הרשויות בספרד ודאי חשבו שהצילו את חייו של מרקוס רודריגז פנטויה, כשמצאו אותו חי לצד זאבים בג'ונגל כשהיה בן 19 - אולם מתברר שזה היה הרגע בו חייו נהרסו. בראיון ל-BBC מספר פנטויה שהתאכזב מהחיים כבן אדם ושאיחל לעצמו לא פעם לחזור לחיות לצד בעלי החיים.
רודריגז, המכונה "מוגלי של ספרד" גדל עם זאבים במשך 12 שנים. הוא חי במערה באזור הרי סיירה מורנה שבספרד ונמצא לבסוף ב-1965 בידי המשמר האזרחי כשהוא יחף וחצי עירום, וקיבל טיפול ובית חם לצד בני האדם, מקומו הטבעי. אולם, ילד הזאב לשעבר טוען שההסתגלות הייתה קשה עבורו יותר מאשר לחיות לצד בעלי חיים. הוא סיפר בראיון ל-BBC על רגעיו הראשונים כבן אדם: "לא ידעתי לאן ללכת. רק רציתי לברוח להרים"".
היום רודריגז בן ה-78, חי בבית קטן בראנטה, ספרד, ומספר שהזיכרונות המאושרים האחרונים שלו היו מילדותו, כשחי לצד הזאבים. רודריגז מצא עצמו בסיטואציה המוזרה הזאת כשאיבד את הוריו. אמו נפטרה כשהיה בן 3 ואביו המתעלל ברח עם אישה אחרת. הוא נשלח להרים כדי ללמוד להיות רועה צאן והאיש הזקן אותו נועד להחליף לימד אותו איך להדליק אש ולהכין לעצמו כלי נשק, אולם מת או עזב בפתאומיות והשאיר את רודריגז בן ה-7 לבד.
לאחר שספג במשך שנים מכות מאביו ומאמו החורגת, הוא העדיף את בדידות ההרים על פני האפשרות של חזרה לחיים בחברה אנושית, ולא ניסה לעזוב. המעט שלימד אותו רועה העיזים לפני מותו, הספיק לו כדי שלא יהיה רעב - הוא למד לצוד ארנבות וחוגלות במלכודות עשויות מקלות ועלים.
עוד בנושא
איך נראית היום" ילדת הג'ונגל" שגדלה עם נמרים ופילים?
המהפך ההיסטרי של "מוגלי האמיתי" שחי ביער עם חיות הבר ואכל דשא
בעלי החיים היו חבריו היחידים וממש כמו בספר הג'ונגל, גורי הזאבים קיבלו אותו כאח. זאבה האכילה אותו והוא ישן במערה לצד עטלפים, נחשים ואיילים. הזאבים אפילו לימדו אותו איך לשרוד ואיזה פירות יער ופטריות בטוחים לאכילה. הוא סיפר ל-BBC: "יום אחד נכנסתי למערה והתחלתי לשחק עם גורי הזאבים שחיו שם ונרדמתי לי. מאוחר יותר, האימא הביאה להם אוכל והתעוררתי. הזאבה החלה לקרוע את הבשר. גור התקרב אליי וניסיתי לגנוב לו את האוכל בגלל שגם אני הייתי רעב. האימא איימה עליי עם הטפרים שלה אז התרחקתי. אחרי שהאכילה את הגורים שלה, היא זרקה לי חתיכת בשר".
הוא הוסיף: "לא רציתי לגעת בזה כי חשבתי שהיא תתקוף אותי, אבל היא דחפה את הבשר עם האף שלה. לקחתי אותו, אכלתי אותו וחשבתי שהיא הולכת לנשוך אותי, אבל היא הוציאה לשון והחלה ללקק אותי. מהר מאוד הפכתי להיות אחד מהמשפחה". הוא משחזר עוד רגעים מהילדות: "אני זוכר שעטפתי את הרגליים שלי כשהן כאבו במיוחד בגלל השלג. היו לי יבלות כל כך גדולות על הרגליים שלבעוט בסלע הרגיש כמו לבעוט בכדור".
מרקוס גם מספר שהייתה לו נחשה שאירחה לו לחברה. "היא גרה איתי במערה שהייתה חלק ממכרה נטוש. עשיתי לה קן ונתתי לה חלב מהעזים. היא הלכה אחרי לכל מקום והגנה עלי", הוא מספר.
מערכות היחסים האלה עזרו לו להתמודד עם הבדידות, מספר מרקוס. הוא הרגיש בודד רק כשלא יכול היה לשמוע חיות - ובמקרים כאלה היה מחקה את קריאתן. הוא עדיין יכול לשחזר את קולם של הצבי, השועל, העיט הגמדי וחיות אחרות. "ברגע שהם ענו יכולתי לישון כי ידעתי שהם לא נטשו אותי", הוא אומר.
לאט לאט הצלילים והנהמות החליפו אצלו את המילים. מרקוס הפסיק לדבר - עד שיום אחד הוא נמצא על ידי המשמר הלאומי, ונלקח בכוח לכפר הקטן פואנקאליינטה, למרגלות ההרים.
אביו הובא לזהות אותו. "לא הרגשתי כלום כשראיתי אותו", אומר מרקוס. "הוא שאל אותי רק דבר אחד: 'איפה הז'קט שלך?' כאילו שעדיין הייתי לובש את הז'קט שהיה לי כשעזבתי!"
רודריגז טוען שהחזרה לצוויליזציה הייתה החוויה המפחידה ביותר בחייו. הוא נלקח בהתחלה לבית יתומים במדריד, שם לימדו אותו הנזירות ללכת ישר ולאכול ליד שולחן. הוא סירב במשך שנים לישון על מיטה רכה - על אף מאבקן של הנזירות. הוא היה מרותק לכיסא גלגלים לתקופת מה אחרי שרגליו החלימו מהיבלות, ואמר שהביקור הראשון שלו אצל הספר היה מפחיד במיוחד, כיוון שחשש שמכונת הגילוח תחתוך את גרונו. הוא אומר שהרגיש מרומה, שעבר התעללות וניצול בעולם העבודה ע"י הבוסים שלו וכי מעולם לא הצליח באמת להתחבר לבני האדם "הקרים".
אחד הדבר המטרידים ביותר בעיניו היו חיי הקהילה הרועשים. הוא אמר: "לא יכולתי להתמודד עם כל כך הרבה רעש, המכוניות, האנשים שהולכים הלוך וחזור כמו נמלים. לפחות נמלים הולכות באותו כיוון, אנשים הולכים לכל מיני. פחדתי לחצות את הכביש". הוא גם מרגיש שאנשים צוחקים עליו כי הוא לא יודע הרבה על העולם המודרני, "אני חושב שהם צוחקים עליי כי אני לא מבין הרבה בפוליטיקה או כדורגל" הוא אמר לרופא שלו, וזה השיב לו: "אתה יכול לצחוק עליהם בחזרה. תאמין לי שהם יודעים הרבה פחות ממך על החיים".
על אף שניסה לחזור להרים, אמר רודריגז שהרבה השתנה מאז, ושהמקום נראה אחרת לגמרי ממה שזכר. לדבריו, המערה שהייתה ביתו הוחלפה בקוטג'ים ובשערים חשמליים. הזאבים, משפחתו, גם לא קיבלו אותו אחרי שנעלם לכל כך הרבה זמן. בשיחה עם "אל פאיס" הוא אמר: "אפשר להבין שהם שם, אני שומע אותם מתנשפים, זה עושה לי צמרמורת, אבל לא קל לראות אותם. יש שם זאבים ואם תקרא להם, הם יגיבו, אבל הם לא יתקרבו אליי. אני מריח כמו אנשים, אני מבושם ".
בשנת 2010 שוחרר הסרט "בין זאבים" שמבוסס על סיפור חייו של רודריגז, ומחקרים רבים בוצעו עליו. החוקרים הדגישו כי הישרדותו של מרקוס הייתה אפשרית בזכות הכישורים הבסיסיים שנרכשו אצלו בשלבים המוקדמים של נטישתו, כמו גם האינטליגנציה הטבעית יוצאת הדופן שלו. הם אישרו שבמהלך הזמן שלו לבד למד הילד את הרעשים של החיות עימן חי והשתמש בהם כדי לתקשר איתן, בעוד הוא לאט לאט זונח ושוכח את השפה האנושית.
כיום רודריגז חי מפנסיה דלה בלבד אחרי שהתקשה לעבוד לצד בני האדם והוא ממומן על ידי משפחה הולנדית שסיפורו נגע לליבם. הוא גר בבית קטן עם תקרות נמוכות, ממש כמו במערה, עמוסות מזכרות וציורים. יש לו גם פטיו מלא בצמחים ופרחים שעוזרים לו להרגיש כאילו הוא חי בטבע.