בפעם שעברה שעבר סיפרתי על הטיול בהרי נפאל, ועל כך שבסיומו התגלגלתי לבצע סדנת ויפאסנה בת עשרה ימים. למי שלא קרא או שכח אתן תקציר קצרצר. נסענו חמישה חברים לטיול בנפאל. עבורי היה זה טיול שחרור לאחר שירות ארוך שנים בקבע. חבריי לטיול החליטו שניתוק מהבית למשך שלושה שבועות הוא עניין דמיוני ובלתי מתקבל על הדעת עבורם, וקיצרו באכזריות את חופשתם כדי מחצית. אני, בתגובה ציונית הולמת, הודעתי לעצמי שטיול שחרור יש אחד בחיים, ועם או בלי חברים הוא לא יקוצר. חיפשתי חוויה קצת אחרת לעשרת הימים שנותרו פנויים בתום הטיול המשותף. הפור נפל על סדנת ויפאסנה. עכשיו, כששבתי, הגיע הזמן לספר על הסדנא ולשאול האם היא חוללה פלאים וחזרתי 'מחובר לעצמי' בדרך שלא הכרתי קודם.
במדיטציה מעולם לא התנסיתי. ישיבה שקטה לצורך התבוננות פנימית מעולם לא הייתה חברתי הטובה ביותר. למעשה, איני זוכר מתי התקיימה פגישתנו האחרונה. אם אי פעם הצטלבו דרכינו ודאי הייתה זו פגישה חפוזה שנערכה בעמידה. גם החיבור בין גוף ונפש לא זכה אצלי לאורך השנים בתעודות הצטיינות או בציונים גבוהים. עם הגוף הסתדרתי היטב מאז ומעולם, אבל נושאים שקשורים בנפש? למי היה זמן לעצור, להתבונן, לחשוב? אולי בגלל כל אלה, ואולי בגלל יצר סקרנות מפותח, החלטתי להתנסות בסדנת ויפסאנה, ואם כבר, אז הלכתי על ההארד-קור: סדנה בת עשרה ימים בכפר מקומי בנפאל, מקום בו איש כמעט לא מדבר אנגלית, ולא שזה משנה הרבה כי ממילא אסור לדבר במהלך כל הימים, למעט במקרים חריגים עליהם אספר עוד מעט.
ויפאסנה היא שיטת מדיטציה עתיקה שנתגלתה בהודו לפני יותר מ-2,500 שנה. פירוש המילה הוא "לראות את הדברים כפי שהם באמת". במשך עשרה ימים קמים כל המשתתפים בארבע בבוקר, ובמשך שעות ארוכות, עד תשע וחצי בערב, יושבים ומקדישים תשומת לב תחילה לנשימה ובהמשך לתחושות העוברות בכל חלקי הגוף, כשהרעיון הוא שככל שנהיה מודעים יותר לתחושות הגוף נהייה ערים יותר לתהליכים נפשיים העוברים עלינו, ונדע לשלוט טוב יותר בתשוקות, בכעסים ובמסיחי דעת שונים.
כדי להגיע לסדנא טסתי מקטמנדו לביראתנגאר, העיר השנייה בגודלה בנפאל, ואת המשך הדרך עשיתי באוטובוס מקומי לעיירה בה נערכה הסדנא. הנסיעה באוטובוס ארכה כ-40דקות, והיו אלה אולי הדקות המרהיבות ביותר שחוויתי בנפאל. הצ'ימידן הושלך לגג, ואני נכנסתי אל תוך אוטובוס משנות ה-50 של המאה הקודמת, שבתוכו הצטופפו שבעים נוסעים לפחות. עמדתי כשכל איבר בגופי נוגע במי שהיה דבוק אלי מלפנים, מאחור או מאחד הצדדים. מזקן חסר שיניים ועד צעירה שנשאה תינוק על ידיה, איש לא התלונן, איש לא הרים קול. להיפך. היה נראה כאילו הכל חיים בהרמוניה מלאה, מסייעים למי שהיה זקוק לעזרה עם תינוק או סל כבד, מחייכים ונעים בקצב האוטובוס שלא הפסיק לצפור לשנייה אחת בעודו מפלס את דרכו בסבך הריקשות, האופניים וכלי הרכב אותם דחק מעט לשוליים כדי להמשיך בדרכו.
שני בחורים צעירים מאוד סייעו לנהג בתפעול הנסיעה, ואני, שהפכתי לאטרקציה בעיני המקומיים שלא גרעו את עיניהם ממני, לא הסרתי מבטי שלי משני הצעירים. תפקידו של האחד היה לאסוף את דמי הנסיעה מן הנוסעים. במעשה לוליינות מתמשך הוא הצליח לפלס את דרכו ברחבי האוטובוס הגם שמקום לקוף המחט לא היה בו. חברו עמד על מדרגות האוטובוס, מחצית גופו מחוץ לכלי הרכב, ודפק על צדו החיצוני של האוטובוס דפיקות חזקות כל אימת שהנהג התקרב לכלי רכב אחר וביקש לעוקפו. רעשי הדפיקות על המתכת, צפירות נהג האוטובוס שהתערבבו בצפירות נוספות, הפנים הטובות, הסקרניות, של היושבים והעומדים מצדדיי היו חוויה מדהימה.
עוד קודם, בדרכנו לשדה התעופה, כשהודעתי לבחור שהדריך אותנו בהרים לאן מועדות פניי, הוא סיפר לי לתומו שחודש קודם לכן גרמו היתושים הרבים שבאזור להתפרצות מלריה. נחרדתי מעט, ולמרות שהצד הריאלי שבי זעק שנכון לי לקפל את החלום ולהיפרד ממנו כאן ועכשיו התעלמתי מקולות ההפחדה והחלטתי להמשיך במסע. טוב, מעולם לא הייתי טיפוס ריאלי.
איסור חמור לתקשר זה עם זה
את המקום בו נערכה הסדנא מצאתי עם הרבה יותר מזל משכל, ובזכות נחמדותם של נפאלים אדיבים דוברי אנגלית. הדבר הראשון שהבחנתי בו עם הגעתי למקום היה, או ליתר דיוק היו - יתושים. הרבה יתושים, וגדולים. שמתי אלטוש והתפללתי, כך במשך שלושת הימים הראשונים. מהיום הרביעי רק התפללתי. פשוט החומר שהיה ברשותי נגד יתושים הסתיים. אבל אני מקדים את המאוחר.
עם הגעתי למקום בערב שלפני תחילת הקורס, נפרדתי בידידות מהדרכון שלי ומיתר חפצי הערך, ובכללם מכשיר הטלפון הסלולארי. הגמילה מהמכשיר הייתה עניין משמעותי עבורי. מתי לאחרונה נפרדתם מהסלולארי לעשרה ימים? לחמישה ימים? ליום שלם? לי זה לא קרה שנים, ורציתי להוכיח לעצמי שאני יכול בלעדיו. ביקשתי לעצמי את השקט הזה. אחד מאנשי הצוות לקח אותי לחדרי, שנראה היה עלוב ורע גם לעומת אחרון החדרים בהרים הגבוהים של נפאל. התנחמתי בפרטיות, ונערכתי לקימה בארבע בבוקר.
היום הראשון החל. מצאתי את שמי לצידה של כרית באולם הישיבה. על הכרית הזו אבלה קרוב ל-14 שעות מדי יום, מפחיד. בארוחת הצהריים הבנתי שהאוכל המקומי ממנו ניסינו להתחמק בהרים הוא זה שממתין לי בחדר האוכל. אז עוד לא ידעתי שאת אותו האוכל בדיוק אקבל משך כל עשרת הימים, בוקר, צהריים וערב. אבל האמת היא שהאוכל לא הפריע לי יותר מדי. התרגלתי מהר לרעיון של מרק שעועית או מרק מקטניה אחרת בשש בבוקר, לצהריים שכולו דלבת, המאכל המקומי, ולארוחת ערב מינימלית בשעה חמש אחר הצהריים, שלאחריה אין אוכל עד לבוקר המחרת.
התלמידים שעבורם היה זה קורס שני או שלישי הסתפקו בשתיית תה בארוחת הערב. יש למה לחכות... בשעות אחר הצהריים של היום הראשון הבחנתי בשקית ועליה דיוקנו של פו הדב מונחת אחר כבוד על המיטה הריקה שליד מיטתי. חשדתי. כעבור שעה חשדותיי התאמתו. קיבלתי שותף לחדר. בחור נפאלי נשכב על המיטה השנייה, והותיר את דלת החדר פתוחה. בעטתי בדלת במהירות כדי למנוע מהיתושים להיכנס. שלוות הנפש שאמור הייתי לפתח התרחקה ממני שנות אור. ושוב הוא פתח את הדלת, ושוב אני סגרתי. לצעוק עליו שבגללו אחטוף מלריה? הרי אסרו עלינו באיסור חמור לתקשר זה עם זה. גם לא בתנועות ידיים או במנוד ראש.
נשברתי. ניגשתי לעוזר הגורו ואמרתי לו שאני מבקש להיות בחדר פרטי כדי להתרכז טוב יותר במדיטציה. למען הדיוק ההיסטורי אציין שהכללים מאפשרים לפנות לאנשי הצוות בענייני מנהלות חריגים וזה היה עניין חריג לכל הדעות. הוא אמר שיבדוק את העניין. תשובת הגורו לא איחרה להגיע. כלומר לא איחרה במונחי הזמן של נפאל. כעבור יממה אחת נעניתי. בשלילה. הוסבר לי שחדר לחוד הוא פריבילגיה ששמורה רק למי שמגיע לקורס שני או שלישי. נשברתי.
No Pain, No Gain
הייתה זו הפעם היחידה ששקלתי ברצינות לעזוב. הרי לפני שנפרדנו בקטמנדו חבריי למסע בהרים תהו על עצם הרעיון שלי לשבת ולשתוק עשרה ימים וקיבלו ממני הבטחה שאם התנאים יהיו לא ראויים אני לא אשאר. אבל נשארתי. ברור שנשארתי. הרי אנחנו לא מהמתייאשים. וכעבור יום נעלם לו לפתע הבחור מחדרי ומהסביבה בכלל. עזיבתו הפתאומית נותרה בגדר תעלומה. יכול להיות שמישהו שומר עלי?
פניתי לאיש הצוות בעניין נוסף, חיוני לא פחות. ביקשתי לקבל נייר טואלט. גם בקשתי זו נשקלה כנראה בכובד ראש על ידי הגורמים הבכירים ביותר. יממה חלפה לה מבלי שדבר קרה. כשהזכרתי שוב את בקשתי לקבל את גליל הנייר נאמר לי שהנושא בטיפול. חלפה יממה נוספת עד שאיש התחזוקה הביא לי את הגליל המיוחל מן המחסן. רק אז הבחנתי שמחסן הציוד היה ממוקם בקצה המסדרון...
והמדיצטיה עצמה? שלושת הימים הראשונים היו יותר מעניינים מקשים. ישבנו שעות רבות במקומותינו הקבועים בניסיון להקשיב לנשימה. שנים-עשר גברים וחמש נשים היינו בקבוצה. האמינו לי, היה לי די והותר זמן לספור ולערוך סטטיסטיקות בענייני גילאים, צבע שיער וכל דבר נוסף שתעלו על דעתכם. מרבית המשתתפים היו מנפאל, אך לצידי היו ארבעה זרים נוספים, אוסטרלית, אמריקאי, צרפתי והולנדי. החובה לשמור על שקט מוחלט לא הפריעה לי כלל. היא אפילו סייעה לי להתרכז, להרגיש את הגוף, להיות קשוב למחשבות, ואם זה נשמע פלצני אני מתנצל כאן ועכשיו. לעומת זאת עצם הישיבה בלי לפשוט איברים דקות על דקות, שעות ארוכות ביום, הייתה לא קלה, וככל שחלפו הימים גברו כאבי השרירים.
ביום הרביעי נפל דבר. סדר היום בסדנא כולל מפגשי ישיבה בני שעה או יותר, וביניהם יש הפסקות בנות חמש דקות. הפוגות ארוכות יותר קיימות לאחר הארוחות. התבקשנו לשבת שעה שלמה רצוף, מבלי לשנות תנוחות, בעת המדיטציה. קשה להסביר כמה קשה לשבת באותה תנוחה דקות ארוכות. מדובר בישיבה בשיכול רגליים, בלי להישען כמובן, כשכל אחד מסגל לעצמו תנוחה שמתאימה לו. ישבתי חצי שעה בלי לשנות תנוחה. הברכיים איימו לצעוק, הגב חישב להישבר. לשבת שעה בלי לזוז? הגזימו. ביקשתי כסא. הבקשה הופנתה לגורו, שבתורו הזמין אותי לשיחה כדי לשוחח על בקשתי. השיחה נערכה ביום המחרת, בהפסקת הצהריים. " No pain no gain" אמר לי הגורו באנגלית שנעטפה במבטא הודי כבד, ובפיו חיוך שובב. הוא הוסיף שהעיקר ההשתדלות, ושלא נורא אם אזוז מעט במהלך השעה. על כסא אין מה לדבר, הוא הוסיף. תתאמץ.
חזרתי לכרית הישיבה שלי. החלטתי לשבת שעה שלמה בלי לזוז. אם אחרים מצליחים גם אני יכול. 20 הדקות הראשונות חלפו ביעף. כיף. ה-20 הבאות לוו בכאבים ובתחושה שהזמן החל לעמוד מלכת אבל לבסוף עברו גם הן. בשלב הזה עוד עסקתי בשאלות פילוסופיות. תהיתי האם אני באמת מעוניין בכך שהזמן יחלוף במהירות. 'הרי אני נהנה כאן' אמרתי לעצמי. אבל אז, כמו חיצים מדויקים פגעו הכאבים, ולפתע הלכו להם, ואז שבו ותקפו, והביאו אותי לחוש כאילו אני קופץ מטרים באוויר מרוב כאב. בעיניים עצומות חשתי את השעון מתקדם שנייה אחר שנייה. ידעתי שגם אם אשנה תנוחה הכאבים ישובו במהירות הבזק. האמינו לי, הבנתי זאת לאחר שעות רבות של ניסוי ותהייה. חשתי על בשרי כל שנייה. צליל הפעמון הגואל נשמע לבסוף. לא להאמין. שישים דקות מלאות חלפו להן, ובעוד חמש דקות מתחילים סשן חדש...
אל תיגע בקוברה
הימים חלפו. הסיום נראה באופק. הטיול בצפון נראה היה כמו משחק ילדים מול הקושי שבישיבה המתמשכת, אבל אי אפשר לומר שסבלתי. נהניתי מהאתגר, מהניתוק, מהשקט שאיפשר לי לחשוב קצת על ההנאות הפשוטות, על החיים. בכל יום בשעה שלוש התפשט לו באוויר ריח של עוגת פרג מאחד מבתי השכנים. הסתפקנו בריח, ואני נדרתי נדר שעם שובי ארצה אפנק את עצמי בעוגת פרג משובחת.
ביום השמיני לקראת כיבוי אורות, הלכתי לאיטי בחצר הקטנטנה שבמתחם כדי לחלץ עצמות. לפתע ניגש אלי עוזר הגורו ומילמל שוב ושוב שתי מילים - 'פנס' ו'קוברה'. אט אט הבנתי ממנו שהוא ראה נחש קוברה בשטח ושאם אסתובב עם פנס הסיכוי שיתרחש מפגש קטלני עם הנחש יפחת. הוא חושב ברצינות שאני מתכוון להסתובב עם פנס? טסתי באותה שנייה לחדרי, מפסיק לחשוש מן היתושים והמלריה ומרוכז בפחד מהקוברה. שכחתי לציין שאחד מהכללים בויפאסנה הוא הימנעות מהריגת כל בעל חיים, מיתוש ועד נחש ארסי, כך שלא יכולתי לבנות על כך שעוזר הגורו ייצג אותי בכבוד אם יתרחש מפגש בינו לבין הקוברה.
היום האחרון הגיע. ביום הזה מותר למשתתפים לדבר כדי להתרגל בחזרה לעולם הרועש שממתין בחוץ. האמת, התרגלתי לשקט. היה בו משהו ממכר. הפעמים היחידות בהן רציתי לדבר, בעצם לצעוק, היו כשהתקלחתי במים הקפואים. חשתי סיפוק אדיר כשהבנתי שצלחתי את עשרת הימים. עבדתי קשה, באמת. לשבת שעות ארוכות כל יום בלי לזוז היה מאמץ יוצא דופן. ניסיתי לחשוב מה הפקתי מהימים הללו. האם אצא מכאן אחר, רגוע יותר? האם אקבל בשלווה יחסית את הדברים שאיני יכול לשלוט בהם? אני מאמין ששינויים אמיתיים באים מבפנים, ולא מסדנא מרוכזת של עשרה ימים, אבל אולי הסדנא תיתן לי דחיפה לבצע שינויים שממילא רציתי לעשות?
החלטתי שרק בעוד שנה אוכל לתת לעצמי תשובות אמיתיות, אבל באמת שהצלחתי להישאר רגוע בבוקר המחרת כשהמונית שהזמנתי לשדה התעופה הגיעה שעה לאחר המועד המתוכנן. גם הטיסה איחרה כמובן. לא היה מקום להילחץ.
שבתי ארצה לאחר יום גדוש אירועים בניו-דלהי, ומובן שעם שובי סבלתי מחום, מצמרמורות, ומעוד מריעין בישין שאחסוך מכם, כולם אופיניים למלריה. הרופא נתן לי הפנייה דחופה למיון אלא שבתוך 24 שעות הכל חלף כלעומת שבא. מסתבר שלא חליתי במלריה. אולי אחרי כל האוכל הנפאלי וההודי היה זה דווקא האוכל במטוס שהכניע אותי. ועוגת הפרג? היא נאלצה לחכות, אבל כשהבראתי נגסתי בה, וטעמה כמעט והתעלה על ריח הפרג ההוא, מנפאל, שילווה אותי כנראה עוד זמן רב מאוד.