"זקני מצפה רמון לא זוכרים מראות כאלה", כך סיפרו לנו חברים מהנגב הגבוה. יצאנו לבדוק הכצעקתה וחזרנו עייפים אך רטובים.
מכתש רמון - הגדול ב"מכתשי השחיקה" ואחד משבעה בעולם כולו (כולם בארץ ובסיני), זכה השנה ביום שישי אחד בסוף אפריל, ולמשך 3 שעות, לכמות גשם של שנתיים ממוצעות - 70 מ"מ.
המכתש, כמו אחיו הקטנים - מכתש ירוחם והמכתש הקטן - היה מקור למחצבים מאז שנות ה-50. חברת "חרסיות וחול זך בנגב בע"מ", בשותפות ממשלתית, עסקה בכריית חרסיות שונות - חלקן לייצור אריחי קיר ואסלות, ואחרות - חרסיות סגולות דמויות צור לתעשיית חסיני האש ועוד.
החציבות והכרייה פגעו קשות בנוף, הזיזו הרים והיטו נחלים עד שב-1994 התקבלה החלטת ממשלה לשימור "ארץ המכתשים" לשימור, שיקום, פיקוחו והפסקה הדרגתית של הכריה במכתשים והפיכת המקום לגן לאומי בשם "ציר צבעי הרמון".
בשטח כיום, ניתן לראות פעולות שיקום והסדרת שבילים לרכב ולאופניים, שלטי הסבר ועוד שהסדירה הקרן לשיקום מחצבות עם רשות הטבע והגנים והמועצה המקומית מצפה רמון. בחלק מהמחצבות הנטושות עולים מי התהום וצצים כמעט כל שנה. השנה הם הפכו לאגמים קטנים נוצצים בחום הנגב. עם זאת, רשות הטבע הציבה שלטים האוסרים כניסה מחשש לטביעה.
היורדים ממצפה רמון יזהו מלמעלה את כתם הטורקיז בצמוד לכביש. מייד לאחר הפנייה ל"מנסרה" באתר חציבה משוקם ונגיש, מזהים את "חוף הים" של תושבי מצפה והסביבה, שבו מוצבים ספסלי אבן חול. המקום עצמו קיבל את השם "אבן-רוח-מים".
כשלושה ק"מ דרומה על כביש 40, פונים שמאלה לדרך עפר טובה המסומנת בכחול. השביל עובר בין מחצבות נטושות שבאחדות מהן נוצרו מיני אגמים. בימי השבוע תמצאו עצמכם כמעט לבד בפינות הקסומות, שבהן הוסדרו מעקות תצפית ונקודות חניה. בצידי השבילים הונחו אבנים למניעת יצירת שבילים נוספים ושמירה על הטבע המנסה להשתקם. מימין לשביל ניצב "תותח" חלוד, חלק מתנור לאפית חרסית להכנת לבנים חסינות - שארית משולטת מתקופת הכרייה.
עין סהרונים: בריכה נחמדה בעומק כמטר וחצי
המעיין - מקור המים החשוב והיציב באזור כבר מימי הנבטים, שהקימו לצידו מצד - חאן לשיירות הגמלים שהובילו מור ולבונה ושאר סחורות בדרכן מפטרה לנמל בעזה. בערבית הוא נקרא "עין אל מחלה" או הבצורת. ואכן, אני זוכר שכנער בקיץ, נהגנו לחפור מעט בחול שבין הקנים ושיחי הסמר כדי למצוא מעט מים מרירים למלא בהם את המימיות.
ב-20 השנים האחרונות היה המעיין מגיח מתת הקרקע, זורם כמה מטרים וחוזר ומחלחל בנחל רמון שממנו הוא נובע. בחורף היתה נוצרת שלולית רדודה, והנה השנה נוצרה בריכה נחמדה בעומק כמטר וחצי לטבילה ואפילו לשחייה קלה להתרעננות. במקום כמעט ואין צל, למעט שיחי רותם ואשלים שלא נעקרו בשטפון האחרון.
איך מגיעים: נמשיך עם השביל הכחול, נתחבר לאדום ובו נפנה שמאלה. נעבור על פני חניון בארות - מתחם לינה בתשלום ובו אוהלים ואתר מחנאות (טל' 08-6280404). כחצי ק"מ מצפון לחניון נפנה שוב לשביל המסומן באדום המתאים לכל רכב. ניסע בו כשלושה ק"מ עד לחניון יום. מלפנינו על הגבעה שרידי המצד-חאן נבטי. נפסע כ-150 מטרים על שביל כחול, ושם בין הקנים, מחכה לנו - לא לזמן רב - הבריכה הקטנה שגם שועלי מדבר ותיקים לא זוכרים אותה מלאה כך.
כיון שאנו בשמורת טבע, ובעלי החיים נסמכים על אותה השלולית למחייתם, אין להשאר בשטח משעות הערב ועד הבוקר.
פרסת נקרות: הליכה בגבים מלאים
מסלול פרסת נקרות הוא טיול קליל של אחר צוהריים חיובי, שעובר בעין סהרונים, דרך שער הרמון, שבו יוצא נחל רמון מהמכתש ומתחבר לנחל נקרות בפרסה שלו. בשלב מסויים נכנס הנחל למעוק נמוך באורך של כמאה מטרים. דורות של מטיילי בתי ספר עברו במעוק והצטלמו בגומחות שנוצרו בסלע הגיר הלבן. השנה מחכה לנו הפתעה רטובה - הליכה בגבים מלאים, צלולים ועמוקים. גם כאן - לא להרבה זמן.
לאחר שהתרעננו מספיק (לא חייבים להירטב, ניתן לעקוף מדרום), ממשיכים בסימון הכחול כמאה מטרים ומיד שמאלה בירוק שמוביל אותנו לשביל 4X4 אדום בחזרה לרכב - חניון יום עין סהרונים.
עין אום צלאח
אם אתם ממש חייבים טבילה נוספת, ואתם מצויידים ברכב עם הילוך כוח מוגבה וטלטולים לא ישברו אתכם - עין אום צלאח - המעיין שעד לפני כמה שנים צריך היה להגיע אליו ברגל או באופניים - זכה לשביל לרכב קשיח.
המעיין נמצא מחוץ למכתש וההגעה אליו היא דרך מעלה נוח בצפון-מזרח המכתש, ליד הר ארדון ומעלה מחמל. הנסיעה נמשכת כשעה וחצי לערך ועוברת בנחל מרזבה ובקעת אבו טרפה הקסומים. מומלץ להשתמש באפליקציית "עמוד ענן" עם מפות סימון שבילים המעודכנות. כמו שאר פינות החמד - השנה המעיין עמוק, אם כי מעט ירוקת תחכה לכם כתמיד.
לסיכום: דבר המדבר: כבד את אמא אדמה.
תודה לאוהד מ"רמון תיירות מדבר".
