שליש מהמטיילים בשביל ישראל: זו עדות לבעלות על הארץ

בווידאו: צפו באיש שהגה את שביל ישראל

מחקר ראשוני שהסתיים לאחרונה באוניברסיטת חיפה מאפיין את המטייל על שביל ישראל. מהמחקר עולה, כי המטיילים הם יהודים, רובם אינם דתיים, המניע המרכזי שלהם הוא הזדהות עם ארץ ישראל וכמעט שליש מהם רואים בכך עדות לבעלות על הארץ.

מדובר במחקר חדש שמשרטט את הפרופיל של המטיילים ב"שביל ישראל", המניעים והחוויות. "הפרופיל הייחודי של ההולכים בשביל ישראל, מעיד על היותה של ההליכה בשבילי ישראל, מרכיב חשוב במסורת החברה הישראלית וחלק מתופעה תרבותית-חינוכית רחבה הרבה יותר", אמרו ד"ר נגה קולינס-קריינר ופרופ' נורית קליאוט מהחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה שערכו את המחקר.

שביל ישראל הוא מסלול של יותר מ-1,000 קילומטרים, שנמתח לאורכה של מדינת ישראל. תחילתו בקיבוץ דן שבגליל העליון וסיומו במפרץ אילת, בדרום.

לדברי קולינס-קריינר "אין כל נתון לגבי מספר המטיילים שצעדו את שביל ישראל. יש רק הערכות והן נעות בין 10,000 ל-100 אלף צועדים".

שביל ישראל סומן לפני 20 שנה, ובתחילה היה מזוהה עם מיטיבי לכת בלבד, אולם הפך עם השנים לנחלתם של רבים, מילדים ועד בני 80, נשים, גברים, משפחות וקבוצות חברים. יש ההולכים את השביל ברציפות ויש הצועדים פעם בחודש, או מספר ימים ברציפות מדי מספר שבועות.

במחקר שהזמין משרד התיירות ובו השתתפו 210 מטיילים ומטיילות, ביקשו החוקרות לבחון את המאפיינים של המטיילים בשביל חוצה ישראל ואת חוויית הטיול בזמן ההליכה בשביל. מהממצאים עולה, כי מקרב הצועדים יש מעט יותר גברים מנשים; 57% מהמטיילים היו גברים ו-43% נשים.
קבוצת הגיל הבולטת היתה של צעירים בני 29-20 (42%), קבוצת הגיל השנייה בגודלה הייתה של בני 59-50 (21%).
83% מהצועדים נולדו בישראל. כשני שליש מהם לא דתיים, 10% הגדירו עצמם דתיים והיתר (26%) בדרגות ביניים שונות של דתיות.

בישראל, כמו ברחבי העולם, יש הצועדים ממניעים של "התמודדות עם העצמי", ספורט, כושר, אתגר ועוד. אולם במחקר החדש עולים מאפיינים יחודיים לצועדים בשביל ישראל; מאפיין מרכזי הוא חשיבות המניע האידיאולוגי ואהבת הארץ כמניע להליכה; 90% מהמטיילים טענו כי הליכה בשביל מאפשרת להם הזדהות עם ארץ ישראל ומחזקת את הקשר לישראל. רק 10% ציינו כי מניע זה הוא בדרגת חשיבות נמוכה.
31% מהמטיילים טענו כי ההליכה בשביל מאפשרת להם לבטא בעלות ושייכות לארץ, רק-13% לא הסכימו כלל עם טענה זו. היסטוריה וארכיאולוגיה נבחרו כדגש חשוב על ידי 51% מהמטיילים.

במקביל למניע האידיאולוגי, מניע מרכזי נוסף שנמצא כחשוב הוא החוויה החברתית: כמעט מחצית מהמטיילים ציינו מרכיב זה כחשוב ביותר ורק 12% טענו כי מרכיב זה איננו חשוב. "תחושת ה'חברותא' המאפיינת את המטיילים הישראלים כוללת הרגשה חזקה של קהילתיות, סולידריות, תחושת אחווה, יחד ושוויון, המאפשרת לחברה לחלוק חוויה משותפת", ציינו החוקרות והוסיפו כי בעוד שבעולם מאפייני ההולכים הינם אוניברסליים וכוללים מניעים פיזיים, ספורטיביים ומניעים רוחניים של התמודדות אישית, הרי בישראל מדובר במקרה ייחודי, כיוון שההולכים משלבים בין מניעים אוניברסליים מחד ומניעים פרטיקולריים-מקומיים, של "חברותא", אהבת הארץ ואידיאולוגיה.

לדברי קולינס-קריינר, "זה חלק מהאתוס הציוני שמתברר שעדיין קיים גם היום; כיבוש הארץ דרך הרגליים, במסע. זה חלק מהתרבות שלנו עוד מימי הפלמ"ח - גילוי הארץ וההליכה ברגל. מתברר שזה משהו שהולך ומתחזק. הצועדים מסבירים שמדובר בחיזוק הקשר, הכרת הארץ, נופים, תרבות ומורשת. להרגיש שייכות ורצון להיות חלק מזה".

היא צופה כי על השביל יצעדו יותר ויותר מטיילים וכי הוא יהפוך למוסד בפני עצמו, חוויה שיותר ויותר ישראלים יחושו צורך לחוות אותה.

"היום", היא אומרת, "השביל לא מפותח ולכן השפעתו הכלכלית מועטה. המגמה היא לשלבו בתוך ישובים, כדי שהצועדים יפגשו אנשים ולא רק שטח וכדי לאפשר פיתוח כלכלה לאורכו. יש היום לאורך הדרך 'מלאכי שביל', אבל יש מקום ליוזמות שונות של מכירת אוכל, שתייה ושירותים שישרתו את המטיילים. הדילמה תהיה עד כמה לפתח מצד אחד ולהשאיר את הפשטות והבתוליות, מצד שני. צריך להבין - פעם הצועדים היו תרמילאים צעירים שאין להם כלום, היום צועדות גם קבוצות גיל הביניים שישמחו לרכוש שירותים של אוכל, מים ולינה, הכל תוך דגש על פיתוח מתון ובר-קיימא".