אף לא אחת מהנשים הנמרצות שפגשתי באותו בוקר חורפי שטוף שמש, אינה מתיימרת לצעוד לאורך שביל ישראל כולו, המתפתל לאורך אלף קילומטרים ויותר, וכולל קטעי הליכה וטיפוס קשים מפרכים.
כאן אין אגו נפוח ואין כל רצון להוכיח משהו למישהו - רק לטייל בטבע. לכן, כבר בתחילת הדרך, הוחלט לצעוד רק בקטעי השביל הקלים והקצרים. וזה לא בגלל שמישהי פה עצלה או מפונקת, להיפך. הסיבה פשוטה הרבה יותר: הצעירה שבחבורה היא בת 78, והמבוגרת ביותר - בת 89.
הכל החל לפני כשנה וחצי, בעת שמלי ורד, רכזת התרבות היצירתית והתוססת של בית הדיור המוגן "משען פיכמן" ברמת אביב, העלתה רעיון בפני כמה מהדיירות: "למה שלא נטייל בקטעים נבחרים של שביל ישראל?" ההיענות היתה מידית, ובתוך זמן קצר התגבשה קבוצת מטיילים ומטיילות.
"רגע, איפה הגברים?" אני שואל את קבוצת הנשים שהצטופפה מול ולצדי בחדר הישיבות של בית הדיור המוגן. "הם היו חלשים ועצלנים והחליטו לפרוש!", עונה מיד אדית שוורץ (89). "תכתוב שאנחנו פתוחות לקבל לקבוצה שלנו גברים מבחוץ, תכתוב!" מפצירה בי יהודית ליפל (82), וכולן צוחקות בקול אדיר שמרעיד את הבניין.
אימוני יוגה ואחות צמודה על השביל
16 הנשים האנרגטיות הללו מטיילות אחת לחודש בקטע נבחר של השביל. כל טיול נמשך לאורך 6-5 ק"מ, עם עצירות למנוחה, ונבנה כך שאוטובוס האיסוף ימתין להן בקצה המסלול. הקטעים נבחרים בקפידה: בלי עליות משמעותיות או ירידות תלולות. כמו כן, בעונת הקיץ עושים הפסקה.
עד כה הן גמאו את קטעי ההליכה מאזור זיכרון יעקב ועד ג'סר א-זרקא, ומאזור חדרה לאורך רצועת החוף עד נמל תל אביב. משם לאורך נחל הירקון עד לאזור אנטיפטריס, ליד ראש העין. בחודשים הקרובים הן יצפינו לגליל וידרימו לנגב.
כל אחת מביאה לעצמה בתיק את מי השתייה, וגם סנדוויצ'ים לדרך. הן מגיעות גם כאשר הן חולות, אינן מוותרות לעצמן, ולא מתביישות לעצור למנוחה לעיתים קרובות. יש אף מי שעושות הכנות לטיולים באמצעות חוגי התעמלות ואימוני יוגה.
הן צועדות על-פי תכנית שהכינה מלי, שצעדה בעבר בשביל ישראל. לעיתים הן מצרפות אליהן מורה דרך, כדי ללמוד לעומק על המקומות שבהן הן חולפות, אך בדרך כלל מדובר בהן בלבד, יחד עם מלי שמצטרפת לכל טיול וגם אחות צמודה שמתלווה אל הבנות. "פעם היה גם אח, זוכרות? זה היה עדיף", אומרת מישהי, וכולן צוחקות שוב בקול גדול.
עולם חדש של מתנות יומולדת
השאלה הראשונה שעולה בראשי היא האם הן נהגו לטייל בטבע בצעירותן באופן קבוע, או שזו להן חוויה ראשונית. "אני הלכתי המון בעבר. אבל רגע, לצעוד בתל אביב זה נחשב?" אומרת שרה יפה (87) לקול גיחוכן של חברותיה. "אמרו לי לבוא לטייל, אז הסכמתי. לא ידעתי למה אני נופלת", היא צוחקת. עם זאת, היא מתהדרת בעובדה שבימי חייה נסעה לחו"ל יותר מ-60 פעמים.
לעומתה, בטי פולין (81) מפתיעה ומספרת כי היא כבר צעדה בשביל לכל אורכו. מתי זה קרה? "אוו, לפני המון שנים, כשהייתי בת 60 ומשהו". חישוב מהיר חושף את העובדה שבטי היתה ככל הנראה מראשוני הצועדים בשביל, שנחנך בשנת 1995.
אביבה הררי (78) מספרת כי טיילה רבות בעברה. היא הועסקה במכון אבשלום ללימודי ארץ-ישראל ואף היתה מעורבת בפרויקטי שיקום נחלים כלכיש ושורק. "עבורי, זה הכי טבעי ללכת בטבע". בזכות הידע הרב שצברה בעבודתה, היא גם משמשת מדריכה לעת מצוא עבור חברותיה.
כיצד הגיבו בני המשפחה, הילדים או הנכדים, לעובדה שהחלטתן ללכת בשביל ישראל?
"במקרה שלי חששו. אמרו שזה לא מתאים לגיל שלי", אומרת קרול בורוביץ (79), המכונה כאן "הצוציקית", בשל גילה הצעיר (יחסית).
אבל המשפחות התרגלו במהרה לתחביב החדש, ואף גילו את היתרון הגדול בעובדה שסבתא (או סבתא-רבתא) גילתה עולם חדש. היתרון הזה מגיע בדמות העובדה שפתאום יש מה לקנות בימי הולדת. ואל תקלו ראש בכך, כי מה קונים לאדם שעבר את גיל 80 וראה כבר הכל?
"פתאום, כולן פה מתחילות לקבל בימי הולדת תיקי גב, נעלי הליכה, והמתנה הכי פופולרית - מקלות הליכה מקצועיים לשטח, מהסוג שבהם עושים שימוש טיילים רבים בעולם", אומרת מלי. "שתבין, זה לא מקלות של זקנים! זה מקלות מיוחדים, עם בולמי זעזועים", מבהירות כולן פה אחד.
אנחנו לא חייזרים: השביליסטים מרימים גבה
מי שכן מרים גבה למראה הקשישות על השביל, הם חלק מה"שביליסטים", שעושים את שביל ישראל, וגם מטיילים נוספים שהן פוגשות על הדרך. לדבריהן, רבים מביטים עליהן בתימהון ומרימים גבה, כאילו היו חייזרים. "יש הרבה דעות קדומות וסטיגמות על אנשים מבוגרים", אומרת אביבה. "לאנשים יש 'שטאנץ'. הם לא מבינים שיש הרבה מאוד אנשים מבוגרים במצב גופני ומנטלי מצוין. עברנו לפה, לדיור מוגן, אבל בהחלט לא סגרנו את החיים".
עם זאת, ישנם רגעים יפים של חברותא על השביל, שזכורים לכולן. "מעבר לעובדה שההליכה בשביל יוצרת ביננו לבין עצמנו חברויות עמוקות והווי מיוחד, אנחנו גם נתקלות באנשים מיוחדים. באחד מקטעי ההליכה לאורך הירקון, פגשנו כמה בנות אחרי צבא שעושות את שביל ישראל. הן היו כל כך נחמדות. ישבנו ודיברנו איתן ארוכות, ובסוף גם הצטלמנו יחד. ממש נוצרה שם חברות", אומרת אביבה, וכולן נזכרות ומחייכות בנוסטלגיה.
בנות הקבוצה ראו עולם, אבל מסכימות כי נופי הארץ עושים להן את זה שוב ושוב. "הנופים בישראל מדהימים", אומרת בטי. "לא אכפת לי לבקר באותו מקום כמה פעמים. יש מקומות שרק יודעי דבר מכירים, וזה מקסים בעיניי".
איזה קושי כבר יכול להתעורר בגיל 89?
אני שואל האם לפני שהתחילו ללכת בשביל, היו להן חששות. כולן מרימות עלי לפתע קול גדול: "מה פתאום?! בסך הכל הליכה פעם בחודש של 6 ק"מ, מה כבר יכול לקרות?" אומרת מישהי.
אז למה אתן הולכות רק פעם בחודש?
אביבה: "למי יש זמן ליותר מזה? למי כאן יש בכלל זמן לנשום? אנחנו מאוד עסוקות, יש לנו המון פעילויות, וגם טיולים רגילים שאליהן אנחנו יוצאות".
ועל מה אתן מדברות בשעות ההליכה הרבות?
מלי: "בהתחלה עוד מדברים, מפטפטים. אבל אחרי 2 ק"מ, למי יש כוח בכלל להוציא מילה מהפה?".
האם השביל קשה להליכה?
כולן מסכימות שהקטע הקשה היחידי היה דווקא הקטע הראשון, שירד בתלילות מאזור זיכרון יעקב מערבה, לכיוון קו החוף. אדית, המבוגרת שבחבורה, מהסה את כולן. היא אישה מרשימה, שקטה ובעלת נוכחות. כמו חלק מהיושבות בחדר, גם היא ניצולת שואה. "אני חייבת לומר לך משהו על קשיים: בגיל 16, בזמן השואה, היו לי קשיים. היום, בגיל 89 אין שום קושי. אין קושי כי אני צועדת ומטיילת במדינה שלי ונהנית מכל רגע!".
לאחר שבריר שנייה של שתיקה כללית, כולן מוחאות לה כפיים.
כל טיול מתחיל בהמנון
"בכל תחילת יום, כולנו עומדות במעגל, שמות ידיים במרכז כמו שחקני כדורסל, צועקות "'בהצלחה' ומניפות מעלה את הידיים", מספרת מלי בהתרגשות. לעיתים הן מכינות תה בשטח, ותמיד יש את הראשונה בשיירה ואת האחרונה. "אני תמיד ראשונה", אומרת אדית. "אני אוהבת ללכת בשקט, לשקוע במחשבות, אין לי כוח לפטפוטים", היא מציינת.
"ואני צועדת אחרונה, כדי לבדוק שאף אחת לא הולכת לאיבוד", צוחקת אביבה, שאף כתבה המנון שאותו הן שרות בקול גדול בתחילת כל טיול.
"מעולה! אני יכול לקרוא אותו?", אני שואל. "מה לקרוא? אתה תשב פה ותקשיב לנו עכשיו שרות אותו!" עונה לי אביבה.
אז ישבתי פה, ושמעתי אותן שרות. הן שרו, בקול גדול, גדול מהחיים, בקול אופטימי, בקול של מי שאינן מוכנות לוותר על רגע דל, על אף חוויה שהחיים מזמנים. והחיים אכן מזמנים - גם בגיל הזהב פלוס.
(לפי מנגינת "כך הולכים השותלים")
"צועדות הסבתות,
הן צועדות בכל מצב,
צעדן - הוא צעד-סב
והשביל - הוא שביל זהב.
מגיע לנו,
תודה לאל.
נצעד כולנו
בשביל ישראל!"
"מחשבתית, אני נמצאת בעשור האחרון של חיי", אומרת יהודית בכנות שגורמת לחברותיה לנוע באי נוחות קלה בכיסאותיהן. "ולכן, אם אפשר להשיג עוד משהו מהחיים, צריך פשוט לחטוף את ההזדמנויות. זה נכון לגבי הכל, וזה נכון לגבי שביל ישראל".