המדריך למטייל העצל

שביל המעיינות: טבילה אחרונה לפני החורף ולכבוד השנה החדשה

קפיצה קטנה להרי ירושלים - ויש לכם הזדמנות להיפרד מהקיץ כמו שצריך וגם למרק את עצמכם לפני החגים. טיול-טבילה קליל לכל המשפחה בשביל המעיינות

איל שפירא
צילום: איל שפירא עריכה: ליאור נאור

אני מתעב מטקות.
בעיניי, מטקות הן הדבר השני הכי מעצבן בעולם (אחרי ווטסאפ). אבל גם אם כבר החלטת לעשות שימוש בכלי המשחית הזה - סדר צריך להיות. ואני אסביר:
את המטקות תיקח לים. למעיין אתה לא לוקח מטקות.
למעיין אתה לוקח ערכת קפה, למעיין אתה לוקח גיטרה, למעיין אתה לוקח מפוחית פה, למעיין אתה לוקח אפילו ווטסאפ.

אבל לא מטקות.

ב"שביל המעיינות" שביער עמינדב, גיליתי שמישהו כתב את החוקים מחדש: פגשתי שני חבר'ה שמשחקים במטקות לצד מעיין. נכון, הם היו נחמדים, אפילו הציעו לנו תה. אבל הם בהחלט שיחקו מטקות.

לאן העולם הזה מידרדר?

עוד בוואלה! NEWS

ביקשנו מחברי להקת "שלוה" לספר על עצמם. זה כנראה הסיפור הכי מרגש שתשמעו

בשיתוף מפעל הפיס
לכתבה המלאה
למעיין אתה לא לוקח מטקות. הדרך לשביל המעיינות (צילום: איל שפירא)

החורבה המאושרת

עם או בלי מטקות, פרידה מהקיץ ומהסתיו צריכה להיעשות כמו שצריך - עם טבילה הגונה. ואם אפשר - אפילו כמה טבילות באותו מסלול טיול. ואכן, שביל המעיינות סיפק את הסחורה. טבילה, נוף, חבר'ה טובים, עוד טבילה, עוד נוף, וגם מערה קטנטונת. ועוד אחת.

הנה, מתחילים.

טיול במסלול שזכה לשם המחייב "שביל המעיינות" טומן בחובו תמיד חששות: האם הוא ימלא אחר הציפיות? האם כעת, בדמדומי הסתיו, המים יהיו ראויים לטבילה? האם בכלל יהיו מים? הרי אין דבר מבאס יותר מתכנון, הצטיידות, נסיעה, לבישת בגד ים - והגעה לבור יבש.

אז כן, הטיול הזה מתחיל באכזבה קלה, אך ממשיך ברוח הרבה יותר אופטימית. עוד מעט תבינו. תחילת המסלול בחניון של חורבת סעדים - אתר ששימש בעבר מקום תפילה מוסלמי, ואף נחשב כבעל סגולות מרפא עבור נשים עקרות שעלו לכאן לרגל. ואכן, שם המקום בערבית הוא "חירבת אל סעידה" (החורבה של המאושרת). בשבתות עשוי להיות כאן הומה למדי, אך בימי שישי - יש סיכוי שתהיו פה לגמרי לבד.

אם אין מים - כנסו למערה

ממגרש החנייה העליון יוצא סימון שבילים ירוק (יחד עם סימון שביל ישראל) לכיוון צפון-מזרח, שייקח אתכם על גבי שלוחה יפה שממנה נשקף נוף מרהיב לכיוון מערב. ביער האורנים שבו תצעדו, תוכלו להבחין בשרידים של טרסות, עדות פוטוגנית לחקלאות קדומה שהתקיימה באזור.

ואז, כעשר דקות לאחר שהתחלתם ללכת - מגיע המעיין הראשון. אתם מאיצים מעט למראה הבריכה המעט מרוחקת, ואז - בום! יבש! לגמרי יבש! זוהי אחת הבריכות של עינות עמינדב, וכל מה שהיא תציע לכם זה להשתכשך בחול ובאבק סלעים. מצד שני, בטבע, הכל בסופו של דבר מתאזן: כי אם יש מעיין יבש, אז בטח תופיע ניקבת מעיין יבשה, שאפשר להיכנס לתוכה בקלילות ולגלות מסתור תת-קרקעי מצוין.

ילדים עם אומץ מוזמנים להיכנס פנימה, לצעוד כמה מטרים במעמקי האדמה, ולצוץ בצד השני של העולם - מתוך מערה נוספת. וחוזר חלילה. מי בכלל צריך מים?

בהמשך הדרך תגלו עוד מערה קטנה, שגם היא דורשת חצי זחילה, ויציאה ממקום אחר. אז כמו שאמרה מרי אנטואנט: אם אין מים, כנסו למערה. אבל אל תתייאשו, כי עוד כמה דקות על השביל הירוק, ומגיעה הטבילה המיוחלת, באדיבותם של שני מעיינות הנשפכים לשתי בריכות - כל אחת בעלת אופי שונה לחלוטין. אז ברוכים הבאים לעינות עוזי, המקום שבו תוכלו לשבת שעה ארוכה עם ערכת קפה, גיטרה, מפוחית פה וגם אתם יודעים מה...

הכניסה דורשת חצי זחילה. המערה על הדרך (צילום: איל שפירא)
המקום שבו תוכלו לשבת שעה ארוכה עם ערכת קפה. עינות עוזי (צילום: איל שפירא)

חוק המעיינות מס' 1

הבריכה הראשונה שגרתית - ריבועית, נחמדה ושוכנת למרגלות עצי אורן. הבריכה השנייה מעט מפתיעה יותר - היא ניצבת, כמעט תלויה באוויר, על המצוק, עטופה בצמחייה ובתהום. ברקע מציץ היישוב אבן ספיר, ואם תראו בפאתיו טור מכוניות חונה בצפיפות - דעו כי זהו רמז למעיין נוסף בסביבה, בעל רייטינג גבוה - עין ספיר.

בכל מקרה, עינות עוזי הם המקום לטבילות ממושכות, וגם לסמול-טוק עם זרים מוחלטים. למעשה, כלל ידוע הוא שככל שהמעיין מרוחק יותר מהמקום שבו השארת את הרכב - כך יגיעו אליו אנשים חביבים וחברותיים יותר. בדוק.

מעיין, פסטה וגרביל

אחרי שטבלתם בעוזי הראשון ובעוזי השני, הגיע הזמן לקנח במעיין האחרון - עין תמר. עוד כמה דקות על הדרך המסומנת, ואז פניה קטנה ימינה - והגעתם.

המעיין מעט ירקרק, אז הסתפקנו בטבילת רגליים בלבד - מה גם שכבר היינו רטובים כדבי מעינות עוזי. עין תמר מצוי בפינה מוסתרת, אינטימית, שממנה יש נוף נהדר מערבה, אל אוזר אבן ספיר ועין כרם. שלט עץ שתלוי מעל בריכת המים מודיע "נא לא להכניס דגים למעיין". באמת טוב שלא הבאנו איתנו דג או שניים. לצד המעיין ממתין לכם צמד שולחנות פיקניק שעצי אלון מצלים עליהם, וגם גרביל שובב שרקד סביבנו ללא לאות, בעוד אנחנו לועסים את הפסטה שהבאנו עמנו.

מעיין, נוף, גרביל סקרן ופסטה קרה. מה עוד צריך הבנאדם?.
מיציתם? כדי להפוך את המסלול שלכם למעגלי, יש לנטוש את המסלול הירוק, לטפס מעט לכיוון דרום-מזרח, לצעוד כ-150 מטרים ולפנות דרומה (ימינה) בשביל ג'יפים רחב, שייקח אתכם לנקודת ההתחלה. אבל באמת שהיה לנו כל כך כיף, עד שפשוט החלטנו לחזור באותה הדרך - ולגלות פינות שוות שאולי החמצנו. גילינו? בטח שגילינו.

יש אפשרות גם למסלול מעגלי באזור (צילום: איל שפירא)
כבוד לנשיא האמריקני. יד קנדי ליד חורבת סעדים (צילום: איל שפירא)

מודיעין שלום

אורך המסלול: כ-3 ק"מ (הלוך ושוב או מעגלי), הוא קל ומתאים למשפחות.

איך מגיעים: מכביש תל אביב–ירושלים (מס' 1) עולים במחלף הראל ומשם לכביש 396 לכיוון עין כרם. פונים לפי השילוט ליד קנדי, ומשם יורדים בכביש מפותל עם השילוט לחורבת סעדים. מחנים בחניון העליון, כאשר המסלול מתחיל במקום שבו ניצב שלט מרובה סימוני שבילים.

לא לוותר: בדרך חזרה, כדאי לעצור למרגלות עין קנדי, ולחקור את המקום שתמיד רואים רק בתמונות. שבמרכז האתר ניצבת אנדרטה ענקית, לבנה ובוהקת, שהוקמה לזכר הנשיא האמריקאי ג'ון פ. קנדי, שנרצח ב-1963. האנדרטה נראית כגזע עץ שנגדע, ובפנים ישנו אולם רחב בידיים שסביבו 51 עמודי בטון לבנים וגבוהים - כמספר המדינות בארה"ב. על כל עמוד גם מתנוסס סמל המדינה שהוא מייצג. האתר אגב, נחנך כשלוש שנים לאחר הירצחו של קנדי. מכאן, בגובה של כ-820 מטרים מעל פני הים, נשקף נוף מרהיב של הרי ירושלים, ומומלץ לתזמן את ההגעה לקראת השקיעה.

לעשות רושם על החבר'ה: עין תמר של היום אינה עין תמר של פעם. מסתבר שבעבר הרחוק, בריכת המעיין היתה גדולה הרבה יותר, ואם תשימו לב היטב, תוכלו להבחין כי באחת מדפנותיה ישנם חורים מעוגלים שנחצבו בסלע. יש חוקרים הטוענים כי בתקופה הביזנטית (המאה הרביעית עד המאה השביעית לספירה), שימשו חללים אלו כאתרי השרצה, והבריכה עצמה היתה בריכת דגים למאכל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully