פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "טיול אחרי צבא" בגיל 50: הדבר הכי חשוב שלמדתי בנפאל

      חמישה גברים בני 50-40 עמוסי ציוד וכדורים מבית מרקחת, יצאו ל"טיול שחרור" מאוחר בנפאל. אחרי ימים של הליכה בגובה של כ-4,000 מטרים, שכללו בעיקר עליות, קור עז, וחוסר וחמצן - הם הבינו שטיול שחרור הוא בעצם שחרור מאחריות ושליטה

      טרק נפאל (צלמים זמניים מורשים , אשר הלפרין)
      בחרו מסלול בן 6 ימים שכולו עליות. אשר, אילן, אריק, רמי ועזר במהלך הטרק בנפאל (צילום: אשר הלפרין)

      זה אמור היה להיות טיול השחרור האולטימטיבי. דחיית סיפוקים היא אמנם עניין להתגאות בו, אבל נראה היה לי שחצי יובל שנים של שירות צבאי היוו המתנה ארוכה מספיק לטיול שחרור, וכעת גם לי מותר לפנטז על שלושה שבועות בנפאל. היש מושלם מזה? עכשיו, כששבתי בשלום, פחות או יותר, מן הטיול הגיע הזמן לספר על הדבר הגדול שגיליתי במהלכו, ובאותה נשימה להודות שאולי, רק אולי, על ההרפתקה הזו היה כתוב בענק 'מתאימה לגיל 21'!

      את שלבי ההכנה עברנו בהצטיינות יתרה. התכנון המקורי כלל שלושה שבועות של טיול משותף, אך בזה אחר זה הבינו ארבעת חבריי שניתוק שלהם מן הארץ המובטחת ליותר מעשרה ימים יגרור עימו נזקים אגביים שלידם השבר הסורי-אפריקאי ייראה כמשחק ילדים, וקיצרו את חופשתם. לא נשברתי. החלטתי שלאחר הטראק המשותף אמצא לי סדנת מדיטציה, כזו או אחרת, ואלך לשתוק כמה ימים ולחשוב על החיים.

      אחרי ניתוח מעמיק של המסלולים האפשריים נבחר מסלול יפהפה בן ששה ימים, כך הובטח לנו, בשם 'האגמים הקפואים'. רק בדיעבד התברר שהאגמים אמנם קפואים ומדהימים ביופיים, אבל בעונה אחרת. כשאנחנו הגענו אליהם הם הכילו מים קרירים ואפרוריים. אבל למה אני מדלג? עוד בשלבי ההכנה בארץ פשטנו על חנויות המטיילים, בתי המרקחת בעיר מגורינו סיפקו, אך בקושי, את הררי התרופות שרכשנו, כולל כדורים נגד מחלת גובה בכמויות שיספיקו לגדוד. חודשיים תמימים עבדנו על הכושר ואפילו מצאנו לנו מנטור מעולה, ויצאנו איתו לטיול הכנה בארץ. מי טען שגברים הם עם לא אחראי?

      טרק האגמים הקפואים בנפאל (צלמים זמניים מורשים , אשר הלפרין)
      מסתבר שהאגמים קפואים בעונה אחרת. ליד אחד מ"האגמים הקפואים" (צילום: אשר הלפרין)
      טרק האגמים הקפואים בנפאל (צלמים זמניים מורשים , אשר הלפרין)
      הנוף במהלך הטרק בנפאל (צילום: אשר הלפרין)

      כמה זמן העלייה? רק 'עוד שלושה וחצי ימים'

      הגענו לנפאל, ולאחר יום של התרגעות בקטמנדו, עיר הבירה, עלינו על הג'יפ ולקחנו את ה-highway לכיוון ההרים. טוב, אול 'דרך מהירה' אינה הביטוי המוצלח ביותר במקרה הזה. על כל פנים, מדובר בדרך היחידה לכיוון שאליו נסענו, וככזו היא משמשת את המכוניות, האופנועים הרבים, האוטובוסים והמשאיות. מהירה היא לא, ממש לא, אבל היא כן נתנה לנו טעימה ראשונה של המושג 'זמן נפאל', לפיו כל דבר יקרה בזמן הנכון, בדרך-כלל מאוחר בהרבה מן הזמן המתוכנן במקור, ואין טעם להתעצבן או לנסות להאיץ עניינים שאינם בשליטתך הבלעדית.

      הטיול החל. חבורה מכובדת היינו. חמישה גברים ישראלים עמוסי ציוד, שהיה מבטיח את הישרדותנו אפילו אם בטעות היינו מוצאים את עצמנו מטפסים על האוורסט, ולצידנו חמישה פורטרים אשר נראו כמי שהגיעו לטיול בן חצי יום. אפילו נעליים סגורות היו אצלם המלצה בלבד. התחלנו את הטיול בגובה של כ-2,500 מטרים מעל פני הים. חלפו אולי 30 דקות של הליכה, כשאחד החברים שפיגר אחרינו מעט נתן ספרינט קצר, וגילה בן שנייה את השפעות ההליכה בגובה. חוסר החמצן השפיע עליו, ועוד איך. לנגד עיניי ראיתי כיצד הטיול עליו פנטזתי זמן כה ארוך מסתיים רגע אחרי שהחל. עצרנו להפסקה רצינית, כאילו שהייתה לנו ברירה אחרת. עברו דקות ארוכות עד שהצבע חזר לפנים, והבנו שחשוב לשמור על קצב הליכה סביר.

      המשכנו לטייל. כעבור שעתיים נוספות של עליות קשות שאותן עלינו בקצב איטי במיוחד, כשהגב והרגליים חשבו להישבר, שאלנו את אחד הפורטרים שליוו אותנו כמה זמן עוד תימשך העלייה. קיווינו לשמוע 'רבע שעה'. היינו מתפשרים גם על 'חצי שעה'. המענה שהגיע 'עוד שלושה וחצי ימים' התקבל בפרץ צחוק שרק חוסר החמצן הצליח לעצור כעבור מספר דקות.

      המשכנו לטפס, והגענו לבית הארחה. היה זה בית מעץ בן שתי קומות. בקומה הראשונה מצאנו מטבח עם כלי נירוסטה שהעלו זכרונות מבית סבתא. בחדר נוסף הוצבו שולחן ארוך וספסלי ישיבה מעץ, שם ישבנו לאכול. תנור החימום אשר לתוכו נזרקו מעת לעת עצים נוספים ועל גביו חוממו מי המקלחת שלנו, היווה את נקודת המשיכה העיקרית. לו רק היינו יודעים באותו שלב כי מדובר בהילטון לעומת המקומות שבהם ניתקל בהמשך הטיול היינו מתפנקים בו יותר. לא התלוננו. דומני שבשלב הזה אפילו טרם נרשם געגוע למיטה בבית. ברז מים? הצחקתם. הוכחנו ששני דליי מים חמים מספיקים בהחלט לחמש מקלחות מפוארות. גם זה לא היה בנמצא בלילות הבאים. אחרי המקלחות טיפסנו בסולם עץ רעוע לחדרים שקיבלנו וזחלנו לתוך מיטות העץ על מזרוניהן הדקים. עטינו על עצמנו שכבות יפות של בגדים ונרדמנו בציפייה להמשך ההרפתקה.

      טרק בנפאל (צלמים זמניים מורשים , אשר הלפרין)
      'זמן נפאל' הוא הזמן שלפיו כל דבר יקרה בזמן הנכון (צילום: אשר הלפרין)
      אישה נפאלית נפאל (צלמים זמניים מורשים , אשר הלפרין)
      זכרונות מבית סבתא. בית הארחה של החברים במהלך הטיול (צילום: אשר הלפרין)
      טרק תרמילאים בנפאל (צלמים זמניים מורשים , אשר הלפרין)
      "נהנינו מהאווירה, מהחברה, מההליכה בטבע, מהחיים הפשוטים נטולי הדאגות". שביל בטרק (צילום: אשר הלפרין)

      תסמינים של מחלת גובה

      העלייה רק נעשתה תלולה יותר בימים השני והשלישי, ואט אט התקרבנו לגובה 4,000 מטרים. שמרנו על קצב הליכה סביר שכלל יותר עצירות מהליכה, ואני מוכרח להודות שנהנינו מהאווירה, מהחברה, מההליכה בטבע, מהחיים הפשוטים נטולי הדאגות. היה קשה לעכל שכדי להגיע ממקום למקום נדרשים המקומיים, כדבר שבשיגרה, לשעות ארוכות ולעתים לימים שלמים של הליכה. בערבים הפכנו לאטרקציה של כל מקום לינה אליו הגענו, ולא שהייתה לנו תחרות עזה. מרבית המטיילים בהם פגשנו היו אירופאים מבוגרים ושקטים ששמחו מאוד לפגוש בחבורה שמחה ורועשת.

      בלילה השני תפסנו שיחה ארוכה ומצחיקה עם בעלת הבית שבו התארחנו ועם ביתה. בשלב מסוים של הערב, בעודנו יושבים סביב התנור החם, מחליפים חוויות, אחזה בעלת המקום בכף חפירה גדולה, התקרבה אל האש, נטלה ממנה כמות יפה של גחלים לוחשות והחלה סובבת את החדר שבו ישבנו, כשהעשן מתפזר לו לכל עבר. אם בתחילה סברנו כולנו שמדובר בטקס בודהיסטי לגירוש רוחות רעות או לקבלת הטוב שבעולם, החלו אט-אט הספקות לחלחל, לפחות אצלי, ותהיתי האם הפעולה לא נעשתה פשוט כדי להתגבר על הריחות הלא מלבבים שהדפנו לאחר יום נוסף של טיפוס מאומץ.

      לילה לאחר מכן זכה זוג אוסטרים חביב במיוחד המתקרב לגיל 70 לקבל מאחד מחבריי סקירה מקיפה על בעיית הפליטים המציפים את אירופה. ניסיתי לרמוז לו שהם בחופשת התרגעות במזרח ושזה לא הזמן המתאים לשרטט להם חזון אפוקליפטי בנוגע לעתיד מדינתם, אבל השיחה הסתיימה רק לאחר שנסחטה מן הזוג הבטחה חד משמעית להילחם בתופעה מיד עם חזרתו לאוסטריה.

      במהלכו של היום הרביעי למסע הגענו לגובה שיא, קרוב ל-4,600 מטרים מעל פני הים, ומיד לאחריו החל פרק הירידות של הטיול. מסתבר שגם כשמתחילים לרדת חייבת להופיע לה עלייה מכובדת בין ירידה לירידה, למקרה שהתגעגענו. עם התקדמות הטיול, משהתרגלנו להליכה בהרים, נתגלתה הבעיה העיקרית כקשורה דווקא בכדורים שנטלנו באדיקות נגד מחלת הגובה. הכדורים היו יעילים ביותר, אין מה לומר, אבל תופעות הלוואי שלהם כללו את כל התסמינים של מחלת גובה כולל כאבי ראש, בחילות ובעיקר רצון עז להשתין מידי חצי שעה, לרבות באמצע הלילה כשמחוץ לשמיכה קור של מינוס ארבע מעלות.

      תינוק בקור של נפאל (צלמים זמניים מורשים , אשר הלפרין)
      גם לתינוק קר במינוס ארבע מעלות (צילום: אשר הלפרין)
      ילד נפאל (צלמים זמניים מורשים , אשר הלפרין)
      באחד הכפרים, הילדים דואגים להיגיינה (צילום: אשר הלפרין)

      נשלח כוח חלוץ לארגן את הג'יפ שיחזיר אותנו לציוויליזציה

      בלילה הרביעי והקר מכולם, כשאנחנו בגובה של 4,300 מטרים, פגשנו מטיילת ישראלית, אחות במקצועה, שהסבירה לנו שנטלנו את כדורי הגובה במינון כפול מזה המומלץ. נראה שהיא צדקה, כיוון שהורדת המינון הביאה לשיפור קטלני בתופעות הלוואי כולן, ואין צורך שאפרט. באותו הלילה זכינו ללון במבנה עץ רעוע שחלונות החדרים שבו נאטמו בעזרת ניילון. נאטמו זו מילה אופטימית. למרבה ההפתעה התברר לנו באותו הלילה שניילון לא באמת עוצר קור. בעלי המקום ניסו אולי לפצות על הקור העז באמצעות תנור שפיזר את העשן שלו לחדרים, אבל מסתבר שעשן שמוזרם לחדרים לא מחמם, הוא רק חונק.

      הלילה הזה היה עבורנו קצת יותר מידי. השילוב של הקור שחדר לעצמות, ריח העשן שלא הרפה, והאוכל המקומי שלא ממש התחבב עלינו עשה את שלו. אילן, אריק, רמי ועזר, חבריי למסע, החליטו בבוקרו של היום החמישי שצריך לשקול את קיצורה של החוויה.

      "בואו נרוץ ונעשה היום גם את המסלול של מחר, ככה נחסוך את הלילה האחרון בשטח", זרק אילן רעיון לחלל האוויר עם שחר. הרעיון, אין צורך לומר, התקבל בחיבוק חם. מאותו רגע גם יוסיין בולט לא היה משיג אותנו. "הלילה ישנים בקטמנדו, במיטה נורמלית, בחדר עם מקלחת", בישרנו לחבורת הפולניות שהלכה לצידנו, וטסנו.

      עזר נשלח ככוח חלוץ לנקודה שבה יש קליטה סלולארית כדי לארגן את הג'יפ שיחזיר אותנו לציוויליזציה, ובשעה חמש אחר הצהריים התייצבנו בנקודה שאליה הגיע הג'יפ, שבו ניסע בעוד רגע קט חזרה לקטמנדו. תמונת הסיום צולמה בכפר שאליו הגענו. סיימנו את הטראק. גאווה.

      אז זהו, שאמרו לנו שהג'יפ הגיע, אבל מסתבר שהוא נתקע במהמורה במרחק עשרה קילומטר במורד הדרך. בשבע בערב עוד ראינו את עצמנו יורדים לג'יפ בהליכה חרף רדת החשיכה, אלא שאז הסתבר שהמדריך שלנו לא מכיר את הדרך, ושהמלווה שיכור כלוט. רמי הודיע שמחכים לו בבית, ושנגנוז את החלום להגיע עוד הערב לקטמנדו, וריח השמפו מהמקלחת המיוחלת במלון הלך והתפוגג לו. הזדחלנו כולנו בשתיקה ללילה נוסף בקור העז.

      ישראלים בטרק בנפאל (צלמים זמניים מורשים , אשר הלפרין)
      עוד יום אחד של "סבל" עד לסיום. מתחממים בבוקר היום החמישי (צילום: אשר הלפרין)
      טרק בנפאל (צלמים זמניים מורשים , אשר הלפרין)
      תמונת סיום, כמעט סיום (צילום: אשר הלפרין)

      הרגע המשמעותי ביותר בטיול כולו

      השכם בבוקר צעדנו לעבר הג'יפ בירידה, שהתבררה כקשה יותר מכל המסלולים שבהם צעדנו בימים הקודמים. התחלנו לנסוע. הנהג הודיע שיש רק נקודה בעייתית אחת בדרך, ושאם נעבור אותה דרכנו סלולה, לפחות במובן המטאפורי.

      מובן שנתקענו. מערכת ההנעה הקדמית של הג'יפ שנשלח אלינו פשוט לא עבדה. ניסיונות לדחוף מאחור הסתיימו בכישלון צורב, כשאנחנו חנוקים ומכוסים באדמה שעפה עלינו. גם עשרה צעירים מקומיים שהתנדבו לסייע ולמשוך את הג'יפ בעזרת חבל שנשלף לא הועילו. הג'יפ, מסתבר, היה חזק מהחבל שנקרע.

      המקומיים נעלמו כמו שהופיעו, ואנחנו נותרנו עם הג'יפ המחופר רחוק מאוד מקטמנדו, ומן הטיסה שעליה הייתי אמור לעלות למחרת בבוקר. ודווקא הרגע הזה היה אולי המשמעותי ביותר בטיול כולו. זה היה הרגע שבו הבנתי שטיול שחרור הוא קודם כל שחרור מאחריות, מהצורך להיות בשליטה בכל רגע נתון. אז נכון שלא היה לי מושג כיצד נמשיך בדרכנו, אבל באופן לא מוסבר הייתי רגוע לחלוטין, והרשיתי לעצמי לשים לב לנוף המדהים שעטף אותנו וליהנות מהשמש שהופיעה לביקור קצר.

      דקות אחר-כך הופיע לו, משום מקום, אוטובוס מקומי שעד לרגע זה לא ברור לי מדוע הוא עבר בנקודה שבה נתקענו. עלינו עליו כמובן, והמשכנו איתו עד קטמנדו בנסיעה שאמורה הייתה לארוך ארבע שעות ובפועל התארכה לשמונה שעות שכולן מוזיקה מקומית, אבק, צפצופים מחרישי אוזניים והוויה מקומית צבעונית שאין לה אח ורע בעולם. באחת העצירות בדרך נתקלנו בחבורת הפולניות שאותה עקפנו יום קודם כשנכנסנו לאטרף. בלי לנסות 'להרוויח' לילה, ובלי תיאומים מסובכים של ג'יפ יוקרתי, הן תפסו אוטובוס והגיעו יחד איתנו לקטמנדו. מישהו ניסה להעביר לנו מסר שבנפאל כדאי לנהוג בהתאם ל'זמן נפאל?'

      אל תטעו, נהנינו מאוד. מחוויית ה'ביחד', מהניתוק מחיי היום-יום, מטעמה של תרבות אחרת, מההגעה לפסגה. התנאים היו דלים, אבל החוויה מעשירה. 'מדהים וחד פעמי!' אפשר לנסות ולסכם את הטיול. למחרת ליוו אותי החברים עד לשדה התעופה, שם הם התעקשו לצלם אותי ולשלוח את התמונה לאשתי, עדות מצולמת לכך שהם 'מזדכים עלי' כשאני חי ונושם. סדנת הויפאסנה שאליה טסתי הייתה כבר אירוע אחר. נלחמתי בה בגבורה ביתושים, במלריה ובקוברה, אבל על כך אספר במועד קרוב אחר.