מיטה קרמר (Meta Cramer), בת 20, סטודנטית מגרמניה.
שלום מיטה קרמר. שם המשפחה שלך מעלה בי חיוך נוסטלגי.
"למה?"
מה למה? קרמר, סיינפלד, כאילו דה?
"אין לי מושג על מה אתה מדבר".
אני לא מאמין לך. בת כמה את?
"20".
אה. הבנתי. חבל שלא היית פה בשנות ה-90. היה מצחיק באותם ימים. תגידי, כמה זמן את כבר בישראל?
"בערך חודשיים".
וואו! מה את עושה פה חודשיים? יש משהו שעדיין לא ראית?
"לא ראיתי המון דברים. למעשה, אני אמורה להיות כאן עד סוף הקיץ. הגעתי כחלק מחילופי סטודנטים. אני לומדת סוציולוגיה, כלכלה ופוליטיקה ובינתיים אני עובדת בלשכת המסחר ישראל-גרמניה".
אז את הבנאדם שאליו אני צריך להתחנף כדי לקבל דרכון גרמני?
"ממש לא. אתה צריך את השגרירות. אנחנו בעיקר עוסקים בעידוד קשרי המסחר בין שתי המדינות. העבודה נמצאת בתל אביב, אבל בקרוב אעבור להרצליה, כי אני מתחילה ללמוד במרכז הבינתחומי".
את יודעת שיש למקום הזה הילה של "לעשירים בלבד".
"כן, שמעתי. במקרה שלי, הלימודים ממומנים על ידי האוניברסיטה שבה אני לומדת בגרמניה. מעניין שאנשים מדברים על הקטע זה. הרי אתם לא חברה סוציאליסטית".
כן, אבל פעם היינו. קיבוצים וכל זה, וגם חוסר הפרגון כלפי כל מי שהצליח. זה עדיין לא עבר לנו לגמרי, את יודעת.
"כל יום אני לומדת הרבה על ישראל. אפילו כתבתי לא מזמן עבודה בקורס באוניברסיטה, על ההבדלים הבלתי נתפסים בין מקומות בישראל. יש פרדוקס אמיתי אצלכם. תראה, למשל, את האווירה המגניבה והליברלית שיש בתל אביב. ואז אתה נוסע פחות משעה, מגיע לירושלים, שבה הכל כל כך שמרני ודתי.
נו, ככה זה. עיר הקודש ועיר החופש.
"בעיניך, כישראלי, זה אולי נראה טבעי, אבל בעיני זה מרתק, כמעט בלתי נתפס. ומצד שני, אתה יושב בתל אביב, בפאב נחמד, ויש סיכוי שתתפוצץ פצצה. ובכל זאת, כולם רגועים. אתה יודע מה - גם אני בעצמי רגועה כאן. אני מרגישה פה הרבה יותר בטוחה מאשר בגרמניה!"
הכתבות האחרונות במדור "ביקורת דרכונים":
תייר הולנדי בארץ: "לא היו לי ציפיות גבוהות מישראל, אבל כנראה שטעיתי"
תיירת סקוטית בת"א: "יש לכם עיר נהדרת, מזכירה את רמאללה"
"האוכל שלכם מדהים, הנשים חברותיות אבל לא נקי ברחובות"
את רצינית? תסבירי בבקשה.
"כולם פה היו בצבא, כולם ערניים למה שקורה. ויש משטרה שמסוגלת להגיע לכל מקום במהירות. השוטרים הישראלים יודעים היטב את העבודה שלהם כי הם כבר מיומנים. אני מרגישה שהאבטחה בישראל מעולה - אז אני חשה בטוחה. אני אפילו מרגישה חופשי לרוץ בשעות החשיכה ליד הים, בלי שום פחד".
טוב, בכל זאת. אנחנו בתל אביב, לא באזור מלחמה.
"אז זהו, שקשה להסביר את זה לחברים שלי בגרמניה. אני אפילו לא זוכרת פעם אחת שנהגו כלפי כאן באגרסיביות. אנשים פונים אלי בעברית - מה שמאוד מחמיא לי, כאילו אני מקומית. זה גורם לי להרגיש מעולה. בגלל זה, אגב, החלטתי להתחיל ללמוד באולפן. אני רוצה להבין מה אומרים עלי באוטובוס".
זו שפה קצת קשה, את יודעת.
"אני לא בטוחה. דווקא ערבית נשמעת לי הרבה יותר קשה".
אז כולם פה ידידותיים. חשבת שכך זה יהיה?
"האמת היא שבהתחלה חששתי כגרמנייה, עם העבר ההיסטורי שלנו, אבל הופתעתי מאוד. הדבר שהכי הופתעתי ממנו הוא היחס שלכם לשואה, בעיקר בכל מה שקשור להומור. יש לכם בדיחות שואה מטורפות. אני לא מבינה איך אפשר לצחוק על זה".
יכול להיות שאת קצת פוליטיקלי קורקט, לא?
"כן, קצת. אפילו יותר מקצת (צוחקת). בכל מקרה, אני כאן חודשיים, ואף אחד לא נתן לי לחוש אשמה. להיפך. האנשים פה מאוד מנומסים ונכונים לעזור".
ישראלים? מנומסים? את צוחקת עלי?
"אם אתה חושב שהישראלים לא מנומסים, כנראה שמעולם לא ביקרת בגרמניה. סע לגרמניה, ואז תראה מה זה חוסר נימוס".
אז הישראלים מנומסים. ספרי לי עוד, תפתיעי אותי.
"אם כבר מדברים על נימוס, יש פה משהו מוזר: גברים שמתחילים עם בחורות ברחוב, בקול רם. בגרמניה, אף אחד לא יעז להתחיל עם מישהי ככה ברחוב. אני חושבת שזה נחמד שמתחילים איתך ברחוב - אבל למה בצעקות?"
צועקים, ליתר ביטחון, את יודעת. למקרה שלא שמעת. תגידי, איפה כבר הספקת להיות?
"הספקתי הרבה. הייתי בחיפה, עכו, ראש פינה, צפת, נצרת, ירושלים, ים המלח, מצדה. מחר חבר ואני יוצאים לטיול של יומיים לטבריה ולרמת הגולן. שמעתי דברים טובים על שמורת גמלא ועל הר בנטל, שממנו אפשר לראות את סוריה. גם חברון ורמאללה ברשימה שלי. יש לי עוד המון מה להספיק".