השיב השוטר בסבר פנים חמור, "יש ריח של חומר מוזר מהמזוודה שלך ואתה צריך לפתוח אותה בנוכחות שוטר, כדי שנבצע בה בדיקה יסודית".
הרגשתי שאני הולך ומסתבך, וניסיתי להסביר לשוטר שהריח הוא אולי מהגבינות שהבאתי מהארץ.
"גבינות?", זעם, "אדוני אסור להכניס מזון לאיטליה ודע לך שעכשיו אני צריך לתת לך דו"ח של 2,500 אירו על הברחת מזון ואולי גם לעצור אותך ולהביא אותך לתחנת המשטרה בפלרמו", נבח עלי השוטר.
הגבינות הכי טובות בישראל
פאולו הנהג אחז בידי ומשך אותי לפינת החדר, "תן לי 100 אירו וצא חכה לי ליד האוטובוס", הוא לחש לאוזני. "אבל הדרכון שלי אצל השוטר", אמרתי לו.
"צא מהר ותן לי לבדוק מה אפשר לעשות". נתתי לפאולו את הכסף, הוא ניגש לשוטר ואני מיהרתי לצאת מהמשרד. כעבור כמה דקות פאולו יצא, והושיט לי את הדרכון. "הכול בסדר", הוא חייך. הודיתי לו ושאלתי איפה המזוודה, "תיכף היא תגיע", השיב.
המתנו מעט ואז הגיע השוטר גורר את המזוודה, הוא מסר לי אותה, התחבק עם פאולו וחזר למשרדו. הרמתי את המזוודה והיא הייתה קלה מאוד פתחתי אותה וגיליתי שהגבינות לא שם.
"מה, זרקו אותן?" שאלתי.
פאולו צחק, "היום בסיציליה נלחמים בשחיתות, אז סיפרתי לשוטר שאלה הגבינות הכי טובות בישראל, הצעתי שייקח אותן במתנה ובמאה האירו שנתתי לו שיקנה יינות טובים לשתות איתן".
לעורכי הדין הדתיים כבר לא יכולתי להביא גבינות כשרות, אבל בשל הריח שנותר במזוודה הבנתי שהגבינות התקלקלו, ולא היה לי ספק שהשוטר הסיציליאני כבר לא ייקנה בכסף שלי יינות, אלא חומרים שמקלים על קלקולי קיבה.
*חיים קוזניץ הוא מדריך טיולים ומספר סיפורים, מחבר הספר "מה שקורה בחו"ל נשאר בחו"ל"