מריה אוסיפובה (Maria Osipova) בת 31, יח"צנית בסוכנות ידיעות ממוסקבה, רוסיה
היי מריה. אז כמה זמן את כבר יושבת על הספסל הזה באמצע השדרה?
"הרבה... אני אוהבת להתבונן בבני אדם. גם בעיר שלי, מוסקבה, וגם בתל אביב ובכל עיר שאני מגיעה אליה. אני מוקסמת מכך. אני יכולה לשוטט שעות ברחובות של עיר גדולה מבלי שזה יימאס עלי".
לשוטט בלי מטרה? רק לשם השיטוט?
"כן. זה שיטוט אנתרופולוגי. זו הדרך הטובה ביותר להכיר את האנרגיות של המקום, של האנשים. ופה, בתל אביב יש אנרגיות מיוחדות מאוד. לא ציפיתי לזה. לא מדובר באנרגיות בקטע מיסטי או משהו כזה, פשוט אנרגיות טובות, של רוח חופשית, של קבלת האחר".
אנחנו מדברים על תל אביב, ישראל, נכון?
"אל תצחק. אל תהיה ציני כלפי המקום שלך. אתה לא מבין כמה טוב כאן יחסית למקומות אחרים בעולם, אפילו בעולם המערבי".
האמת היא שאני יודע. אבל כאלה אנחנו, הישראלים. אנחנו אוהבים להתלונן. דיברנו על אנרגיות, ספרי לי עוד.
"למרות כל האנרגיות, הקצב פה נינוח מאוד, איטי ורגוע. זו עיר איטית וכיפית".
תל אביב איטית? הרבה מאוד ישראלים לא יסכימו איתך.
"בוא למוסקבה ותראה מה זה קצב חיים רצחני. שם אף אחד לא עוצר לרגע. רד בבוקר לרכבת התחתית, שכולם יעלו עליך וייגעו בך ויתרוצצו ממקום למקום. רק אז תבין עד כמה תל אביב איטית".
מעניין למה זה כך.
"לדעתי זה בגלל הים. הים גורם לאנשים להיות שמחים ורגועים. לא רק לשרוד, אלא ממש לחיות. ברגע שהמטוס נחת בנתב"ג ויצאתי ממנו, הרגשתי את האווירה הטובה כאן. הכל פה מאוד צבעוני. תראה כמה דגלים מתנופפים פה בשדרות רוטשילד, בבתי הקפה!"
ובכן, לא נעים לי להרוס לך את הפנטזיה הצבעונית, אבל זה שרידים מיום העצמאות. לא תמיד העיר מתכסה בדגלים.
"אני יודעת (צוחקת), אבל זה לא רק הדגלים. תראה, הגעתי לכאן מסיבה אחת בלבד: לבקר חברה טובה שלי שגרה פה. היא הכירה ישראלי והם כיום גרים יחד. באתי בסך הכל לראות אותה, לא ידעתי עד כמה מדליק פה. שעה קלה אחרי שירדתי מהמטוס, כבר נסענו למסיבה על גג של בית ברחוב בן יהודה. נדהמתי!"
ממה? מכך שיש פה מסיבות על גגות?
"לא. מכך שזרים מוחלטים מתחילים לדבר זה עם זה בטבעיות, רוקדים אחד עם השני, בלי מחסומים בכלל. אנשים פונים אלי ומדברים איתי כאילו אני חלק מהחבורה שלהם. הכל פה מאוד קהילתי. הם גם לא פוחדים זה מזה".
פוחדים? איזו סיבה יש לפחד מאחרים?
"יש תרבויות שבהן אנשים בונים סביבם חומות, פוחדים מכל מגע עם אחרים. אני באה מתרבות כזו. בגלל זה אני כל כך מתלהבת מהאווירה הישראלית. גם הגברים הישראלים הם..." (צוחקת ברוסית עם חברתה).
היי, בלי סודות ברוסית! את חייבת לומר לי מה אמרת לה עכשיו!
"אמרתי לה שהגברים הישראלים יפהפיים".
אנחנו ניקח את זה כמחמאה לאומית. אבל גם הגברים הרוסים בסדר, לא?
"אוי, בחייך! ברוסיה אין גברים אמיתיים כמו בישראל! ואני חייבת לציין משהו מעניין בעיניי. במעט הזמן שאני שוהה בישראל - באתי רק ל-11 ימים - אני שמה לב שאתם לא חוששים להיות נבוכים".
למה הכוונה?
"במוסקבה, העיקר הוא מראה חיצוני. אנשים בקטע של שואו-אוף, הם חייבים להיראות הכי 'קול' שאפשר. התוצאה היא שאף אחד לא באמת מדבר עם אף אחד. כל אחד עם עצמו. העיקר להיראות מגניב. שם אתה חייב כל הזמן להוכיח שאתה משהו, שאתה שווה, שאתה טרנדי. אם אתה לא כזה, אתה כלום. ופה? פה גם מי שמתלבש באופן הכי מרושל לא מרגיש אאוטסיידר. הוא שווה ערך".
תראי, בכל מקום בעולם מודדים אותך על פי החיצוניות. זה טבע האדם.
"במקום שממנו אני באה, ממש סורקים אותך עם העיניים מכף רגל ועד ראש לפני שבכלל מדברים איתך."
עזבי, גם הישראלים סורקים את עצמם.
"הצחקת אותי. כנראה שמעולם לא עברת 'סריקה רוסית'. ושם, אנשים מבוגרים כמעט לא קיימים עבור הצעירים. ברוסיה אתה לא רואה מבוגרים מבלים. בישראל אתה רואה אותם בכל מקום. במסיבה שהייתי בה הגיע זוג בני 70 פלוס. הם באו ממש מאוחר, הרבה אחרינו, ולא הפסיקו לרקוד. בחיים לא ראיתי דברים כאלה".
תגידי, במה את עוסקת?
"אני עובדת במחלקת יח"צנות של סוכנות ידיעות רוסית".
שמעי. את היחצ"נית הכי טובה של ישראל שפגשתי מזה זמן רב.
"(צוחקת) ואני חייבת לציין עוד משהו ששמתי לב אליו. בדרך לשדרה עברנו ברחוב אלנבי. היה שם בניין בשיפוצים, וסביבו פסולת ובלגן. הבטתי בערימת הפסולת ופתאום קלטתי שהיא לא דומה לפסולת כמו בערים אירופיות. שם הפסולת ממש דוחה, לא נעימה. פה זה לא מפריע בכלל בעין. זה חלק מהחן של המקום. גרתי תקופה מסוימת בגרמניה. שם, כאשר אתה פוגש אשפה או מקום מוזנח, זה נראה ממש מדכא. כאן זה לא כך. קשה לי להסביר בדיוק למה".