כשהרומאים כבשו את ירושלים ב-63 לפני הספירה, הם חילקו את העיר העתיקה לארבעה חלקים, כמו בכל עיר רומית חשובה באימפריה, וזאת על-ידי סלילת שני רחובות ראשיים: הקארדו (ציר צפון דרום) והדקומנוס (ציר מזרח-מערב). כך קיבלנו כיום את הרובע היהודי, הנוצרי, המוסלמי ואת הרובע הארמני.
עוד טיולים מיוחדים בארץ:
ואהבתם את הגר: הגויים שמצאו את היהדות והתיירות
המידברן ואני: חוויותיי מה"ברנינג מן" של ישראל
נקמתו של הטבע: טיול בעקבות בולענים בים המלח
רק אומה אחת מכל אומות העולם זכתה לרובע משלה, וכיאה לעם הראשון שקיבל על עצמו את הנצרות ב-301 לספירה, לארמנים יש פז"ם לא קצר בירושלים וגם כמה מפניני הנדל"ן ההיסטוריים היפים שנסתרים מהעין.
ירושלים של חודש יולי היא ירושלים מיוזעת ולוהטת. אני פוגש את האב קוריון כשהוא עטוי גלימה ארוכה וכהה לגופו. איש צנוע, נעים הליכות ודובר עברית הוא הכומר הארמני, המשמש כמזכיר של הסינוד (מועצת החכמים של הפטריארכיה). במסגרת תפקידו הוא אחראי מטעמה על דיני נישואין ונושא הסטטוס-קוו בירושלים (שמסדיר את הזכויות על המקומות הקדושים לנצרות), וגם מלמד בסמינר לפרחי כמורה. למרות שהוא איש דת ארמני, קוריון גם בעל תואר ראשון בסוציולוגיה, אנתרופולוגיה וחינוך, בעל תואר שני במנהל חינוכי ובימים אלו מסיים תואר שני ביחסים בינלאומיים, והכל באוניברסיטה העברית - חתיכת הספק למי שהוא בסך הכל בן 35 ונמצא בארץ רק עשר שנים.
ומה כבר לא נאמר על הדימיון בין ישראל וארמניה: שתיהן עברו שואה נוראית במאה ה-20, שתיהן נמצאות כמעין אי בודד בתוך ים של אויבים: ישראל בין מדינות ערב, ואילו ארמניה כמדינה נוצרית בין טורקיה, איראן, אזרבייג'ן המוסלמיות וקיימים עוד קווים משיקים אחרים, ולפעמים זה מרגיש ששני העמים הללו הם בעצם אחים.
"לזכר אלו שאת שמותיהם רק אלהים יודע"
שותפות הגורל הזו בין העמים, כמו גם הדיון בציבור ובכנסת על ההיכרות ההישראלית ברצח העם הארמני (רק השבוע ביקש יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, להכיר רשמית בטבח הטורקי שקרה לפני מאה שנים), פתחה כנראה עבורנו את השער אל המקומות הנסתרים של הארמנים בעיר.
וכך אני נפגש עם האב קוריון בכניסה לאחד האתרים השמורים של הארמנים בירושלים, פסיפס הציפורים, שנמצא כמה מאות מטרים צפונה משער שכם - השער שבו מתחיל העולם המוסלמי בעיר. מאחורי סורג ובריח, שתי דלתות ברזל עבות וקיר אני פוגש את הפסיפס היפהפה, שהיה חלק מכנסייה ביזנטית המתוארכת למאה ה-6 לספירה.
הפסיפס הנהדר הזה מציג 39 מדליונים של ציפורים שונות, ביניהם שריגי גפן וכתובת אחת ארמנית: "לזכר והצלה לכל החיילים הארמנים שאת שמותיהם רק אלהים יודע", מתרגם לי האב קוריון את הכתוב למרגלות המזבח. לדבריו, החיילים מתו בפלישה של הצבא הססני (פרסי) ב-614 לארץ ישראל, ממש לפני שהחל העידן המוסלמי של שושלת בית אומיה באזור.
נכנסים לעיר העתיקה. הרובע המוסלמי בסוף ימי הרמדאן, ובמיוחד בל?ילת אלקאדר, הוא עמוס באנשים. כמה דקות הליכה ואנחנו מגיעים אל חנות צילום פשוטה, אך מקסימה. גם היא ארמנית, כמובן. ב-1924 הגיע לארץ א?ליה קהואג'יאן מהעיר אורפה שבה נולד, שכיום נמצאת שבטורקיה. עד מהרה גילה את הצילום וגידל שלושה דורות של צלמים, כשהרביעי בדרך.
א?ליה הנכד והדור השלישי של הצלמים, מנהל ביחד עם אביו את חנות הצילום, שבה כ-3,500 צילומים שעיקרם ארץ ישראל מהתקופה המנדטורית. "יש לנו תמונות מ-1860 ועד היום", הוא אומר ודואג להזכיר שהצלמים הראשונים בירושלים היו ארמנים. "אפילו היה צלם בשם יסאיי גאראבדיאן, שהיה לו סטודיו לצילום ולימים נבחר להיות הפטריארכך, למרות שלא רצה בכך", הוא מוסיף.
ביתו האמיתי של הכהן הגדול?
אנחנו ממשיכים בדרכנו לכנסיית הקבר - המקום הקדוש ביותר לנוצרים באשר הם. במסגרת הסכם הסטטוס קוו של המאה ה-19, שהסדיר את הזכויות של העדות הנוצריות בארץ ישראל על המקומות הקדושים, קיבלו גם הארמנים את החלק שלהם. וכך מוביל אותי האב קוריון אל נבכי קפלת הלנה שבכנסיית הקבר. הוא שולף מפתח ומכניס אותי לחלל חשוך וגרם מדרגות פוגש אותנו מיד. אנו יורדים ומגיעים אל קפלה נוספת המכונה "סנט ורטן", ונקראת על-שם לוחם שלחם בפרסים ב-450, הועלה על נס ואף קיבל יום חג משלו אצל הארמנים.
הכומר מצביע על ציור קיר, שלטענתו מתוארך למאה הראשונה לספירה. בציור נראית ספינה במים, ולדברי האב מדובר בציור של עולי רגל שהגיעו לכאן כבר במאה הראשונה לספירה, כיוון שידעו שפה קבור אדונם, ישוע. הארמנים כבר הפכו את המקום לאתר תפילה, שבעבר שימש כמחצבה, והציבו בו צלב גדול על מזבח.
בדרכנו חזרה למעלה, עצרנו מול קפלת הלנה, אמו של קונסטנטינוס הרומי והשליט שהמיר את רומי הפגאנית לנצרות ב-324 לספירה. הלנה באה לכאן בחיפוש אחר קברו של ישוע, אולם מצאה, לפי האמונה, את צלב העץ שעליו סיים את חייו. באותו מתחם נמצאת גם הקפלה הארמנית - קפלת "גרגורי המאיר" - שלמרבה הדימיון, היה זה שגרם למלך הארמני לקבל על עצמו ועל עמו את הנצרות. מאות צלבים קטנים מעטרים את הקירות והם נחרטו על-ידי עולי רגל במאות הקודמות. האב קוריון מספר, שכל עולה רגל שהגיע לכאן חרט צלב עבורו ועבור בני ביתו, כך שמאות צלבים ארמניים קטנים נמצאים על הקיר.
יוצאים מכנסיית הקבר וממשיכים אל קברים אחרים. הפעם אל הנקרופוליס של הפטריארכים הארמנים בירושלים. ממש בסמוך לכנסיית הדורמיציון הגרמנית, מרחק 48 שניות הליכה משער ציון, נמצא שער ברזל אפור קבוע בתוך חומת אבנים ירושלמיות. האב קוריון מצלצל בפעמון ותוך כמה שניות מגיע מישהו לפתוח את הדלת. כאן, מסביר האב קוריון, קבורים כל ה"קודקודים" של עולם הנצרות הארמני, החל מהפטריארך הראשון במאה השביעית לספירה ועד לאחרון - טורקום מנוגיאן, שמת לפני כשנתיים.
האב קוריון מספר, שהפטריארך הראשון, בן זמנו של מוחמד הנביא, קיבל מהאחרון כתב זכויות בדבר נכסי הארמנים בירושלים. המכתב החשוב, לדבריו, נמצא באחזקת הכנסייה, למרות שהוא עצמו טרם ראה אותו. מסורת אחרת גורסת, כי בכנסייה שבמקום נמצאת אבן הגולל של קברו של ישוע ואותה דווקא כן ניתן לראות.
כך או כך, עשרות קברי שיש מפוארים נמצאים בשטח המתחם, שבכלל לא נראה כמו בית קברות, אלא מעוטר ברובו באריחי קרמיקה כחולים ויפים פרי יצירתם של או?מנים ארמנים. כל מצבה מוקפדת ומעוטרת בדמויות מעולם האמונה הארמני: כמרים עם ברדס מחודד, פטריארכים נואמים ונראה כאילו מדובר בשדרוג של הסרקופגים העתיקים של ימי רומי העליזים.
עד לפני כ-30 שנה ישב במקום צה"ל במסגרת נוכחותו בעיר הקודש, מה שהשכיח, לדברי האב קוריון, את המסורת על החזקתו כאן של ישוע במעצר לפני משפטו (ולא בהר ציון כמקובל). מכאן, שהמקום אמור להיות ביתו של קייפאס, הכהן הגדול, שלפי המסופר חקר את ישוע לפני ששלחו לנציב פונטיוס פילאטוס ששפט אותו לצליבה המפורסמת ביותר בהיסטוריה.
תזכורת מהשואה הראשונה של המאה ה-20
חזרנו אל הרובע הארמני ואל הרחוב שנקרא על-שם מוסד שדי יפליא אתכם: "רחוב הפטריארכיה הארמנית". מעבר לכביש מונחים להם שישה חצ'קרים (צלבים ארמניים), המסמלים שישה מחוזות שבהם התבצע רצח העם הארמני במדינה. צלב שביעי גדול מסמל את ארמניה החדשה שצמחה מהרצח של 1.5 מיליון בני אדם, שאליה הגיעו ניצולי השואה הארמנית.
את השואה הראשונה של המאה ה-20 נהוג לציין ב-24 באפריל 1915, אז מתקיים טקס זיכרון בארמניה וגם באתרי הכנסייה בארץ ובעולם. האב קוריון מתגאה שלמרות שישראל טרם הכירה בשואה הזו, חברת הכנסת זהבה גלאון כיבדה את העם היקר הזה בנוכחותה בטקס האחרון שהתקיים פה השנה.
עם כל המוות שקשור בסיפור הארמני, לא יכולנו לסיים את היום הזה מבלי קצת עידוד ותקווה לבאות. השעה היתה כמעט שלוש אחר הצהריים. האב קוריון עטה על עצמו את הברדס השחור והמחודד, המזכיר לארמנים את הר אררט (הסמל שנלקח מהם על-ידי הטורקים), ויצא במהירות אל התפילה היומית שלו.
התפילה שמתקיימת בדרך כלל בכנסיית יעקב הקדוש, על-שם פטרונם של הארמנים, הועברה לכנסייה אחרת עקב שיפוצים, ואני משתרך בעקבותיו כשכל פרחי הכמורה כבר מסודרים להם בתוך הכנסייה. פתאום ניתן האות ושירת גברים נהדרת בוקעת מפיהם של הכמרים הצעירים. האב קוריון ניגש למרכז המזבח, אומר כמה מילים בארמנית שאין לי מושג מהן ואז חוזר למקומו ומגניב חיוך לעברי.
חשבתי לעצמי, שאולי הסיבה שהארמנים שומרים את המקומות היפים שלהם רחוק מעיניי הציבור, היא לאו דווקא בגלל שהם בדיסטנס איתנו. אולי זה בגלל שאנחנו בדיסטנס איתם? שאנחנו פחות מתעניינים בהם ובמה שעובר עליהם? אולי כל מה שצריך זה רק לנסות ולהתקרב, לבקש ולשאול, לא לפחד להכיר. הרי בין אחים אין באמת סודות.
ב-29 באוגוסט יוציא בית שמואל סיור בעקבות העולם הנסתר של הארמנים בירושלים.